ישנן החלטות קטנות שמשפיעות על החיים באופן חסר פרופורציה. לא היה לך כוח ללכת לעבודה בבוקר - פספסת התרסקות מטוסים על הבניין שלך. שכחת לנעול את הדלת האחורית - רוקנו לך את הדירה. מזגת יין, הנמכת אורות ושמת במערכת את היי-פייב - אהבת חייך קמה והלכה.
בחירת המוזיקה הנכונה למצב הנכון הינה שאלה בסיסית במשחקי התאווה בין המינים, עוד מאז שגורילות התחילו לתופף על חזם כאות לזכריות מתפרצת. יש במוזיקה משהו שמדבר ישירות ללב, וכמובן גם לאזורים ארוגניים יותר, ולראיה - מחקרים מראים שאנשים שמאזינים להיפ-הופ מזיינים יותר (זה מדעי!).
לצערנו - וכמו בכל דבר אחר שקשור לסקס - אין באמת כזה דבר "נוסחת אל-כשל". הרגעים הקריטיים כל כך תלויי משתנים, שכל תכנון מראש שווה ערך לטופס הטוטו של פיני גרשון. כך, אתה עשוי לגלות במפתיע שדווקא הסימפוניה השישית של בטהובן עוזרת לך לגעת בה במקומות הנכונים. מצד שני, אם אתה לא מכיר אותה, לך על בטוח - יש אלבומים שפשוט משמנים את גלגלי ההתרבות באופן מיוחד. עם זאת, כמו יין לאוכל, שווה לנסות להתאים את המוזיקה לבחורה ולמצב:
המאגניבה: Lovage - Music to Make Love to Your Old Lady By
היה קשה לא לשים לב אליה, לבחורה המעודנת עם הקסקט האפור וגרביוני בילבי. היא הייתה היחידה בגלריה שנענעה את ירכיה קלות לקול הצ'ילאאוט האלקטרוני שהוזרם דרך רמקולים קטנים וחבויים. מאוחר יותר, כשראית אותה בפיק-אפ הטרנדי בלילנבלום, ידעת שהגיע הזמן לעשות משהו בנידון. היא מכירה את המשחק, אך לא משועממת ממנו. פטפוט תרבותי, ערק עם סודה, קצת ניימ-דרופינג, וקפה אצלך בבית.
אתה ניגש למערכת, הדיסק נמצא שם כבר זמן מה בהיכון. אלבום קונספט אלקטרו-אווירתי, שגם משמש סוג של מחווה למוזיקת הסקס לדורותיה ולכל הזמרים כמו בארי ווייט וסרג' גיינסבורג שעשו מזה קריירה. גם אם לא היתה מכירה היטב את האלבום משכבר, הוא משמש מתורגמן נאמן לכוונותיך, והיא לגמרי בעניין. בעוד שכבות הביגוד האקלקטיות מקולפות אחת אחת, חברי הסופר-גרופ כמו עומדים מאחוריך כלהקת עידוד פרטית: הביטים של דן דה אוטומייטור, ה-P/Fאנקיות של מייק פאטון, הגאון המטורף, קולה המחרמן של ג'ניפר צ'ארלס והציטוטים השרוטים של קיד קואלה - כל אלו מעצבים אווירה מלודית המותאמת לכל טעם וסטייה, ומלווים את המהלך כולו, מהג'וינט שלפני עד הסיגריה שאחרי.
הצעירה: Lenny Kravitz - Mama Said 1991
ראית אותה רוקדת עם חברה בפינת המועדון. קהל של בחורים החל לחוג מסביב, אבל הן היו כל כך יפות ובקטע של עצמן, שאף אחד לא הצליח ליצור איתן קשר עין. בלי ששמת לב מצאת את עצמך רוקד לידה. היא בהחלט שמה לב. אתה ניגש והיא מסובבת אליך את גבה, אך רק כדי להפנות את ישבנה, שמוצא את עצמו מהר למדי על הבר, ומשם אליך הביתה. חוקית, עם אוטו. היא מעדיפה תה, ונראית קצת מפוחדת. משהו מוכר עשוי לעזור.
לני מתחיל עם רוק רגוע וממשיך עם להיט שעדיין מגולגל"צ מדי פעם. משם הוא צולל ישר לתוך שרשרת של שירי התמרחות מדויקים להפליא: "מאמא סייד" הוא טריביוט לענקי סול Fאנק וג'אז מהסבנטיז וכמעט כל הצלילים בדיסק ישמעו לה מוכרים ונוחים. האלבום מלודי מאוד ומורכב רובו ככולו משירי הערצה לנשים שעשויים בהחלט לרכך את האלילה השכובה על ספתך. הסאונד החלומי של קרביץ מרגיע ומלטף ולכל העסק יש טאצ' על-זמני, כזה שיכול היה לצאת גם לפני שנתיים. לא עמוק במיוחד, אבל נשמע מצויין.
המופרעת: Peaches - Teaches of Peaches 2002
פגשת פעם מישהי בפאב שהתחילה את הסיפור הראשון שלה ב"פעם כשיצאתי מהדאנג'ן בשבע בבוקר...". באותו רגע ידעת שבנקודה מסויימת הערב, ידרכו עליך עם עקבים. רגע אחר כך שמעת אותה אומרת "אז אני גרה ממש כאן". קמת, הלכתם לאוטו שלה ועשרים דקות אחר-כך שמעת את המניפסט האלקטרואידי הפותח את האלבום - "Fuck the Pain Away" - יוצא ממערכת חדר השינה שלה. מבט תוהה לתקרה חשף וו-קרס שמישהו קדח ממש מעל המיטה. אתה מתחיל לעשות חישובי נסיגה כשקולה של גבירתך אומר לך: "אין לי זמן לשטויות, תתפשט".
פיצ'ס צועקת למיקרופון שבאנו לראות כאן רוק שואו, ומטחנות האלקטרו ממשיכות לדהור. כל האלבום הוא כמו סרט פורנו, מתחיל חזק וכיפי, נכנס לכמה קטעים הכרחיים בז'אנר, ומשאיר במוחך כמה דימויים שישארו איתך. כמו ארסנל רצועות העור, ווים, סטראפים, צינורות גומי בעוביים שונים ומסכת עור עם ריצ'רץ' שהוצגו לפניך במהלך הלילה. "טיצ'ס אוף פיצ'ס" הוא אלבום היכרות מצויין עם מוזיקאית ייחודית, שמעניקה לשירים שלה שמות כמו "Lovertits" או “Cum Undun" ומאפיינת את עצמה בשירים שהם גם סקס, גם רקידים, גם משעשעים וגם רוקיים. למאזינים מנוסים בלבד.
הסטלנית: Spiritualized - Lazer Guided Melodies 1996
ידידה שלך חזרה לא מזמן מהמזרח עם מתנה מיוחדת בשבילך - חברה למסע בדמות פייה ברונטית וכחולת-עין עטופה בדים בצבעי כתום ותכלת, עם חיבה מיוחדת לשירה אנגלית וחומרים פסיכואקטיביים איכותיים. האפשרויות הטמונות בשילוש הקדוש של סקס, סמים, ומוזיקה פסיכדלית קופצות מיד ל... ראש, מגובות בידיעה שהבחורה הזאת לא מזמן סיימה ששה חודשים של שטיפת מוח לגבי כמה שאתה מתוק.
אתה בטוח שג'ייסון פירס - האיש שכינה את המוזיקה שלו "מוזיקה לצריכת סמים ליצירת מוזיקה" - היה מאשר אותה. האלבום הזה הוא עוד מהתקופה המוקדמת יותר שלו, כאשר לדיסטורשנים הישנים והטובים מימי "ספייסמן 3" כבר הצטרפו מלודיות פסיכדליות משתפכות, והאווירה מתחשמלת בהתאם. ככל שהעניינים מתחממים המוזיקה נמסה ברקע למנגינה אחת ארוכה, ופס הקול הנוצר הולם את החדר אפוף העשן וההורמונים. ה"קפיצה" הקטנה בתחילת הטרק האחרון שוברת את המבוכה המקסימה של ה"אחרי", ושיר הסיום החמוד הולך מצוין עם סיפורים מהטיול, שנקטעים מדי חצי דקה בשביל השאכטה. מתישהו אתה שם לב שהדיסק כבר נגמר, אז אתה קם בזהירות, מנמיך עוד טיפה את האור, שולח לעברה חיוך כובש ולוחץ שוב על פליי.
