המיתולוגיה היוונית מספרת על אודות מפלצת בשם מינוטאורוס (השור של מינוס). היה זה מפלצת שחציו אדם חציו שור, ששכן בתוך לברינת. היצור היה אכזר ופראי שהטיל חיתתו על תושבי כרתים ומינוס מלך כרתים בעצת האורקל מדלפי כלא אותו בלברינת (מבוך). מינוס הכריז מלחמה על אתונה כדי לנקום בהם על שרצחו את בנו, אתונה נוצחה ונדרשה לשלוח מידי תקופה שבעה נערים ושבע נערות, כדי שיהיו טרף למינוטאורוס. תסאוס בנו של מלך אתונה יצא כדי להרוג את המפלצת טורפת האדם. הוא הצליח במשימה ובעזרת פקעת חוטים שפיזר לאורך הדרך, גם הצליח לצאת מהמבוך, בשלום.
מידי מספר ימים מדינת ישראל מעלה לטורפי האדם הערבים: גברים, נשים, ילדים שמשלמים בחייהם. הרציחות מתרחשות בכל מקום שאפשר לעלות על הדעת. במיטה, בבית, בסעודת שבת, במקום עבודה, בתחנת אוטובוס, במסעדה, ברחוב, בסופר, בחממה, והטבח נעשה בכול כלי אפשרי! פעם נזרק סלע על ראש חייל, פעם אבנים מהמארב, פעם יריות ברובה, או אקדח, או סכין דוקרת, או פגיון משסף, הכל "כשר", לביצוע המטרה של הרוצחים. ותמיד אני נזכרת בתסאוס הגיבור, שביטל את מתנות האדם האתונאים, שהועלו למולך...
אותנו היהודים חינכו שחיי אדם הם ערך עליון. לעומתנו, אצל הערבים המוסלמים ההתייחסות שונה לחיי אדם. הם מחנכים את ילדיהם למות ולהיהרג במלחמת מצווה. הם מבטיחים למתאבדים כניסה מיידית לגן עדן. ההתגוננות מפני מתאבדים ורוצחים היא ללא ספק קשה. הבריטים נחשפו לפגע זה במושבות שלהם, גם הרוסים באפגניסטן, והם הגיעו לפתרון של עיטוף המתאבד או הרוצח המת בעור חזיר. וזה עבד טוב. מאידך לטמא את הידיים עם החיה הטמאה, שדת ישראל כה דוחה אותה, לא נראה כמענה מלבב. אבל לפחות להרוס מיד עד היסוד את בתי הרוצחים, ואפילו את זה לא עושים. ולא כנקמה או ענישה, אלא כדי להרתיע את הרוצחים הבאים. שידעו שהוריהם הזקנים יזרקו לרחוב. האם זו איננה מלחמה? בהחלט כן. וכמו במלחמה יש - ליזום, לתקוף, להכות, לסכל, לא להרפות גם אם יש הפוגות. את הכוח בנתה ישראל כדי להביא ביטחון ביום פקודה, והיום הזה כבר כאן מזמן.
לא פחות חשוב הוא הטיפול בסייענים, או באלה שידעו על הכוונה של הרוצח, ולא דיווחו. אם כל אלה יענשו - יהיו פחות מפגעים.
שמעתי לאחר הרצח בברקן דוברים יפי נפש שה"פתרון" הצודק לדידם הוא שהמתנחלים לא יהיו "שם". היכן נמצא שם? מדוע 'חכמתם' איננה מאפשרת להם להבין שאם נוותר על יהודה ושומרון ומעברות הירדן, לא יהיה לנו קיום כאן. אם לא נשלוט עליהם - תבוא עלינו כליה. ישראל אינה יכולה להתקיים עוד מבחינה ביטחונית בלי שטחים אלה.
ללא מורא ו"ביטחוניסטים" שונים כמו ידלין מספרים לנו שכעת נפתח חלון הזדמנויות. באמת, מה אתם אומרים אולי תכנסו אתם לחלון הזה, ותצאו כבר מחיינו. כמה אפשר להיות סכל ואוויל? מה אתם רוצים? לנהל עם רב מכחישי השואה, אבו עבאס, מו"מ מהנקודה שבה הפסיק
אהוד ברק דהיינו, לאחר שויתר על 95% מיהודה ושומרון, וגם זה לא התקבל...
היום כ"ח בתשרי לפני 70 שנה, הסתיים לאחר 60 שעות מבצע חירם שהיה בתש"ח בצפון הארץ. במהלך המבצע כבש צה"ל את כל הגליל העליון וחלקים מן הגליל התחתון (כולל 14 כפרים בשטחה של לבנון), והציב את גבולה הצפוני של ישראל מול לבנון על הגבול המנדטורי. מטרת הלחימה הייתה להשמיד את "צבא ההצלה הערבי", צבא מתנדבים ממדינות ערב בפיקודו של פאוזי קאוקג'י שהשתלט על אזור הגליל המרכזי. במבצע חירם השתתפו ארבע חטיבות בפיקודו של משה כרמל, תוכנית המבצע הייתה לתקוף בשתי חזיתות בתנועת מלקחיים. בצבא קאוקג'י נספרו בתום הלחימה 400 הרוגים, מאות פצועים ושבויים. מקרב כוחותינו נהרגו 23 חיילים.
בימים עברו, היה אפשר ללא מורא ממה יגידו, בשמאל ובעולם, לצאת למלחמה, לכבוש ולנצח. לעשות את מה שצריך. אז מה השתבש בדרך? כבר שבעה חודשים יושבים אנשי חמס על הגדר, ואינם נרתעים. מבעירים ושורפים, ואנו 'מכילים'. ההכלה אינה עוצרת אותם. מחמת האיסורים החיילים לא מגיבים. כאן ניצב ילד, ושם נער, ושם אישה, ושם צלם בצלם... זה לא רציני, כך מדינה לא מתנהלת. התרגלנו לכך. התרגלנו לרצח, ליתמותם של ילדים, להשפלה, לכאב, לצער, מדוע?
היום הדגם שלי להתנהלות בריאה, נכונה, נחושה, מנהיגותית, מתבקשת, זה נשיא ארצות הברית
דונלד טראמפ. איזה פעולות מבריקות, איזה החלטות ויוזמות ומהלכים שיטתיים, סדורים, בהירים. ההבטחות מתקיימות, הפער בין החזון הראשוני ששורטט ערב הבחירות, לבין המציאות הלא פשוטה, לא הסיגה אותו ולו במעט מן הדרך שהתווה: פרישה מהסכם וינה בסוגיית הגרעין האירני, הסכם פריז בסוגיית האקלים, שינוי הסכם הסחר עם מקסיקו וקנדה, מלחמת מכסים עם סין, העברת השגרירות לירושלים, וכעת מועמדו לבית המשפט העליון ברט קבאנו, דבר שמבטיח לזרם השמרני בשאלות ערכיות ואידיאולוגיות רוב יציב בבית המשפט העליון. גם קולות הרקע המזמזמים מסביב, אינם מסיטים את טראמפ מהיעדים שהציב לעצמו.
היום החברה האמריקנית מבוזרת מאוד. חברת מהגרים, שבה קבוצות בעלות תרבויות מגוונות, אמונות שונות, ובעיקר שמרן או ליברל, דמוקרטי או רפובליקני. קשה לחבר בין צעיר שחור מניו-יורק לאוונגליסט אדוק מאינדיאנה, בין אישה היספנית במיאמי, לזבן סיני בציינה טאון בסן פרנסיסקו. הם כולם אמריקנים, אבל חסרים זהות אחידה, אתוס לאומי מאחד. על ארה"ב אין אויב שיכול לאיים, על כן גם המעט שהדביק את השבטים הללו במלחמה הקרה מול ברית המועצות, אינו קיים עוד. להתנהל ולנהל את הממלכה האדירה הזו, זה לא פשוט, מה עוד שהליברלים הקיצוניים שולטים במוקדי כוח רבים. ואין אלא להעריך ולהעריץ את האופן בו מתנהל הנשיא האמריקני.
טראמפ לא היה מניח שאזרחים יירצחו, ושרוצחים יחליטו מתי לצאת לפגוע, הוא היה כמו שהוא באמריקה, "שומר החומה והמגדל".