על הנושא האמור כבר שוחחנו (News1, 20 במרס 2018), והנה אירועים 'טריים' מוכיחים לנו עד כמה הוא שריר וקיים, חי ובועט. ותחילה תזכורת קטנה. לפני 17 שנה (2001), זיכה אותנו פרופ' ברוך קימרלינג, בניתוח מבריק ומאיר עיניים, הקרוי "קץ שלטון האחוסלים". המרצה האמור גם זיכה אותנו במושג/מטבע לשוני חדש. ה'אחוסלים' הם בר"ת: אשכנזים - חילוניים - סוציאליסטים - לאומיים, מושג נרדף לטענת הכותב ל-WASPS, בארה"ב.
"הם מאבדים בהדרגה מכוחם. דומה שתוצאות הבחירות של פברואר 2001, התרסקותה של מפא"י (בגלגולה האחרון) והצטרפותה לממשלת האחדות עם הליכוד בראשות
אריאל שרון, ללא עמדות עוצמה של ממש בתוכה, הן האקורד המסיים, הסמלי והפוליטי של הסאגה האחוסלית".
ק' מציין את דעיכת השליטה האשכנזית בכל תחומי החיים במדינה. תהליך זה מתפתח לאיטו אמנם, אבל הוא רצוף ומתמיד, בלתי ניתן לעצירה. התפוגגות האחיזה האחוסלית ניכרת בכל. היא קיימת בממשל, במשק, בתרבות ובאקדמיה. הפגנות האוהלים (יולי 2011), אותן ביצע דור ב' האחוסלי, מוכיחות דווקא את חולשתם. למעשה לא הושג בהן דבר בעל משמעות. גם לא שינוי בתוצאות הבחירות. במבחן זה מנצח הליכוד פעם אחר פעם.
על כך אומר פרופ' אורן יפתחאל (2011): "מחאת האוהלים ב-2011 הייתה אכן ניסיון של הדור האשכנזי הצעיר לבצע הפיכה "לא דרך מינויים הסתדרותיים ופוליטיים וגם לא דרך הממסד הצבאי, האקדמי והכלכלי, אלא דרך מאהלי הרחוב וכיכרות העיר. הוא אינו מניף סיסמאות של "שלום וביטחון", או "צמיחה כלכלית", אלא "צדק חברתי" ו"מדינת רווחה". אלא שניסיון זה, במבחן התוצאה, נכשל באופן חרוץ. נתניהו זכה בנצחון מובהק בבחירות שלאחר מכן".
ההפגנות בפתח תקוה וליד ביתו של היועץ המשפטי ל
ממשלה הקשורות לחקירות נגד נתניהו, גם הם מוצר אחוסלי. כך גם ההפגנות נגד חוק הלאום (להוציא ההפגנה של העדה הדרוזית). שהוא מוצר מובהק של האתוס הציוני. האחוסלים דור ב', ממהרים לעשות שימוש באירועים פוליטיים לצורך הפגנות (כיכר רבין אהובה עליהם במיוחד), אם מזעריות ואם רבות משתתפים. אולם כל האירועים הללו לא פרצו את מחסום הקול האשכנזי, כולל ההפגנות האחרונות ליד הגדר בעזה, כולל שוברים שתיקה,
שלום עכשיו מחסום ווטש וכו'. בכל האירועים הללו ניתן לזהות את המרכיב האשכנזי הדומיננטי, ובכולן דומיננטית גם הכפירה באתוס הציוני. הילכו שני אלה יחדיו בלתי אם נועדו?
הגדלת הפער
לאחסולים קרה אסון. הם לא זיהו בזמן את ההזדהות הגוברת של המזרחיים עם אותו אתוס לאומי/ציוני. תהליך זה כובש את ההוויה הפוליטית במדינה. גם לנוכח מלחמת הדמים של הפלשתינים והסממנים האנטישמיים המתלווים אליה. מתפתחת מציאות בה המודעות הפוליטית של המזרחיים נלפתת בזו הציונית, ללא הפרד. אני רואה בכך חיוב גדול. כי הוא מפיח רוח של חיים חדשים באופיה הציוני של ישראל, אופי שהוטל בו דופי עם ולאחר הסכמי אוסלו.
באותו זמן ממש פועלים בשמאל תהליכים המגדילים את הפער. המרכזי שבהם הוא ההתרחקות העקבית שלו (וגם של חלקים במרכז). מהאתוס הציוני ואימוץ אתוס חדש, השם במרכז הווייתו, חתירה לשלום עם הפלשתינים. פעילות זו נראית היום חסרת שחר ותוחלת. שתי אינתיפאדות, אירועי דמים של טרור עזתי, ועכשיו אינתיפאדת הבודדים, פוערים פער בלתי ניתן לגישור בין השמאל לימין.
וכאן אני מבקש להסב תשומת לבנו אל עבר מחזה שהתרחש בעצרת הזיכרון לזכר
יצחק רבין, ולאירוע אחר אותו הביאה אסתר ברנד בפוסט על-פי דיווח של דני אלנפורט, ומתוארות בו חוויותיו בכנס שנערך באונ' ת"א (21.8.2018),ׁ תחת הכותרת התמימה: 'מה לחשוב על חוק לאום?' הפך הכנס לאירוע רווי משטמה נגד חקיקה שזכתה לרוב מיוחס בכנסת. ומה נאמר באותו כנס? "דעתם של תומכי חוק הלאום היא "דעת רשעים"... ואומר הכותב: "מסתבר שאני וחברי ורוב אזרחי מדינת ישראל - רשעים"... לכותב ניתנו רק דקות ספורות להביע דעתו, בניגוד לכל היתר. רבים אף יצאו מהאולם בשל "עודף סובלנות" כלפי האחד והיחיד שתמך בחוק.... עוד אירוע אחוסלי אחד מבין רבים, ההופכים את הפער לבלתי ניתן לאיחוי.
באשר לאירועי העצרת לזכר רבין שוב נתגלה מחזה הממאיס את הטקס על רבים: ניצול האירוע כדי להושיב את נתניהו (בעזרת תיאור אירוע תקשורתי שהתברר כבדיה מוחלטת, כסיפור ש'לא היה ולא נברא', כדברי רה"מ), ואת הימין על ספסל הנאשמים. שנאתם לימין ולעומד בראשו כה עזה, עד שהם עושים שימוש בזוי בעצם טקס הזיכרון, האמור להיות מוקדש לאחדות העם ולא להעמקת השסע ולהרחבת הקרע. מיותר לציין שמשפחת רבין ובמיוחד נכדתו, שהשמיעה האשמה מופרכת זו, לא טרחה להתנצל.
יש אומנם לשמאל (צריך לומר: עדיין) "איים", של שליטה, אשר בהם התערערות שלטון האחוסלים אטית מהרגיל (אך גם לשם יגיע התהליך האמור): המערכת המשפטית (ובמיוחד ביהמ"ש העליון, ע"ע פסיקות הבג"ץ במיוחד אלו הקשורות במשבר בדרום תל אביב), התקשורת, הן זו האלקטרונית והן הפרינט, ואחרון חביב האקדמיה. שם המאבק קשה יותר. אולם גם בה כבר ניכרים סדקים. במקביל לכך, הופיעו בשמאל גופים פוליטיים, שרואים כתנאי להישרדותם - הינתקות מאותו אתוס לאומי ישראלי. כך אנו רואים קרעים במחנה הציוני, במרצ, ובגופים ציבוריים נוספים, חלקם נתמכים על-ידי קרנות זרות המממנות בחדווה תהליך זה וגם הקרן לישראל החדשה קפצה על העגלה בעליצות גדולה.
בצומת הדרכים בה ניצבות שתי המפלגות, בחר השמאל, בדרך הפונה שמאלה, במסלול הכולל נטישת האתוס הציוני. הימין מתמיד בימין, מתמיד באימוץ הציונות, כמעט בלעדית. מהלכיו של השמאל יתבררו לחבריו ולקברניטיו כטעות ההיסטורית הגדולה ביותר, שעשו אי-פעם תנועות פוליטיות בארץ ישראל.
