12 באוקטובר בצעד מוזר, שאי-אפשר גם היום להסבירו, החליט המטכ"ל לבקש מהמצרים הפסקת אש על-אתר. כלומר, בקשה ישראלית לכניעה בתנאים המחפירים, שנוצרו בחזית עקב מחדלינו בפתיחת המלחמה.
שומר פתאים מנע את פיתוח היוזמה, ואז הגיעה הידיעה על הכוונה המצרית לפתוח במתקפה כוללת - מהלך, ששינה את פני המלחמה בחזית המצרית, והסתיים במבצע אבירי-לב לצליחת התעלה מערבה.
גשרים מאז שנפתחה תעלת סואץ, באמצע נובמבר 1869, היה ברור, שאסיה הופרדה מאפריקה במחסום ימי גדול, שרוחבו כמאתיים מטר והזרימה בו קשה ומסובכת. לכן, מיד אחרי מלחמת ששת הימים החל חיל ההנדסה לחפש אמצעי גישור, שאף מדינה לא רצתה למכור לישראל. במגרש גרוטאות באירופה נמצאו אסדות ז'ילוּאה, שיצאו משירות נאטו, וצבאנו רכש אותן, והחל לשפצן - ה'תמסחים' המפורסמים.
במקביל, נרכשו פונטונים - דוברות יוניפלוט - שלחלקן הוצמדו גלגלים להנעה עצמית, וחלקן נגרר על-ידי טנקים.
בשלב מסוים החל אלוף ישראל טל, סגן-הרמטכ"ל, להתעניין בגשר הגלילים, שפיתחה יחידת הפיתוח (יפתח) של חיל ההנדסה. הוא הציב את עצמו לצד תא"ל דוד לסקוב, ראש יפתח. טל קידם באלימות רבה את גשר הגלילים "שלו", והורה לשם כך להצמית כל מתחרה.
חיל ההנדסה המרה את הוראתו, והסתיר בבסיס בדרום הכינרת תשעה עשר תמסחים, שנשלם שיפוצם. במקביל, הגיע תא"ל יצחק בן-דב המנוח, קצין ההנדסה הראשי דאז, ל"עסקה" עם טל - חיל ההנדסה ימליץ על גשר הגלילים לפרס ביטחון ישראל, ולא ייפגעו התמסחים, ששיפוצם הופסק.
כשפרצה המלחמה, לא דאג אף אחד לקדם את אמצעי הגישור לתעלה. אדרבה, בשלב מסוים הפריעו הדוברות הכבדות והאטיות לתנועת הכוחות, ונזרקו אל הדיונות כחפץ שאין לו דורש. שתי פלוגות הטנקים של חטיבה 7, שהתאמנו בגרירת גשר הגלילים - מפלצת, שכולה מקשה אחת, ושקלה יותר מ-400 טונות - נלקחו כשבוע קודם לכן להגנת רמת הגולן.
לולא יוזמתו של בן-דב, שהורה לגדוד התמסחים לנוע לגזרת התעלה, והעמידוֹ לרשות אוגדה 143 של
אריאל שרון - לא הייתה צליחת התעלה אפשרית.
רעיונות הבל ישראלים להשתלט על גשר מצרי, ולצלוח את התעלה עליו, עלו וירדו. אף קצין מודיעין/שריון לא הבהיר להוזים, שטנק ישראלי הרבה יותר כבד והרבה יותר רחב מטנק סובייטי; ולכן, גם אם ייתפס גשר מצרי, לא יוכלו טנקי צה"ל לצלוח עליו.
בסיכומו של דבר, התפרק גשר הגלילים, למזלנו, קצת אחרי שהתחילו לגוררו. זה היה ממש על ספו של מארב נ"ט מצרי. התמסחים ירדו למים, והעבירו את הטנקים של חטיבה 421 של
חיים ארז ל'אפריקה'. רק כעבור יומיים, הושק גשר הגלילים על התעלה - למרות שהיה אמור להיות הג'וקר הישראלי בצליחה.
והיו עוד גשרים -
גשר צנע, שפיתח בחשאי המהנדס יעקב ירושלמי ביחידת יפתח, וגשר, שפיתח בטכניון צוות בראשותו של פרופ' דן זסלבסקי המנוח. בסערת הקרב, ובעיקר, אחרי המלחמה, הצליחו להצניע את הגשרים הללו, כדי להאדיר את גשר הגלילים, ולהסתיר את כישלונו.
החרמון קשה להבין למה חשבו בצבאנו, שאחרי כישלון חטיבת גולני לשחרר את החרמון בשמונה באוקטובר, יצלח מהלך דומה, אך בסדר כוחות גדול יותר.
ליומה האחרון של המערכה נקבע מבצע 'קינוח'. השתתפו בו חטיבת גולני בפיקודו של אל"ם אמיר דרורי וחטיבת מילואי הצנחנים 317 הנשר בפיקודו של אל"ם חיים נדל. את המבצע תכננו פיקוד הצפון ואל"ם אריה צידון (צימל), סגן קצין הצנחנים הראשי דאז, שהופקד על הנושא כמעט מתחילת המלחמה.
כוח צנחנים הונחת בגישה לא ישירה במסוקים על ראש החרמון, וירד ממנו לעבר המוצב הישראלי. הוא חתך במערך הסורי כמו סכין חמה בגוש חמאה. אז פקדו עליו (כנראה - תא"ל קותי אדם, שהיה ראש-מטה פיקוד הצפון) לעצור, כדי להותיר את שחרור המוצב הישראלי בידי חטיבת גולני.
גולני נלחמו בגבורה על כל שעל בחרמון, ואיבדו אנשים רבים. זה היה יכול להימנע לו נתנו לצנחנים של חטיבה 317 לפעול בלי הגבלה.
סוגיה אחרת, הראויה ללימוד, הנה ההפעלה השגויה של הסיוע הארטילרי לחטיבת גולני ב'קינוח'. לו הופעלו התותחנים כהלכה, הקרב החטיבתי היה מסתיים בתוצאות אחרות לגמרי.
יסעורים שלושה מבצעים נועזים, לפחות, נרשמו לזכות טייסת המסוקים יסעור 118 במלחמה. במבצע ראשון ('פונטיאק', עשרה באוקטובר 1973) הנחית מסוק צמד תותחים יבילי-אווירM-102 בליילה על פסגת גבל עתקה במצרים, כדי להפגיז משם את המערך המצרי, וחילצם מראש ההר.
במבצע השני ('דוידקה', 12 באוקטובר) חילץ מסוק יסעור, שהוטס בידי סא"ל יובל אפרת, מפקד הטייסת, את פלוגת הסיור של חטיבת הצנחנים בפיקודו של רס"ן
שאול מופז מלועו של מארב סורי ליד קטייפה בעומק השטח הסורי.
במבצע האחרון שאמנה ('קינוח', 21 באוקטובר) הנחיתו היסעורים את כוחות מילואי הצנחנים בראש החרמון, כדי לשחררו. על אחד משלושת המבצעים עוטר אפרת בעיטור המופת.
מודיעין קרבי הכל עוסקים במחדל ההתרעה, שקדם למלחמה, אך מתעלמים מתפקודו הכושל של אמ"ן במלחמה, ובעיקר, מהעובדה המרה, שהכוחות לחמו ללא מודיעין קרבי.
כשנתיים לפני המלחמה החליטו להקים את גדודי הסיור (גדס"ר) באוגדות. לפיכך, פירקו את פלוגות הסיור בחטיבות, ומשכו את אנשיהן לגדס"רים. לצה"ל היו ב-1973 שבע מפקדות אוגדה במלחמה, אך עד למלחמה הצליחו להקים רק ארבעה גדודי סיור, שהורכבו מיחידות טנקים, מיחידות סיור מנוגמ"ש ומפלוגת ג'יפי סיור, שעשו אימון הקמה. צה"ל של אחרי מלחמת ששת הימים לא התאמן בהפעלה משולבת של חי"ר ושל טנקים, ולחימה כזו יש ללמוד ולתרגל.
לאור התדהמה בפרוץ המלחמה, ניכסו לעצמן האוגדות את ארבעת הגדס"רים כגדודי טנקים מוקטנים. בכך ויתרו על עיניהן - הסיור האוגדתי - בניגוד לכל היגיון. ואכן, חלק גדול מהתקלות נבע מהעדר מודיעין קרבי.
יחידת סיור אינה שירות מוניות למפקד העוצבה וגם אינה כוח ללחימה. תפקידה ליצור מגע עם האויב, ולדווח על הנעשה "מעבר לגבעה". כשזה לא נעשה, רצו הכוחות כסומים בארובה, עד שנתקלו באויב.
הרחבת מאמץ תורת הלחימה מדברת על חדירה בגזרה צרה והרחבתה לאחר מכן בהזרמת כוחות רבים. זה לא נעשה בצליחת התעלה. זמן רב והזדמנות פז בוזבזו כשהכוחות נעצרו בהוראת הרמטכ"ל ומפקד חזית הדרום, והמתינו להקמת גשר נוסף.
גם בצפון היה דבר דומה - אוגדה 36 של רפול פרצה בנתיב למרגלות החרמון, וננעצה בעורף המערך הסורי. במקום להרחיב את הפרצה, ולהזרים אליה את אוגדה 210 של דן לנר, כדי למוטט את המערך הסורי, החליטו הרמטכ"ל ופיקוד הצפון, שאוגדה 210 תפרוץ את מערך חאן ארינבה בגזרת קוניטרה. הדבר נעשה בקרבנות רבים ומיותרים, שאי-אפשר להסבירם.
"רצח" החי"ר אחד הליקויים הגדולים בצבאנו ביום הכיפורים היה, שהחי"ר שלו "נרצח" אחרי מלחמת ששת הימים. רוב מוחלט של יחידות החי"ר נעו בזחל"מים מיושנים, או באוטובוסים, ובידיהם אמצעי לחימה מיושנים וקלוקלים - כמו רובה-מיטען FN, תת-מקלע עוזי ומטול-רקטי נגד-טנקים (מרנ"ט "בזוקה"). כל אלה פג תוקפם כבר במלחמת ששת הימים, ואפילו לפניה. יתר על כן, צבא סוריה וצבא מצרים צוידו בנשק מתקדם לחי"ר, והורוו בנשק נ"ט קל. לכן, החי"ר הישראלי נחשב לזניח, וכמעט שלא שיתפו אותו בתכנונים.
בפועל, הוכיחו חיילי חי"ר מאומנים בשתי הזירות, שיש מקום רב לחי"ר. רובאים יכולים לבצע משימות חשובות בקרב - כמו אבטחת חניונים, סיור, קישור, חילוץ נפגעים ועוד. רק בשנים האחרונות שינה צבאנו את טעמו, והיחידות מתאמנות שוב בקרב משולב, שבו לכל מרכיבי זרוע היבשה, כולל סיור, יש חלק חשוב.
במהלך המלחמה קלט צבאנו את רובה-סער (רוס"ר) M-16, את מערך הטילים נ"ט לאו, דראגון וטאו ואת הנגמ"ש M-113 ("זלדה", הנקראת בצבאנו, 'ברדלס'), והצליח להשתוות באמצעי לחימתו לצבאות ערב.
סודיות מיותרת גם כיום, למרות שפגה מזמן הסיבה, חסויים הרבה מסמכים על המלחמה, ובעיקר, דוחות ועדת אגרנט (שחקרה רק את ההכנות למלחמה ואת שלושת ימיה הראשונים) ומחקריה. לפיכך, לוקה מחקר המלחמה בחסר. מגיע ללוחמים, לפצועים, לנכים, לפדויי-השבי ולמשפחות השכולות לדעת יותר על המלחמה. הגיע הזמן לחשוף את מרבית המסמכים הללו למען נדע מה איתרע במלחמה.