"שוברים קשירה" - כיצד הכל החל?
|
|
|
שוברים שתיקה [צילום: FB]
|
|
|
|
שוברים קשירה, שוברים שתיקה
|
|
|
|
בשנת 2016, בעקבות הויראליות העיקשת והמתפרצת של הדף "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה", עם מאות עדויות ויראליות אודות קשירות מבזות ומשפילות, החליט ארגון "בזכות" למקד את פעילותו בתחום הקשירות באשפוז פסיכיאטרי, והוציא לאוויר את דוח "שוברים קשירה" | |
|
|
|
ה"באאז" הגדול סביב האכזריות והנזק הטמונים באמצעי כפייה פסיכיאטרים, החל באופן אנונימי, סביב דף פייסבוק אשר עלה לאוויר באזור שנת 2014, ששמו "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה";
ללא כל אמצעי פרסום, ללא כל פרסום ממומן, וללא כל ניסיון או קשרים של מייסדות הדף בתחום התקשורת, הדף הפך לויראלי, וכל פוסט שבו זכה לאלפי שיתופים. זו הייתה זעקתם של האנשים המתמודדים עם מגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי, אשר הושתקה במשך שנים ארוכות, או נשמעה בקול חלש מידי, ופרצה כעת בקול תרועה-רמה לאוויר, בעידן הפייסבוק, עידן שאפשר את מחאת 2011 ואת האביב הערבי, וכן, גם התחלה של מהפכה בתחום בריאות הנפש, ובפרט בתחום ה אשפוז בכפייה.
בשנת 2015, בעיקר תודות לפעילותה של האקטיביסטית בתחום בריאות הנפש, דליה וירצברג-רופא, אשר פנתה שוב ושוב אל ארגון "בזכות" בבקשה שיצטרף כ"ידיד בית משפט" לעתירות שהגישה עם בן זוגה, צביאל רופא, ארגון "בזכות" החל לעסוק בתחום;
בשנת 2016, בעקבות הויראליות העיקשת והמתפרצת של הדף "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה", עם מאות עדויות ויראליות אודות קשירות מבזות ומשפילות, החליט ארגון "בזכות" למקד את פעילותו בתחום הקשירות באשפוז פסיכיאטרי, והוציא לאוויר את דוח "שוברים קשירה", אשר נכתב ע"י עו"ד שרון פרימור, ונערך ע"י האקטיביטית דליה וירצברג-רופא, עורכת לשון במקצועה, ואקטיביסטית נחושה מאוד בשאר הזמן.
הגיבורים האמיתיים של הדוח הזה הם כל אותם אנשים שאזרו את כוחות הנפש ואת תעצומות הנפש לשחזר את הקשירות שעברו במסגרת אשפוזים פסיכיאטרים כפויים, והעידו, חרף הקושי שבשחזור הטראומה, בפני כותבי הדוח, וכן המייסדות האנונימיות של דף "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה", אשר בחרו לספק במה לעדות האילמת אודות המתרחש מאחורי השערים הנעולים של בתי החולים הפסיכיאטרים.
הפקת הדוח, וכל הפעילות הרוחשת סביבו (כולל הדף וערוץ הפייסבוק של האקטיביסט איתן זיגלבאום – "שוברים קשירה"), הייתה פרי של שיתוף פעולה בין פעילים בתחום זכויות אדם בפסיכיאטריה: אקטיביסטים, עיתונאים, משפטנים (גילוי נאות: גם אני הייתי שותפה לחלק מן ישיבות). הדוח עורר סערה, והוליד את הוועדה לצמצום הקשירות במשרד הבריאות, אשר התוותה מדיניות ברורה הקוראת לצמצום הקשירות.
|
יישום חלקי של דוח "שוברים קשירה"
|
|
|
שוברים קשירה. ארגון "בזכות"
|
|
|
|
|
|
|
עניינה של "עדי" סוקר בשתי תוכניות רדיו רצופות בתוכניתה של קרן נויבך, "סדר יום". חשוב להקשיב לתוכנית, וללמוד על התפיסה הנפסדת, המעוותת, והקלוקלת שעדיין שולטת בתפיסתם של מנהלי בתי החולים הפסיכיאטרים בישראל: תפיסה של ענישה ויד קשה, במקום הכלה וטיפול. | |
|
|
|
המדיניות אשר גובשה ב"וועדה לצמצום הקשירות", עקב דוח "שוברים קשירה", יושמה באופן חלקי מאד;
כעורכת דין העוסקת בתחום ה אשפוז בכפייה, נתקלתי במקרים שבהם הדוח יושם, ובמקרים אחרים שבהם התעלמו מן הדוח ברגל גסה ומחפירה. אכן, הופעתי לקרוא, באזור אוגוסט 2018, דוח מבית החולים שלוותא, שבו מדובר על מטופל שהיה סוער מאד, וננקטו טכניקות של ... הכלה. לא קשירה. הכלה.
אבל היו גם מקרים אחרים:
במקרה של "עדי", אשר אושפזה בכפייה ב"טירת הכרמל" (או "מעלה הכרמל") ואשר יוצגה על-ידי במסגרת שני עררים ושני ערעורים על אשפוזה הכפוי, דוח הקשירות כאילו לא היה, ו צוות בית החולים קשר אותה שוב ושוב, באכזריות, בשל עניינים של מה בכך (הוגשו למשרד הבריאות שתי תלונות על היחס המזעזע בו זכתה ב"מעלה הכרמל": האחת מטעמי, כעורכת-דינה, והשנייה מטעם עו"ד שרון פרימור כנציגת ארגון "בזכות").
עניינה של "עדי" סוקר בשתי תוכניות רדיו רצופות בתוכניתה של קרן נויבך, "סדר יום". חשוב להקשיב לתוכנית, וללמוד על התפיסה הנפסדת, המעוותת, והקלוקלת שעדיין שולטת בתפיסתם של מנהלי בתי החולים הפסיכיאטרים בישראל: תפיסה של ענישה ויד קשה, במקום הכלה וטיפול.
|
הקשירות במסגרת אשפוז-בכפייה עדיין במרכז השיח הציבורי
|
|
|
השופט ציון קאפח. צילום: עו"ד ענבל בר-און
|
|
|
|
|
|
|
כבוד השופט ציון קאפח תיאר את הטראומה הקשה שהיא מנת חלקו של מי שמוצא את עצמו באשפוז בכפייה בפעם הראשונה בחייו, ותיאר מספר מקרים קפקאיים של אשפוזים-כפויים שרירותיים, אשר הוא, כשופט, הורה על ביטולם ועל שחרור האדם שאושפז בכפייה. | |
|
|
|
השיח סביב הקשירות המתרחשות במסגרת אשפוזים בכפייה, ממשיך להיות ער. העיתונאית קרן נויבך ממשיכה לסקר קשירות ובידודים, ולא מרפה, בעיקר ביחס למתרחש בבית החולים "שער מנשה", שם ישנם כלובי בידוד, פשוטו כמשמעו, ואנשים עם מגבלות פסיכיאטריות או עם אוטיזם, כלואים שם כמו חיות.
היה זה רק טבעי, כי עו"ד עדנה שקל, יו"ר וועדת פסיכולוגיה, פסיכיאטריה ומשפט בלשכת עורכי הדין, תיזום כנס בנושא "אמצעי כפייה באשפוז הכפוי".
הכנס היה מרתק. הוא נפתח בהרצאה מרתקת במיוחד של כבוד השופט ציון קאפח, מי שדן בערעורים על אשפוז כפוי אשר מוגשים לבית המשפט המחוזי, ואף דן במקרה המפורסם של "נועה", צעירה בת 27 אשר נקשרה למשך 24 יום ברציפות, באופן אכזרי, מבזה ומשפיל.
כבוד השופט ציון קאפח תיאר את הטראומה הקשה שהיא מנת חלקו של מי שמוצא את עצמו ב אשפוז בכפייה בפעם הראשונה בחייו, ותיאר מספר מקרים קפקאיים של אשפוזים-כפויים שרירותיים, אשר הוא, כשופט, הורה על ביטולם ועל שחרור האדם שאושפז בכפייה.
כבוד השופט קאפח, טען, בין היתר, כי לבית המשפט המחוזי סמכות להתערב באבחנה הפסיכיאטרית, מקום בו אבחנה פסיכיאטרית זו מבוססת על מסד עובדתי שגוי. הוא סיפק מספר דוגמאות קפקאיות לאופן שבו אדם מאובחן באופן שרירותי כ"סכיזופרן", לדוגמה, בשל עניינים של מה בכך.
בשנתיים האחרונות הגשתי לבית המשפט לא מעט ערעורים, אשר במסגרתם, טענתי המרכזית הייתה המערער אותו ייצגתי אינו חולה נפש, וכי האבחנה שניתנה לו מבוססת על מסד עובדתי שגוי.
שמחתי להיווכח כיצד טענות שאני מעלה, כעורכת דין וכאקטיביסטית בתחום, ואשר נתפסו בראשית הדרך כפורצות דרך, כחדשניות או כבלתי מתקבלות על הדעת, הופכות ברבות הזמן לנורמה;
זהו תפקידו של עורך הדין האקטיביסט. לערער על הנחות היסוד המקובלות בשדה משפטי מסוים ולנסות להרחיב את יריעת הטענות האפשריות שניתן להעלות בבית המשפט, ואת פרשנות החוק, והכל עם אוריינטציה לתחום זכויות הפרט.
השופט קאפח ציין גם שיש לשנות את החוק, וכאשר מדובר באשפוז כפוי בלתי דחוף, יש לעכבו לא רק עד לדיון בוועדת הערר (כפי שקבוע בסעיף 13 ל חוק האשפוז הכפוי), אלא גם עד לדיון בבית המשפט המחוזי.
זה הדהד לי לערעור שהגשתי בדצמבר 2017, במסגרתו דרשתי לעכב ביצוע של אשפוז כפוי עד לדיון בפני בית המשפט המחוזי, ואף עליתי עם הטענה הזו לבית המשפט העליון. עורכת הדין אורלי אמיתי, שהופיעה בדיון בשם פרקליטות המדינה, הזדעקה שהדבר בלתי אפשרי (כי לשיטתה, כל מה שמקדם את זכויותיהם של אנשים עם מגבלה ו/או עם תיוג פסיכיאטרי הוא – בלתי אפשרי, הכל כפי שמסתמן בלא מעט ערעורים שמוגשים לבית המשפט המחוזי, והיא מופיעה בהם כנציגת המדינה).
|
לשחרר מאשפוז-בכפייה בכדי למנוע דיון משפטי עקרוני
|
|
|
עו"ד דניאל רז. צילום: עו"ד ענבל בר-און
|
|
|
|
|
|
|
סיוע המשפטי נוהג להגיש בקשות לצווי מניעה כאשר מטופלים המצויים באשפוז בכפייה נקשרים או 'מועמדים' לטיפול בהלם חשמלי (או שוק חשמלי, או "נזעי חשמל") וכיצד, בכל המקרים שבהם הסיוע המשפטי פונה לבית המשפט לצורך מניעה או הפסקה של הפרקטיקות הלא אנושיות הללו, בית החולים משחרר את המטופל | |
|
|
|
אחרי השופט ציון קאפח דיברו עורכת הדין אורלי אמיתי מן הפרקליטות (הרצאתה הקצרה עסקה בעיקר במתן הצדקות לקשירת "נועה" ובהשמצתה כמטופלת אלימה).
לאחר מכן דיבר עורך הדין דניאל רז, ממונה ארצי על תחום אשפוז-בכפייה מטעם האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים. עורך הדין דניאל רז תיאר כיצד הסיוע המשפטי נוהג להגיש בקשות לצווי מניעה כאשר מטופלים המצויים ב אשפוז בכפייה נקשרים או 'מועמדים' לטיפול בהלם חשמלי (או שוק חשמלי, או "נזעי חשמל") וכיצד, בכל המקרים שבהם הסיוע המשפטי פונה לבית המשפט לצורך מניעה או הפסקה של הפרקטיקות הלא אנושיות הללו, בית החולים משחרר את המטופל;
כלומר, אותו מטופל שרגע אחד היה במצב נפשי כל כך קשה, עד שלא היה מנוס מהפעלה-עליו של פרקטיקות אכזריות, כגון קשירה או נזעי חשמל, הוא מי שראוי כעת להשתחרר. מה ההבדל? הסיוע המשפטי הגיש ערעור.
ה"שיטה" של המערכת הפסיכיאטרית בגיבוי הפרקליטות, לשחרר מטופל מאשפוז כפוי – וזאת בכדי להמנע מהכרעה עקרונית בתחום, מוכרת מימים ימימה, ועוד בשנת 2000 נתנו מספר פסיקות בנושא. ה"שיטה" הזו מוכרת גם לי.
כשהפרקליטות מכירה בצדקת הערעור, בית החולים משחרר את המטופל מאשפוז-בכפייה, ואידך זיל גמור (והכל בכדי להימנע מן הביקורת השיפוטית שבית המשפט – קרוב לוודאי- היה מותח על המערכת הפסיכיאטרית בהקשר זה).
|
כשטראומה קשה מותכת לשינוי אנושי וחברתי
|
|
|
לינור לוי. צילום: עו"ד ענבל בר-און
|
|
|
|
מטראומה אישית לזעה חברתית
|
|
|
|
לינור לוי היא מופת של אדם שמינף את העוול הפרטי שחווה לחילול וליצירת שינוי חברתי. אדם שצלקות הטראומה שהוא נושא בו הן סימן קריאה תמידי המהדהד לאחריות חברתית לאנשים אחרים במצבה אשר אינם יכולים לזעוק את זעקתם | |
|
|
|
ההרצאה המרתקת ביותר במהלך הכנס הייתה הרצאתה של לינור לוי. לינור לוי, 34, בוגרת לימודי קרימינולוגיה העוסקת בתחום השיקום בבריאות הנפש, אושפזה בנעוריה, עקב פוסט טראומה מורכבת, במחלקת הנוער של בית החולים הפסיכיאטרי "איתנים". מזה 14 שנים ברצף, היא מתיכה את הטראומה הקשה שחוותה שם, לרבות קשירות רבות ולרבות פרקטיקות אכזריות ומשפילות אשר ננקטו כלפיה, במהלך אשפוזה- בכפייה, לשינוי חברתי ולזעקה פוליטית.
לינור השתתפה בעבר במספר תוכניות תחקיר, אשר חשפו את הפרקטיקות האכזריות והלא אנושיות של מערכת בריאות הנפש. ההרצאות שלה נועדו לספר את סיפורה לציבור, ובעיקר, לסטודנטים שצפויים לעסוק בעתיד בתחום בריאות הנפש, ובכדי למנוע את הזוועות שהיא חוותה על בשרה, ממטופלים אחרים המגיעים אל מערכת בריאות הנפש.
ההרצאה הזו הייתה מרגשת ונוגעת ללב באופן שקשה לתאר. אותי היא לא השאירה אדישה, וזאת בלשון המעטה. לינור לוי היא מופת של אדם שמינף את העוול הפרטי שחווה לחילול וליצירת שינוי חברתי. אדם שצלקות הטראומה שהוא נושא בו הן סימן קריאה תמידי המהדהד לאחריות חברתית לאנשים אחרים במצבה אשר אינם יכולים לזעוק את זעקתם.
לינור לוי היא חברת הוועד המנהל של ארגון "בזכות", ומרצה מטעם ארגון "בזכות" ומטעם עמותת "אנוש" בנושאים של זכויות האדם בתחום בריאות הנפש, כשהצלקות שמערכת ה אשפוז-בכפייה הותירה בנפשה, הן גם אבן הדרך לשינוי חברתי עתידי.
|
פסיכיאטרים, קשירות, ומה שביניהם
|
|
|
ד"ר גדי לובין. צילום: עו"ד ענבל בר-און
|
|
|
|
מה נעשה לצמצום הקשירות בתקופתו של ד"ר גדי לובין?
|
|
|
|
היה משהו נוגע ללב כאשר ד"ר גדי לובין התנגד לקשירת מטופל, אדם עם פוסט טראומה קשה מאוד ממלחמת יום הכיפורים, וזאת בהיותו מתמחה צעיר. ועולה השאלה- מה עשה בכדי למנוע/להפחית/ לצמצם את כמות הקשירות כשהיה ראש שירותי בריאות הנפש? | |
|
|
|
בכנס נאמו שני פסיכיאטרים: האחד, ד"ר גדי לובין, מי שהיה בעברו ראש שירותי בריאות הנפש, וד"ר אלכסנדר גרינשפון.
הרצאתו של ד"ר גרינשפון הייתה עגומה, יותר בשל מה שלא נאמר בה מאשר מה שנאמר בה. תחת הנהלתו של ד"ר גרינשפון – כלואים בכלובי בידוד, בתנאים תת-אנושיים, מטופלים רבים, עם בעיות נפשיות או אורגניות (כגון אוטיזם) אשר ניתן היה לטפל בהם בדרכים אחרות (ובפרט שכיום סוגיית חלופות האשפוז הופכת למקובלת יותר ויותר), ואשר זעקתם נשמעה מבין השורות של הרצאותו השקטה והשלווה של גרינשפון.
היה משהו נוגע ללב כאשר ד"ר גדי לובין התנגד לקשירת מטופל, אדם עם פוסט טראומה קשה מאוד ממלחמת יום הכיפורים, וזאת בהיותו מתמחה צעיר. ועולה השאלה- מה עשה בכדי למנוע/להפחית/ לצמצם את כמות הקשירות כשהיה ראש שירותי בריאות הנפש? שכן אז, להבדיל מלמתמחה צעיר, היה לו כוח רב.
הפסיכיאטרים שבכנס התייחסו גם לשינויי חקיקה נדרשים בתחום. לרפורמה הנדרשת ב חוק האשפוז הכפוי התייחסתי כבר במאמר מבוא, ואתייחס אליה במאמרים נוספים בהמשך. ראוי לציין כאן כי עמדת הפסיכיאטרים בנושא רפורמות בתחום ה אשפוז בכפייה, היא, בגדול, כפי שאני שומעת בכנס אחר כנס במסגרת החברות בוועדת פסיכולוגיה פסיכיאטריה ומשפט של לשכת עורכי הדין, היא שיש להעביר את ההכרעה בדבר אשפוז בכפייה לבית המשפט, וזאת לא משום שהפסיכיאטרים דואגים לזכויות המטופלים, כמו שהם – פשוט אינם רוצים להצטייר כ"איש הרע" ששולל חרות, גם אם בסופו של יום, בית המשפט ישלול חרות על סמך המלצתם. אבל הדימוי הציבורי שלהם חשוב להם עשרות מונים מאשר זכויות המטופל ו כבודו.
עמדה נוספת שמציגים הפסיכיאטרים היא – האחדה של חוק האשפוז הכפוי עם חוק זכויות החולה. את עמדתי בנושא אביע בהמשך, במסגרת סדרת מאמרים המוקדשת לרפורמות בתחום האשפוז בכפייה.
|
|
עו"ד שרון פרימור. צילום: עו"ד ענבל בר-און
|
|
|
|
לקראת שינוי חקיקה. בשיתוף הציבור?
|
|
|
|
ארגון "בזכות" יושב כיום במועצה הלאומית לבריאות הנפש בוועדה אשר תפקידה לשנות את חוק האשפוז הכפוי. מהי עמדתו של הארגון כלפי וועדה זו, ובאילו אופנים ודרכים הוא משתף את הציבור במהלך ומנסה להיות מייצג נאמן של מלוא הקולות בקהילה האקטיביסטית העניפה שפועלת בתחום שנים רבות בטרם ארגון "בזכות" החל לעסוק בנושא? | |
|
|
|
בכל הכנסים של וועדת "פסיכולוגיה פסיכיאטריה ומשפט" של לשכת עורכי הדין, השלב המרתק מגיע לאחר שהמצלמות כבות, ומתחיל הדיון בפאנל, דיון השאלות והתשובות.
כעורכת דין אשר יוזמת שינויים ב חוק האשפוז הכפוי, ש אינו חוקתי, בחרתי להפנות את השאלה שלי דווקא אל עו"ד שרון פרימור מטעם ארגון "בזכות":
שאלתי אותה, מהם השינויים שסבור ארגון "בזכות" שיש לכונן בחוק האשפוז הכפוי הנוכחי, והאם תפיסת ארגון "בזכות" עולה בקנה אחד עם תפיסת המערכת הפסיכיאטרית, אשר סבורה כי יש לערוך האחדה בין חוק האשפוז הכפוי לבין חוק זכויות החולה, או שמא, התפיסה היא – תפיסה דומה לזו שהוצגה ע"י כבוד השופט ציון קאפח, אשר טען כי יש להסתכל על חוק האשפוז הכפוי (או בשמו הרשמי: "חוק טיפול בחולי-נפש") כאל סוג של "חוק מעצרים" אשר מסדיר את הפרקטיקות ואת ההסדרים הפרוצדוראליים – כאשר המדינה שוללת את חרותו של הפרט הליך של אשפוז-בכפייה.
עורכת הדין שרון פרימור הסבירה כי ארגון "בזכות" בוחן כיום באופן ביקורתי את השאלות אשר עומדות ביסוד מנגנון ה אשפוז בכפייה באופן ביקורתי.
זה מעורר מספר שאלות:
א. האם ארגון "בזכות" משתף את הקהילה הענקית, הרבגונית והמגוונת של אקטיביסטים בתחום בריאות הנפש בדיונים הללו?
ב. כיצד הארגון מתמודד עם המציאות החברתית, שאינה בשלה לשינויים מהפכניים ומרחיקי לכת, ומעדיפה רפורמות של עקב בצד אגודל (ראו לדוגמה – התנועה הפמיניסטית שבראשית דרכה התמקדה בעיקר בזכותם של נשים להצביע, לעבוד, להתקבל לכל משרה שהיא, ללמוד לימודים אקדמיים, ורק בחלוף עשרות שנים, ובעיקר החל משנות השישים ובעיקר שנות השבעים, החלה להעלות מעל לפני השטח שאלות רדיקליות יותר, אשר תוקפות את המהות של יחסי הכוח בתחום המגדר).
ג. ארגון "בזכות" יושב כיום במועצה הלאומית לבריאות הנפש בוועדה אשר תפקידה לשנות את חוק האשפוז הכפוי. מהי עמדתו של הארגון כלפי וועדה זו, ובאילו אופנים ודרכים הוא משתף את הציבור במהלך ומנסה להיות מייצג נאמן של מלוא הקולות בקהילה האקטיביסטית העניפה שפועלת בתחום שנים רבות בטרם ארגון "בזכות" החל לעסוק בנושא?
אין ספק שהביטוי "דבר לא עלינו בלעדינו" יעמיד את ארגון בזכות במבחן בהקשר הזה, ביחס לאופן ולהיקף שבו הוא ישתף את קהילת האקטיביסטיים במהלכים שהוא נוקט וצפוי לנקוט.
|
להתראות ימי הביניים, ברוכים הבאים לרנסנס
|
|
הכנס לא הותיר אף משתתף אדיש. הדיונים שבו היו סוערים, ונמשכו זמן רב לאחר שהכנס נסתיים. זה לא הכנס הראשון בתחום, וגם לא הכנס האחרון בתחום. בתחום הפסיכיאטריה ובתחום האשפוז-הכפוי, אנו חיים עדיין בימי הביניים, בואכה הרנסנס (כשאני אומרת "רנסנס" אני מתייחסת לחלופות ה אשפוז-בכפייה אשר החלו לקבל לגיטימיות בשנה שנתיים האחרונות, וליוזמות כגון "בית של תקווה", "בית סוטריה", "דיאלוג פתוח" ועוד).
יום אחד עוד נגיע למאה העשרים ואחת בתחום הזה, והכנסים המרתקים של וועדת פסיכיאטריה פסיכולוגיה ומשפט, הם אבני הדרך בדרך לשם.
|
|