שתי הערות פתיחה. האחת, על השאלה המסקרנת מה הייתה מטרת המבצע בה נפל סגן אלוף מ' ספק אם נקבל אי-פעם מענה כאזרחים. השנייה, יש לקוות כי ראשי המדינה, שאישרו את המבצע שקלו היטב את המשמעויות בתרחיש שבו הדברים יסתבכו. בוודאי בעיתוי בו ראש הממשלה מצהיר בפריז שהוא מעוניין בהרגעה בשלב הראשון.
האינטרסים הבסיסיים של חמאס (ושל ישראל) לא השתנו. ההנהגה המדינית של התנועה לא רוצה עימות מסיבות שכבר נותחו מעל במה זו בעבר: עדיפות צבאית ברורה לישראל; רצון לשמור על ארסנל הנשק; ואי רצון לדרדר את מצבם של תושבי עזה. אז איך בכל זאת הגענו למצב שבו מטחים כבדים משוגרים מהרצועה לעבר ישראל?
חמאס מתמרנת מאז הקמתה בין אידיאולוגיה לפרקטיקה. במצעה יש לחתור להשמדת הישות הציונית. עד אז יש להתיש את האויב ובמסגרת זו היא קובעת את גובה הלהבות. בתרבות הארגונית שלה (ושל הג'יהאד האיסלאמי), פעולה ישראלית בעומק הרצועה משמעותה פגיעה בריבונות שלה ולכן היא מחייבת מענה שמאפייניו הם אלימות בדמות ירי רקטי. היממה האחרונה עמדה בסימן שחרור קיטור, וגם אם בצד הישראלי, שלא מעוניין בסבב לחימה ארוך לא אוהבים את זה, חמאס תחליט מתי הירי ייפסק. וכשהיא תחליט, כל הארגונים האחרים ברצועה יסורו למרותה. במצב הזה הדילמה תחזור לישראל (להזכירכם בפעולה בעומק הרצועה היא יוזמה של ישראל) האם להגיב או להבליג.
ואחרי כל אלה, מוטב לחשוב מהראש ולא לשלוף מהבטן. גם ישראל, על-פי קברניטיה אינה ששה אלי קרב ומעדיפה הגעה להבנות שקטות כמו גם למניעת מצב של הידרדרות הומניטרית ברצועה. במובן זה לישראל ולחמאס אינטרס משותף. לשם יש לתעל את המאמץ להשיג שקט לטווח ארוך ככל הניתן בגזרה הדרומית. במסגרת זו ראוי לחשוב על פתרון אזורי ולא דו-צדדי, שבו למתווכים בעלי עניין (וישנם כאלה) יהיה חלק בהרגעה (או הסדרה ארוכת טווח). כל גורם אזורי המקובל על ישראל דוגמת מצרים, קטר, מדינה מפרצית אחרת וכך הלאה, שמוכן להכניס את ראשו לביצה העזתית, ולא רק באמצעות הזרמת כסף כפי שעושה קטר, הוא בר שיח על-מנת לשרת את היעדים הישראלים לטווח הקצר והארוך על-מנת להשיג שקט. ליותר מזה, כלומר להרגעה, הפסקת אש זמנית (שחמאס יכולה לקבל מבחינת ההלכה האיסלאמית) והסכם כתוב אין כרגע היתכנות של ממש.
