מתווה הפעולה האסטרטגי לזירה הישראלית-פלשתינית שהפיץ לאחרונה המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), עומד בסתירה מהותית לעקרונות היסוד שביטא ראש הממשלה יצחק רבין בסוגיה זו. בניגוד לדוד בן-גוריון, רבין לא הותיר אחריו יומן, ובכתביו ובנאומיו לא ניתן ביטוי מלא ללבטיו ולקווי היסוד של תפיסתו. אולם בנאומו האחרון בכנסת ב-5.10.1995, בדיון על שלב ב' לתוכנית אוסלו, התווה רבין מסד תפיסתי ברור לגבי פתרון הבעיה הפלשתינית תוך הדגשת ארבעה עקרונות יסוד:

• שאיפה להגיע ל"כינונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית שלפחות 80% מאזרחיה יהיו יהודים".

• "ירושלים מאוחדת שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל בריבונות ישראל".

• "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה".

• בהתייחסות להתארגנות המדינית הפלשתינית העתידית: "תהיה זו ישות שהיא פחות ממדינה ואשר תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינים הנתונים למרותה".

מתווה המכון למחקרי ביטחון לאומי חורג מעקרונות אלה: בקבלה סמויה, אם כי די מפורשת, של צעדים לחלוקת ירושלים. בהכרזה על מוכנות לדון על עתיד בקעת הירדן, המוצגת במפת המכון כצרה מזו שהוגדרה על-ידי רבין כ"בקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". בהסכמה חד-צדדית להקפאת בנייה ברוב הישובים היהודיים. רבין תפס את הסכם אוסלו כתהליך בין ישראל לבין הפלשתינים המתבסס על תמורה הדדית. אולם, במדרון החלקלק אליו נקלע התהליך, עם ניסיונו של אהוד ברק להגיע להסכם עם הפלשתינים בקמפ-דיוויד בשנת 2000, קרסו עקרונות רבין. מתווה היסוד של רבין הוחלף במתווה שקבע עקרונות חדשים מרחיקי לכת ובכללם חלוקת ירושלים, ויתור על בקעת הירדן, חילופי שטחים תמורת "גושי ההתנחלות" שבהצטברותם יחד אינם יותר מ-4%-3% ממרחבי יו"ש ובקעת הירדן. המהלך תווך לציבור במיתוגו של ברק בסיסמה: "הם שם ואנחנו כאן". האובססיה להיפרדות מן הפלשתינים ומן המרחב בו הם חיים הפכה למצפן-העל, בוויתור על ציפיית אדריכלי הסכם אוסלו להדדיות במגמת דו-קיום ושלום. אצל הפלשתינים התגבשה הבנת כוח הסחיטה המצוי בידיהם: ככל שנחוץ לישראל למהר להיפרד כאינטרס ישראלי חיוני, כך הם יכולים לגבות מחיר גבוה יותר תמורת המהלך, וכמובן, לדחות כל הסכמה ליישום ההפרדות במגמת מתווה רבין. ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, עמוס ידלין, המשיל את ההיגיון המנחה אותו לשיטת בחירת מסלול נסיעה ב-waze. בתחילה יש להגדיר את יעד הנסיעה, ובמקרה דנן: "מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית בטוחה ומוסרית". ואמנם, בשם יעד זה פעל רבין להעברת השטחים המאוכלסים לידי הרשות הפלשתינית, כאשר כבר במאי 1994 יצאו כוחות צה"ל מכל השטחים ברצועת עזה למעט היישובים הישראלים בדרום הרצועה, ובינואר 1996 הועברו מרבית הפלשתינים החיים ביהודה ושומרון לשליטת הרשות הפלשתינית. עם השלמת המהלך, בינואר 1996, הכריז יועצו של ערפאת, אחמד טיבי: "מהיום יש מדינה פלשתינית". רבין נרצח, אך בתוך שלושה חודשים מאישור הכנסת את מהלך אוסלו ב', מומש במלואו חזונו לסיום השליטה הישראלית במרבית האוכלוסייה הפלשתינית. נותרה המחלוקת על ירושלים המזרחית והמרחב הנתון ביהודה ובשומרון בשטחי C. במרחבים אלה נכללים כל היישובים הישראלים, מחנות צה"ל, הדרכים הראשיות, השטחים השולטים החיוניים והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן. מרחבים אלה שורטטו בידי רבין במיקוד אישי כמבטאים את המרחב הנחוץ לישראל לקיומה ולהגנתה. כאן מתווה המכון מציע וויתורים נוספים, בהם נסיגה חד-צדדית ללא תמורה מ-25% משטחי C. בהתייחסות לתגובות ראשוניות שעלו עם פרסום התוכנית, הבהירו אודי דקל וקים לביא שריכזו את הפרויקט: "אכן בהיבט הרעיוני, המתווה תומך בהיפרדות מדינית, טריטוריאלית ודמוגרפית מהפלשתינים ביהודה ושומרון. ואולם בפועל, הביצוע אמור להיות שונה בתכלית מתהליך ההינתקות מרצועת עזה". כאן נעוצה נקודת הפיצול המהותית בין תוכנית המכון למחקרי ביטחון לבין תפיסת רבין. השאיפה להיפרדות מן הפלשתינים הובילה את רבין לתהליך אוסלו. אולם, מחברי התוכנית נוטים להכחיש, כי מבחינת שיטת רבין, מה שהתהווה מאז סיום השליטה הישראלית על מעל 90% מהפלשתינים, מיצה במלואו את ההיפרדות המיוחלת. יתר על כן: ההבניה היצירתית שבה עוצב המרחב ביהודה ושומרון בהכוונתו האישית של רבין, בהבחנת שטחי A ו-B משטחי C, כוננה הגיון היפרדות בעל פוטנציאל חדשני. במקום היפרדות מרחבית בהגיון בינארי בחלוקה דוגמטית בין "שם" ל"כאן", נוצר בשטח הגיון היפרדות היברידי, החותר להכלת אינטרסים פלשתינים וישראלים כמו התיישבות, תחבורה וביטחון במרחב המשמר אחדות גאוגרפית ואקולוגית. בהיבט זה, תוכנית המכון למחקרי ביטחון, הגם שבשלב ראשון אינה עוקרת יישובים וכן משמרת את בקעת הירדן כרצועת ביטחון, חותרת בסופו של התהליך להיפרדות בינארית ולחלוקה טוטאלית של המרחב. המגמה משיבה את מדינת ישראל - בתיקונים קלים של "גושי ההתיישבות" - לגבולות 67'. מדובר אפוא בתפנית חדה, המבטלת את היצירתיות התפיסתית שבה הוביל רבין לתהליכי היפרדות ביו"ש, מתוך חתירה מודעת ליישום הגיון מרחבי לא-בינארי. משיקולים אלה, סביר להניח, כי רבין היה מסתייג מהמתווה של ממשיכי דרכו-לכאורה.