הפרת אמונים, לא שוחד

בתקופה האחרונה, אגב סיקור פרשיות ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אנו עדים לדיונים רחבים על-אודות פרשנות יסודות עבירת השוחד. חשוב להסביר ולהבין לאן פנינו מועדות, אם נמשיך ונמתח את גבולות עבירת השוחד. נפתח בלשון החוק (סעיף 290 לחוק העונשין): "עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו" הוא מקבל שוחד. כעת יש לנתח את מרכיבי העבירה. עובד ציבור: בית המשפט כבר קבע, כי אפילו מאבטח - עובד חברת אבטחה - אשר עבד בשערי רשות האוכלוסין, יכול להיחשב כעובד ציבור לצורך עבירת השוחד. גם עובד של תאגיד המספק שירות לציבור, הוא עובד ציבור לעניין השוחד. אין זה משנה אם הוא עובד שררה או של שירות; אם היה קבוע או זמני ואם כללי או לעניין מסוים; אם מילויו היה בשכר או בלי שכר, אם בהתנדבות או תוך קיום חובה. לוקח שוחד: כמעט כל דבר יכול לעלות לכדי טובת הנאה ובכך לקיים את יסוד השוחד. אם לא די בכך, קיימות הגדרות רחבות ביותר בחוק העונשין: "אין נפקא מינה בשוחד - אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת". בעד פעולה הקשורה בתפקידו: בפסיקה נקבעה חזקה עובדתית, אשר ניתן להפריך אותה, כי בכל מקרה שבו עובד ציבור מקבל טובת הנאה מאדם שהוא מצוי עימו בקשר רשמי - הרי שהיא ניתנה לו בקשר למילוי תפקידו, ולא הייתה ניתנת לו כאדם פרטי: "עובד הציבור צריך להיות מודע לכך שהמתת ניתנת לו בקשר למילוי תפקידו. כלומר, שהיא לא ניתנה לו, ולא הייתה ניתנת לו, כאדם פרטי, אילולא היה נושא באותו תפקיד... מודעות זאת נלמדת בדרך כלל מנסיבות המקרה. היא מתבססת על חזקה שבעובדה הנובעת מנסיון החיים, כי מתת לעובד הציבור, מאת אדם הנמצא עמו בקשר רשמי, ניתנת בעד פעולה הקשורה לתפקידו. מכאן נובעת גם חזקה שבעובדה (הניתנת, כמובן, לסתירה) כי עובד הציבור הלוקח מתת כזאת מודע לכך שהמתת ניתנת לו בעד פעולה הקשורה בתפקידו (ע"פ 1877/99). המשמעות היא, כי בכל קשר רשמי שעובד הציבור מקיים עם הבריות, טמון זיהום אינהרנטי אשר הופך אותו אוטומטית לחשוד בפלילים. כשמוסיפים לכך את הגדרתה האין-סופית של טובת הנאה ואת ההגדרה הרחבה של עובד ציבור, מבינים, כי למעשה אסרנו על עובדי הציבור לקיים קשרים חברתיים ולבוא במגע קבוע עם הבריות. האם אלו עובדי הציבור שאנחנו רוצים? האם ברצוננו לייצר מעין "רפואה מתגוננת" מצד עובדי הציבור, אשר בסופו של דבר תוביל לביורוקרטיית-יתר ואף לשיתוק? זו דווקא תהווה את הכר הפורה לצורך בקיצורי דרך ושחיתות שלטונית. הפרשנות הרחבה של עבירת השוחד יוצרת פליליות-יתר, וייתכן שאף פוגעת בעקרון החוקיות באופן דומה להיסטוריה של עבירת המרמה והפרת האמונים. שימוש יתר ומקל בעבירת השוחד עלול ליצור זילות ואי-הרתעה. עבירה חמורה זו שמורה למקרים החמורים ולא נועדה להיות האמצעי לחינוך והכוונת התנהגות של עובדי הציבור. בהקשר אחרון זה, יש להעדיף שימוש בעבירה של מרמה והרפת אמונים, ולהותיר את עבירת השוחד למקרים הקשים והנכונים. לא ניתן לסיים מבלי לקשר את האמור לפרשות נתניהו בכדי לטעון, כי רוב החשדות כנגדו - הגם שמצויים לכאורה בגדרי עבירת שוחד - עדיף שיטופלו (ככל שקיימת תשתית ראייתית ומשפטית לכך) בזירת עבירת המרמה והפרת האמונים, ובמיוחד בביקורת ציבורית.