יתרוננו הטכנולוגי מול הערבים אינו מוטל בספק, לפחות, בחמשת העשורים האחרונים. למרות זאת, איננו מצליחים להתגבר על אויבינו ולהרתיעם. הפרדוקס מעיק, כיוון שעשרות מיליארדי שקלים מושקעים מדי שנה בביטחון ישראל.
האירועים האחרונים בבנימין - התקיפות בצומת עפרה, בצומת גבעת אסף וביישוב בית-אל - מלמדים, כמו אירועים קודמים, שיש שבר רציני ברוח הלחימה בצה"ל. כפי שאומר אל"ם מיל' רז שגיא, יו"ר 'הפורום לחוסן צה"ל', חיילינו אינם מפגינים ששון-אלי-קרב, ואינם חותרים למגע.
חשוב מאוד לצייד את הצבא בכלי-טיס, בכלי-שיט, במערכות-נשק ובאמצעי לחימה מתקדמים ביותר. אך טיבו של הציוד אינו חשוב, אם הופקד בידי חיילים, שאינם מוכנים להילחם, או גרוע מזה לא הוכשרו להפעילו כהלכה.
"האדם שבטנק ינצח", אומרת סיסמה מפורסמת של חיל השריון. מה שניכר באירועים האחרונים, אך גם באירועים רבים בארבעת העשורים האחרונים, הוא פיחות מדאיג ברוח הלחימה של חיילינו. וכנאמר, הדג מסריח מראשו - ככתוב בספר שופטים, "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וְהָיָה כַאֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן" (פרק ז', י"ז), או במינוח הצבאי, "חיקוי מפקד".
בקרה צמודה
בניית רוח לחימה קשה ומסובכת יותר מהטמעת טכנולוגיה מתקדמת. היא מחייבת דוגמה אישית, ובקלות ניתן לשבשה ולהורסה. בניית רוח הלחימה של יחידה הנה באחריות מפקדהּ. הוא מערב בזה דוגמה אישית, מנהיגות, אווירה מתאימה, הדרכה קפדנית ובקרה צמודה. כלומר, כשחיילים מגלים רפיון ברוח לחימתם - נכשל מפקד היחידה, שלא הצליח להנחיל לאנשיו את הנדרש. ומכאן, אם התופעות רווחות בצבא כולו - הרמטכ"ל נכשל.
האירועים האחרונים בבנימין אינם בודדים. הרבה שנים, אולי מאז מלחמת יום הכיפורים, נסדקת רוח הלחימה של צבאנו. תקצר היריעה מלתאר את כל האירועים. לכן, אתרכז במה שאיתרע לנו בשנים האחרונות.
בשמונה בינואר 2017 סיירה פלוגת צוערים מקורס קציני מטה מבית-הספר לקצינים (בה"ד 1) בטיילת ארמון הנציב בירושלים. מחבל דרס אותם במשאיתו. שני צוערים ושני אזרחים, מדריכי טיולים, ירו בנהג כשהבינו שמדובר בפיגוע. המשאית נבלמה, והמחבל חוסל. שתי קצינות, שתי צוערות וצוער נהרגו, ושלושה-עשר צוערים נפצעו.
העובדה המדאיגה הייתה, שפלוגת צוערים, שהיו חמושים, ומפקדיה כמעט שלא הגיבו על הפיגוע. מדריך טיולים אזרחי נטרל את המחבל. יתר על כן, הצוערים נמלטו ממקום הפיגוע. אחר כך התברר, בתחקיר של מפקד בה"ד 1, כי כמה צוערים פתחו באש על המחבל, ומפקדת בפלוגת הצוערים הורתה לצוערים לתפוס מחסה ולהתרחק מהזירה. לפי עדויות וסרטי וידאו מהאירוע, התנהגות הצוערים הייתה מחפירה. למרות זאת, הם הוסמכו לקצונה, ולא ננקטו אמצעים נגד מפקדיהם.
כוננות בגזרה
בנוסף, באמצע חודש נובמבר, הושארו חמש חיילות, שסיימו טירונות בגדוד המעורב לביא, בליילה בשטח בקעת הירדן. שישה ערבים מהסביבה נטפלו אליהן, והטרידו אותן. החיילות נמלטו, גם כיוון שלא ידעו לתפעל את נשקן, וניסו להתחבא.
ואז הגיעו האירועים החמורים בבנימין. גם מבלי לחכות לתחקירים, ברור, שבשני הצמתים היו חיילים חמושים וכתות כוננות, שלא פעלו כיאות בפיגועים. תגובת החיילים בצומת עפרה ובצומת גבעת אסף למחבלים הייתה נרפית, אם לא עלובה - למרות שהוכרזה כוננות בגזרה. וכדי ביזיון וקצף - המחבל גנב נשק של אחד מהחיילים שהרג בצומת גבעת אסף, חזר למכוניתו, ונעלם. עתה מחפשים אחריו - במקום שיחוסל במקום. יתר על כן, המחבל, שתקף לאור יום חייל, ששמר ביישוב בית-אל, פצע אותו קשה, ונמלט.
יש המייחסים את הרס רוח הלחימה ל"תוצא [אפקט]
אלאור אזריה". לדעתי, התופעה ותיקה מאוד, וראשיתה כבר במלחמת יום הכיפורים. מקרה אזריה רק העצימהּ. יתר על כן, הדגש, שניתן בצבא לערכי לחימה, סָדק קשות את הששון-אלי-קרב - החתירה למגע והרצון לנצח את האויב. כשהאויב אינו מוגדר בפירוש כאויב והמצב אינו מוגדר כמלחמה, מתחילים הפקפוק וההיסוס. במלחמת לבנון השנייה הסביר מפקד אוגדה לאנשיו, כי הניצחון הביא לנו רק צרות. אף אחד בצבא לא חשב, שיש לסיים מיד את שירותו, והמפקד הזה, שדי לא הצטיין בקרבות, אף הועלה לדרגת אלוף.
דברי מפקדים בדבר שמירה על "טוהר הנשק", גם באירועי טרור, במקום הדגש על השמדת האיום והמאיים, מעצימים את הפקפוק ואת ההיסוס.
ל
אביב כוכבי, הרמטכ"ל הנכנס, יש משימה כבירה: לעצור את הסחף הנורא ברוח הלחימה של צבאנו. בתחילת שנות החמישים, זה נעשה כשהתברר, שיחידות לא ביצעו את משימתן (עיינו בערכים 'פלאמה' ולא-מעט אחרים), או גילו כושר קרבי ירוד (עיינו בערכים 'תל מוטילה' ולא-מעט אחרים). כתוצאה מכך הוקמה יחידה 101, שעשתה מהפכה ברוח הלחימה של צבאנו - למרות הביקורת ה"ערכית" כביכול על פעולותיה. אחרי יותר משישים שנה צריך צה"ל מהפכה נוספת, שתנערו, ותחזירו לדרך הישר. כנאמר, "עוז לתמורה בטרם פורענות".
