אירועי הטרור האחרונים באיו"ש מיוזמתו של חמאס, מהווים קריאת אזהרה מפני התרופפות מדאיגה בדריכות ובמוכנות המבצעית של צה"ל באיו"ש בפרט, ומשני עברי קו התיחום הירוק בכלל. יש בהם משום אינדיקציה ברורה לסכנה שבהסתמכות מודיעינית וביטחונית "עיוורת" על הרשפ"ת וכוחות הביטחון שלה כמו גם קריאת השכמה מול הדינמיקה המפתיעה של המז"הת, בה שותף של אתמול עשוי להפוך במהירות לאויב של היום. חייבים לזכור שיריבות ואפילו שנאה יוקדת וניגודי אינטרסים בין חמאס לרשפ"ת, לעולם לא יהיו מקדם ביטחון נגד השנאה לישראל - "האויבת האולטימטיבית".
פסיביות מול שינויי ההיערכות של חיזבאללה לאורך גבול דרום לבנון; "הריסון העצמי" שלנו מול שינויים בדפוס הפעולה האירני המכוון לתגבר ולחזק את חיזבאללה כבסיס תקיפה קדמי נגד ישראל; חופש פעולה שאנו מתירים לחמאס לאורך גבול עזה; הרתיעה המתמשכת שלנו ממיצוי אמצעי הענישה וההרתעה מול שני האירגונים גם יחד - מהווים גורמי דרבון עבורם להמשיך ולהעיז. בד-בבד אלה הם סם הרדמה לערנות הישראלית, מול העזה איטית אך גוברת והולכת שלהם כלפינו. התהליכים הזוחלים מסוכנים, משום שהאפקט המצטבר מתבהר רק ברגע המבחן האולטימטיבי מול כולם יחד.
לאלה יש להוסיף את הסימביוזה המתפתחת בין חיזבאללה לחמאס, שמתבטאת בקשר רציף, גם אם לא קל ונוח, בין האירגונים. קשר זה משרת את הפקת הלקחים ההדדית, פיתוח משותף של אמצעים ומענים - מנהרות, טילים, מערכות ממולכדות, אימונים, שילוב של "תורות לחמה" ועוד. מטרידה במיוחד בהקשר זה תחושת הביטחון שלהם, שמתבטאת בהתנהלותם היום-יומית ובזלזול מופגן ביכולות או במוכנות הישראלית תוך כדי ניצול כל רפיון בערנותנו או בהיערכותנו. בתנאים אלה הם פועלים ביעילות ובשקט נפשי בלתי-סביר, לפיתוח מואץ של כלל היכולות המשותפות.
לטעמי, הביטוי החמור ביותר לאווירה השלילית שהשרתה התנהלות צה"ל בשנה האחרונה לאורך גבול רצועת עזה, הם הפיגועים האחרונים באיו"ש, המתנהלים במקביל להמשך אירועי ההתפרעות לאורך גדר הרצועה. בפיגועים אלה ספגה ישראל חמישה הרוגים ויותר מכך פצועים בתוך שטחי איו"ש המאובטחים ע"י צה"ל. לאחר מכן התקשתה באיתור המפגעים, במיוחד זה מאירוע אזור התעשיה בברקן. במקרים אלה מסתמנת שאננות שעל גבול הרשלנות הפושעת. מציאות זו צפה ונראית ביתר חדות ועוצמה על-רקע אזהרותיו של האלוף מ' בריק, מבקר מע' הביטחון הפורש.
לצד הפגיעות ומשך הזמן הארוך לגילוי המפגעים, מטרידה התגובה הכוללת של צה"ל, שנדרש למספר אירועים עוקבים בכדי להתעורר, להורות לחיילים לשנות את רמת הערנות והכוננות, לפרוס אמצעים להקטנת יעילות האיום ולריסון יוזמת האויב.
הפיגועים התחוללו מספר חודשים אחרי שראש השב"כ התריע בפומבי על אי-שקט ביטחוני תוסס מתחת לפני השטח באיו"ש. דומה שהתראה זו לא הגיעה לידיעת הפיקוד הבכיר הצה"לי ולא עוררה שום תגובה אינסטינקטיבית של זהירות מוגברת אצל המפקדים המקומיים והחיילים עצמם. מסתבר, שיש לצה"ל יכולות תגובה, אולם הן מרוסנות, מאוחסנות, מאופסנות, "ממוחסנות" ומורדמות. אם מוסיפים לכך תופעות של פריצות וגניבות ממחנות צה"ל, חבלה בציוד צה"לי, חטיפות וגניבות נשק ו"חופש פעולה" יחסי לפלשתינים לחרוג כש"בא להם" מהשקט, לעבר גל-אלימות "מפתיע" כביכול - מטרידה התמונה עוד יותר. האדישות והרפיון מוטיבציוני המבעבעים ומשתקפים מתפקוד צה"לי זה, בעיני, הם בין היתר ביטוי שיורי או תוצאתי לטיפול הקלוקל בפרשת
אלאור אזריה.
שאלת העסקתם של עובדים מאיו"ש במפעלים ישראלים, היא שאלה סבוכה של תועלת לעומת נזק שאנו גוזרים ממנה. הנזק מתבטא בפגיעות בנפש ובהכרה טובה של השטח והתנאים בהם פועלים המפגעים ושל סידורי האבטחה המונעת. שיקולים אלה אינם חדשים והשאלה המתעוררת כאן היא מדוע אין הם מהווים באופן שיטתי חלק מהערכות המצב הנדרשות מול הנזילות הביטחונית באיו"ש ועזה. נראה שההתרופפות שחלה מדי פרק זמן של שקט בסידורי הביטחון ובנוהלי הבקרה, מזמינה ניסיונות פיגוע חוזרים שמסתיימים בקורבנות ומאפשרת לחמאס לצבור נקודות זכות לדרכו האלימה בעיני הציבור הפלשתיני.
חייבים לזכור שהלחימה הפסיכולוגית בעימות בעצימות נמוכה, היא מרכיב חשוב ביכולות הצד החלש נומינלית. צבירת הישגים, היא אחד המנופים החשובים לגיוס אנשים, תמיכה ציבורית, עזרה כלכלית-צבאית, מוטיבציה וחיזוק התקווה שיש ממש בדרך זו. ברור שאי-אפשר לקיים את שני הערוצים - נזק ותועלת - במקביל לאורך זמן, כשהם מבוקרים ופועלים בדיוק כרצוי לנו.
לכן, לצד ערנות מוגברת, חייבים להפעיל מנגנון פיצוי כפול מול כל הצלחה נקודתית של האויב: חיסול מהיר של הזרוע המפגעת ופגיעה פריפריאלית בתשתית התומכת והמסייעת ב"מכות" מגוונות ועוצמתיות ש"יחמיצו" ו"ימררו" את טעם ההישג המבצעי. בשום אופן אין להסתפק ב"הסברים" לסיבות הצלחת האויב או בהצגות השוואתיות של היקף הסיכולים מול היקף ההצלחות. שכן, על הסיכולים לא שומע איש ותגובה שלנו נדרשת גם מול ניסיון לפגע שנכשל - כל פעולה עויינת מחייבת תגובה. העדר מענה נתפס ע"י המקומיים והישראלים כרפיון, חולשה, אדישות, רדמת מבצעית, "עייפות ממאבק" ופרס ליזמוּת הטרוריסטית. מול פסיביות יחסית שלנו, יוזמת הרשפ"ת פיצוי למשפחות "שהידים", שיפוץ והקמה מחדש של בתי מפגעים שנהרסו, ממשיכה בהסתה ומנהלת אירועי זיכרון ותשבחות לרוצחי אזרחים יהודים. יד אחת מבצעת את הפיגוע ויד שנייה מסיתה לו ומפצה את המבצעים שנפגעו במהלכו - מצב שאינו מתקבל על הדעת. העובדה שבזמן האחרון אבו מאזן מנהל ביתר שאת את פעילות מנגנוני המניעה הפלשתינים ברוח ערפאת - בשיטת הדלת המסתובבת וה"שיבר" הנפתח ונסגר לסירוגין - מחייבים התייחסות קשה מצידה של ישראל.
מערכת הסיכול הישראלית סובלת באופן חמור מהשלכות המישפטיזציה הבלתי סבירה בניהול פעילות המלחמה הא-סימטרית נגד הטרור. על ישראל לנטרל מעורבות זו בחקיקה מתאימה, בהסדרים מנהלתיים ובשקלול מחדש של עמדותיה מול המשפט והאמנות הבינלאומיות, המעניקים לטרור הפלשתיני מקדמי ביטחון ודרגות חופש פעולה, שעליהם משלמים אזרחי ישראל בדם ובדמים מרובים.
לפעולות מניעה והרתעה יש כמובן אפקט שלילי על האוכלוסייה האזרחית באיו"ש ובעזה, במיוחד על-רקע ההכחשה הפסיכולוגית בה היא נתונה בכל הנוגע לסיכויי התממשותו של רעיון "השיבה". פתרון אסטרטגי יוכל קרוב לוודאי לחולל שינוי מהותי וארוך טווח במציאות, אולם פתרון כזה איננו באופק. לדעתי, גם אם נגיע להבנות עם חלק מהמדינות הסוניות הפרו-מערביות, גדול מאוד הספק שהפלשתינים יקבלו אותו על עצמם ויתמידו בו. בסיכון זה צריך להיאבק ע"י מינון ועיתוי נכונים של התגובות ובסמיכות מירבית לאירועים עצמם. המציאות בשטח נקבעת כיום ע"י הנחישות, היזמות המבצעית וכושר הספיגה של הצדדים - מצב אופייני להתשה הדדית בעימות מתמשך בעוצמות נמוכות. במציאות זו חייבת ישראל לנצל באופן שוטף את כל הכלים והאמצעים הרלוונטיים העומדים לרשותה - צבאיים, כלכליים, מנהלתיים, אזרחיים ואחרים -
ליצירת מאזן שלילי כולל עבור הצד השני. בין היתר יש להדק את הברגים באמצעות החמרת ההתייחסות לפעולות "סמי-טרוריסטיות" כזריקת אבנים ובק"תבים, תקיפה בנשק קר וניסיונות דריסה, כחלק אינטגרלי מפעילות טרור דוגמת ירי ופיצוצים.
לא מן הנמנע שהדבר יביא לעימות נרחב יותר ויש להיות מוכנים לכך. ככל שהדימוי ההרתעתי יגדל והנכונות הפוליטית לאשר תגובות עוצמתיות תשודר כלפי חוץ בקול ענות חזקה, הסיכוי להתפרצות יקטן ולהפך. מול איו"ש, בניגוד לעזה, צריכה ישראל להפסיק לסמוך על אבו מאזן ולחזור ולפתח יכולות עצמיות חלופיות, מתוך הנחה שבמוקדם או במאוחר תידרש לכך ממילא, בין אם בשל הסתלקותו הפתאומית או מפני שלחץ הרחוב יכריח אותו לבצע שינוי מדיניות חריף וקיצוני. ככל שתגלה ישראל נטייה ברורה יותר לבוא במקום כוח השיטור של הרשפ"ת, תגדל המוטיבציה של אבו מאזן לעשות את עבודתו נאמנה.
המפתח למדיניות ביטחון נכונה באיו"ש, הכוללת באופן מובנה גם היערכות הדרגתית לעתיד, הוא ביצירת כלים ואווירה חונקי-טרור. תנאי הכרחי הוא הפצת ההבנה היסודית שחובתה הראשונה של המדינה היא ביטחון לאזרחיה, חייהם ורכושם ולא לחוק הבינלאומי, לבית הדין הבינלאומי או לגחמות בג"ץ.
