הנוסעים בנתיבי איילון עדים להפרת החוק מצד אופנוענים של משטרת התנועה, ואיש לא עושה דבר נגד תופעה מסוכנת ובלתי חוקית זו. הללו נוסעים בין הנתיבים, עוקפים רכבים מימין ומשמאל תוך מעבר בין נתיבים, ואף נוסעים באיטיות כדי שיוכלו להשקיף למרחק גדול יותר בין המכוניות המשתרכות בפקק, במטרה לתפוס נהג אשר משוחח בנייד או מבצע עבירה דומה.
אלא שתוך כדי כך, השוטרים עצמם מבצעים עבירות תעבורה - ואין המדובר בפעילות חרום המצדיקה עבירות אלו. תקנה 40(א) לתקנות התעבורה אוסרת על סטייה מנתיב והפרעה לתנועה או כזו אשר גורמת לסיכון. תקנה 47(א) אוסרת במפורש על עקיפה מימין, ותקנה 47(ד) קובעת את הדרך לבצע עקיפה: "נוהג רכב לא יעקוף רכב, אלא אם הדרך פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר לו את ביצוע העקיפה ואת המשכת הנסיעה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר, וללא הפרעה אחרת לתנועה מכל כיוון שהוא".
תקנה 49(א) מוסיפה ומחייבת שמירת רווח מתאים מכלי רכב אחרים בדרך: "לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על רווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה.
למען הסר ספק: אסור להפר את החוק ואסור לשוחח בטלפון הנייד בעת נהיגה, גם לא בפקק. כמו-כן, אין להקל ראש בסכנות הכרוכות מביצוע העבירות ומחשיבות אכיפתן, למשל באמצעות מצלמות נייחות. ועדיין, האם למשטרה מותר להפר את החוק ולסכן את ציבור הנהגים במטרה לתפוס נהג שמשוחח בנייד? מה יותר מסוכן, כמותית ואיכותית? דומני שהתשובות לכך ברורות.
לא ניתן לקבל מצב שבו רשויות אכיפת החוק מפירות בעצמן את החוק ביודעין, בכדי לתפוס עבריינים. זאת ועוד: אם הנהג נתפס בידי שוטר שביצע בעצמו עבירת תנועה - ייתכן שתהיה לו הגנה מן הצדק. וכך מורה סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי: ניתן לזכות נאשם אם "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". בתי המשפט משתמשים בהגנה זו לא רק במקרים בהם עומדת כוונת זדון מאחורי פעולות החקירה, האכיפה וההעמדה לדין מצד הרשות, אלא גם אם מדובר "רק" מחדלים שברשלנות וטעויות שבתום לב.
במצב דברים זה, רצוי ששופטי בית המשפט לתעבורה ייעשו כל שניתן בכדי למגר תופעה פסולה זו. במקביל, ציבור עורכי הדין בתחום התעבורה נקרא לסייע בהעלאת הטענה במקרים המתאימים.
