יש הטוענים ויש ממש בטענות, שהשיטה הישראלית למינויי שופטים, היא בין האפשרויות הטובות ביותר הקיימות, לעומת שיטות אחרות שבהן הפוליטיקה קובעת, השייכות המפלגתית או אפילו המעמד הכללי.
הוועדה למינוי שופטים, בהרכבה הנוכחי, לאמור: יו"ר שר המשפטים (מכח התפקיד) + שר נוסף, שלושה שופטים עליונים, שני חברי כנסת + שני חברי לשכת עורכי דין, סה"כ 9 חברים.
הרכב זה, מכהן כבר שנים רבות ונחשב בעיני רבים, כשיטה הטובה והמאוזנת ביותר ואילו בעיני אחרים, כאחיזת עיניים בלבד. המתנגדים טוענים ששלושת השופטים העליונים שבאים מתואמים ומגובשים, בתוספת קול אחד, לפעמים שניים, שהם בדרך כלל מגייסים בקלות, ומהווים רוב שמספיק להעביר או למנוע כל מינוי שהוא לרצונם או מתנגדים לו.
מכאן באו הטוענים, שמדובר בגוש אקטיבי של "חברינו", הקובעים למעשה, מי ימונה לעליון ולפעמים גם למחוזי.
המחלוקת שהתגלעה בזמנו בתקופת ביניש וגם בתקופתה של הנשיאה חיות, בוועדה למינוי שלושה שופטים לעליון, אשר דרשה "דיל" בין שרת המשפטים ונשיאת העליון השופטת ביניש, מוכיחה שהשיטה חורקת.
כאשר המינויים נקבעים על-פי דילים - בשיטת "שמור לי ואשמור לך", לאמור: שופט שלי שופט שלך, אני חייב לך מינוי לוועדה הבאה, אז מבינים שהשיטה לא פועלת כנדרש כראוי וכמצופה.
גם המסורת שהשתרשה - שיש בעליון כיסא דתי, כיסא מזרחי וכיסא למיעוטים, אינה מצביעה על מהלך תקין, ראוי ואוביקטיבי, בנוסח הסיסמה: הטובים והמתאימים יבחרו. הדרישה שבית המשפט העליון ישקף את החברה, את הדעות והאיזון שביניהם, אינו תלוש מהמציאות. חבל, שצריך לעשות זאת בתפירה גסה, כמו נציג מזרחי, נציג דתי ונציג מוסלמי.
כאשר מינו לעליון בלחץ מאסיבי של שר המשפטים דאז,
מאיר שטרית, את השופט
אדמונד לוי, גם הוא בדיל מסורתי, ההצלחה הייתה כפולה. שכן אדמונד לוי הוא גם מזרחי וגם דתי - שניים במכה אחת. בלי שום קשר לדיל, התברר שהשופט אדמונד לוי, היה בחירה טובה. הוא היה חברתי, רגיש לזכויות האזרח ושיקף נאמנה את רוח רוב הציבור בישראל בפסיקותיו והחלטותיו.
לקבוצה זו ניתן לצרף גם את השופטת העליונה (שפרשה בינתיים)
דליה דורנר, שהיא אומנם ילידת טורקיה אבל הייתה צברית יותר מהצברים ופסיקותיה בתחום שמירה על זכויות האזרח, המיעוטים, הקבוצות החלשות בחברה, כמו ניצולי שואה, היו בראש סדר עדיפותיה ופסיקותיה.
כלומר: אפשר לומר שגם "דילים", מולידים שופטים מעולים, רק חבל שהבחירה שלהם לא נעשית על-רקע אישי, מקצועי ולא כהתדיינות פוליטית, עם שיקולים עדתיים ומכסות של כסאות דתיים, מוסלמים או נציג מהמגזר הפרטי.
אם אלה פני הדברים - יש לשנות את השיטה, יש לשנות את הוועדה, יש להבריא את המצב, לפיו המינויים באמת יהיו אוביקטיביים, לא פוליטיים, לא "דילים" גלויים ונסתרים, ובאמת יגיעו הטובים והמתאימים ביותר, בצורה מאוזנת מהשיפוט, פרקליטות, אקדמיה והמגזר הפרטי של קהיליית עורכי הדין.
הצעתי במאמר קודם בנושא - להקים ועדת איתור חיצונית לוועדת המינויים שבה יהיו: 30-20 שופטים ראויים לעליון ולמחוזי ומבניהם ייבחרו המועמדים גם לעליון וגם למחוזי, על-פי קריטריונים של ידע, התאמה, כישורים וניסיון מצטבר.
היו הצעות שונות בעבר - לשינוי הוועדה למינוי שופטים, כגון: הגדלתה ל-13 חברים וכדו'...
להלן הצעתי המעשית: להרכב הוועדה הנוכחי, לצרף 2 חברים, אחד - מבין הדיקנים לפקולטה למשפטים (מאוניברסיטאות ו/או ממכללות) + נציג ציבור שהוא "הקליינט" העיקרי והראשי של בתי המשפט, כלומר: 11 חברים שייבחרו מבין אלה שהוצעו בוועדת האיתור - מתאימים ביותר לבית המשפט העליון והמחוזי לאחר שימוע.
ולסיום: כדאי לזכור את הפתגם העממי העסיסי: "אם יש לך קשרים, אתה לא צריך פרוטקציה" ואל תיתממו - הסידור הזה עובד גם בגופים אחרים במדינה, כולל צה"ל, גופי ביטחון ומסחר.