חד"ש מפני ישן תוציאו

הפילוג ברשימה המשותפת היה צפוי ורק גזרות הימין הישראלי וחוקיו המשונים בפרלמנט הישראלי העניקו חיים לרשימה הזו, שכול כולה החל באונס מפני העלאת אחוז החסימה שביצע אביגדור ליברמן לפני בחירות 2015. למרות שלא מעטים חזו מראש כי הרשימה הערבית המשותפת (בה חברו קומוניסטים יהודים מהשמאל המתירני, ולצידם קומוניסטים ערבים, לצד איסלאמיסטים ולאומנים ערבים מכול הסוגים) תעבור מן העולם הפוליטי בזמן קצר, הרי שבגלל הלחץ הימני בישראל היה קיים בכול זאת סיכוי שהכוחות הערביים ישארו מאוחדים למרות כל ההבדלים ביניהם. "חוק הלאום" ודומיו, לצד אפליית הערבים בקרב ה"קו הירוק" ואי מציאת פתרון להגדרה העצמית הפלשתינית - גם לאחר יותר מיובל שנים, הם הגורמים להצדקת קיומו של אותו גוש ערבי שייצג כמעט את רוב רובה של האוכלוסייה הפלשתינית בקרב ה"קו הירוק". אבל מי שמכיר את המציאות בקרב הרשימה הערבית המשותפת יודע היטב שכבר מתחילת הקמתה רבו בה המחלוקות - הן על-רקע רעיוני והן על-רקע אישי, בין כל הגורמים שלה. חלק מח"כי הרשימה הזו כבר לא החליפו ביניהם מילה אחת למרות שכלפי חוץ הם לחמו יחדיו ובמשותף בפרלמנט הישראלי ובתקשורת הישראלית והעולמית. ה"בוקה ומבולקה" יכולה הייתה יכולה להיעלם גם לפני הבחירות הנוכחיות אילמלא פרץ החוצה המאבק האישי על ראשות הרשימה המשותפת בין איימן עודה מחד"ש לאחמד טיבי מתע"ל. כלפי חוץ הכל נראה כי טיבי הוא הגורם הבלעדי לפרוק השותפות, וכמובן מ"סיבות אישיות" בלבד. טיבי פרש לבד עם מפלגתו - תע"ל שמה, ואילו חד"ש, בל"ד והתנועה האיסלאמית דרום נותרו בתוך השלד של הרשימה המשותפת. שלושת המפלגות שנותרו ברשימה המשותפת נראות כלפי חוץ כמפלגות רעיוניות קשיחות לעומת תע"ל האמורפית שכול כולה בנויה על איש אחד ששמו אחמד טיבי, שהספיק כבר להחליף ארבע מסגרות פוליטית בהיותו ח"כ (רשימה משותפת עם עזמי בשארה, בבחירות שאח"כ הוא הפך חלק מחד"ש, לימים שותף ברע"מ וכיום עם רשימת תע"ל בלבד). חד"ש מייצגת, כביכול, רשימה יהודית-ערבית בהנהגה קומוניסטית, בל"ד מייצת לאומנות רדיקלית ערבית התובעת את "מדינת כל אזרחייה" בין הירדן לים התיכון ואילו התנועה האיסלאמית מחוז הדרום היא הפלג הדתי-מוסלמי מול שתי המפלגות החילוניות האחיות. תע"ל הפכה, כביכול, ל"ישראל בתנו" או ל"כולנו" וכו' של הרחוב הערבי, כשטיבי הוא התשקיף הערבי של יאיר לפיד, איווט ליברמן, משה כחלון ולימים אורלי לוי-אבקסיס, בני גנץ ונפתלי בנט. טיבי נתפס כיום כאישיות ערבית שתפר מפלגה פוליטית על-פי המידות הרעיוניות-אישיות שלו. אבל אם נבדוק את העומק הפוליטי ואת המתרחש באמת בציבור הערבי נגלה שהדברים הם "מעט" שונים, ואולי לא כל כך חדשים. יש לדעת עובדה אחת מלקח הבחירות המוניציפליות האחרונות של אוקטובר 2018. כשלושים אלף מתושבי העיר נצרת סייעו לראש העיר שם - עלי סאלם שמו, לנצח את מועמד חד"ש בעיר. בבחירות המוניציפליות הקודמות הובס ראש עיריית נצרת דאז (עד שנת 2013) על-ידי עלי סאלם. היה זה בהפרש של זעום ממש, ובסיבוב השני. בכך הסתיימו 38 שנים של שלטון חד"ש בעיר. עלי סאלם היה בעצמו איש חד"ש עד שפרש ובשנת 2013 הקים את רשימתו העצמאית וניצח דרכה את מפלגת העבר שלו. בסיבוב הראשון של שנת 2013 הצליח בקושי סאלם לכפות סיבוב שני על רמזי מחד"ש, לא מעט בגלל התמודדותה של ח"כ חנין בסיבוב הראשון הלה ולאחר שקיבלה יותר משלושת אלפי קולות.

הפרש קטן

אבל בהתמוששות של הסיבוב השני של שנת 2013 ניצח סאלם בגדול את רמזי משום שכל הקבוצות הפוליטיות, להוציא חד"ש, התאחדו סביב סאלם. הציבור של נצרת מאס בשלטון חד"ש והקומוניסטים והביא את השינוי. זה היה הסבר טבעי לניצחון של סאלם בשנת 2013. ואמנם לאחר בחירות 2013 החלה תקופה חדשה בנצרת, כולל החזרת מועדוני ונכסי העירייה לידייה, שבמשך 38 שנה הפכו רבים מהם לניכסי המפלגה הקומוניסטית ולבסיס פעילותה. אבל בבחירות המוניציפליות האחרונות היה נצחונו של סאלם - בסיסוב השני, גדול יותר מבחינת משמעותו הפוליטית, למרות שההפרש היה קטן יותר מזה שניצח בשנת 2013. בבחירות 2015 התמודדו נגדו - בסיבוב השני, גם אלה שבבחירות 2013 תמכו בו. מלבד חד"ש היה שגם בל"ד והתנועה האיסלאמית מחוז הדרום הצטרפו למועמד שנתמך על-ידי חד"ש. רק אחמד טיבי תמך בעלי סאלם, מבין מרכיבי ה"רשימה המשותפת". נצחונו של סאלם היה מוחלט ולמעשה טיבי רק תמך בו רשמית משום שהקולות של סאלם הגיעו מתומגכי השטח שלו ולא בגלל תמיכתו של טיבי. אבל טיבי למד מהניצחון של סאלם דבר אחד: אפשר להתמודד גם פרלאמנטרית ולנצח את כל מרכיבי ה"רשימה המשותפת" בכול הארץ, כפי שהללו נוצחו בנצרת. נכון אומנם שהראי המוניציפלי איננו תמיד הראי הארצי ולא חסרות לכך מירב של דוגמאות אבל מסתבר שברחוב הערבי הארי הזה יכול להיות משותף לנצרת המוניציפלית ולהתמודדות לפרלמנט הישראלי. הציבור הערבי מואס יותר ויותר בחוסר האפקטיביות של הח"כים הערבים - בכול הנוגע לפיתוח החברה הערבית בישראל, ולשילובה בקונצנזוס הממלכתי. המגמה שנסתמנה בנצרת, מבחינה מוניציפלית, היא זו שמקרינה גם במישור הארצי. בשנת 2013 ביקש הציבור הנצרתי להיפטר קודם כל מחד"ש הצנטראליסטית והקומוניסטית אבל בבחירות המוניציפליות של 2018 ביקש הציבור הנצרתי להיפטר גם מהכוחות הפוליטיים האחרים של ה"רשימה המשותפת", כמו בל"ד וה"תנועה האיסלאמית" מחוז הדרום. הכוחות הללו הפכו אנכרוניסטים עבור הציבור הערבי. לא רק חד"ש, גם בל"ד, הפכה עבור הציבור הערבי לממפגה של נטע רעיוני זר לחברה הערבית. שתי המפלגות הללו מואשמות על-ידי רבים בקרב הערבים כי הן מקדמות רעיונות תרבותיים זרים לחברה הערבית כמו מתירנות, תועבות ועוד. מנגד, הרי שעניין התנועה האיסלאמית דתי יותר מדי לחברה החילונית-המסורתית-הערבית. וכמו-כן המפלגות הערביות לא הצליחו להחדיר את הערבים לרכז ההתפתחות הישראלית. הצבעת נצרת 2018 הוכיחה לטיבי כי הציבור הערבי מחפש- מחד-גיסא, מפלגה פרקטית וערבית יותר מממפלגות ה"משותפת" אך מנגד גם כזו שלא תהפוך למשת"פית וציונית. אבל את הניצוצות הללו אפשר עוד היה לראות - גם בנצרת, כבר לאחר הבחירות לפרלמנט הישראלי בשנת 2015. מיד לאחר בחירות 2015 צץ ה"חתול השחור" הראשון בין סאלם לכול שאר חלקי ה"משותפת". הכל החל בהפגנת ענק בנצרת נגד אפליית ערביי ישראל. כוחות יהודים של השמאל הישראלי הובהלו לנצרת - בעיקר על-ידי חד"ש, אך גם על-ידי בל"ד. המסחר בנצרת קרס גורמים יהודים, סלאבים וזרים איימו לא לחדש את מסחרם עם העיר משום שהמרקחה הפוליטית הזו, שמפחידה את אנשיהם להגיע לעיר. עלי סאלם - אדם רדיקלי, שעמד בין ראשי ארגוני הלוה נגד ערבים החפצים לשרת בצבא הישראלי, הבין לפתע כיוון פוליטי רדיקלי מדי יביא עימו לקריסתה של העיר שאותה החל לנהל רק שנתיים קודם לכן.

אלטרנטיבה פוליטית

סאלם לא שינה את דעותיו אבל הוא החל להבין כי מעשית השמעת הדעות הרדיקליות לא תמיד מחייבת לעבור למחאות מעשיות מדי, ובוודאי לא כאלה שישתקו את העבודה המוניציפלית. למחרת אותה מחאה פוליטית צפו אזרחי ישראל בערוצי הטלוויזיה השונים כיצד עלי סאלם מתעמת ומבזה את איימן עודה מחד"ש - ראש ה"רשימה המשותפת". בין דברי הכעס של סאלם היה גם המשפט "היום בגללכם לא ביקר כאן אפילו יהודי אחד". סאלם אומנם המשיך לשתף פעולה פה ושם עםה"משותפת, אבל תמיד קיווה להיות חלק מאלטרנטיבה פוליטית ערבית. הבחירות המוניציפליות של סוף 2018 הביאו להשלת המהלך. אבל קיימת גם נקודת היריבות האישית שהאיצה את הפילוג ב"משותפת". הקמתה של ה"משותפת" הביאה בראשה את איימן עודה מחד"ש. מנגד הרי שהאישיות המפורסמת ביותר בסקטור הערבי ומחוצה לו הוא ד"ר אחמד טיבי. למרות שרשימת רע"מ - תע"ל (הדמוקראטית, האיסלאמית ומפלגתו של טיבי) הביאה עימה נדוניה גדולה יותר של קולות לפני הריצה המשותפת הרי שחד"ש הייתה המפלגה הגדולה יותר מבחינת ההומגניות וכך נקבע שמי שיעמוד בראשה הוא זה שיוביל את ה"משופת". בחד"ש התחלפו המועמדחם לח"כים באותה תקופה. במקום מוחמד ברקה, עפו אגבריה וחנא סווידנבחרו איימן עודה כראש הרשימה ועימו אעידה תומא - סלימן ויוסוף ג'ברין. רק ח"כ דב חינין - הקומוניסט היהודי, שרד. השינויים הללו היו משמעותיים גם מבחינה רעיונית. בעוד שברקה, אגברייה וסוויד יצגו פאן ערביות ולא פעם שיתפו פעולה גם נציגי ציבור יהודים שלא היו אנשי שמאל דווקא הרי שהשלישיה החדשה הייתה שונה. להוציא ג'ברין הרי שעודה וסלימן החלו למשוך את המאבקים של חד"ש - ובכלל זאת גם של ה"משותפת", לכיווני שמאל מובהקים שלא רק הצטמצמו בעניין הסקטור הערבי. יחד עם ח"כ חינין - שלפני כן היה מבודד יותר ברעיונותיו השמאליים והפרו ציוניים, החלו הללו להתערב גם בתוך הציבור היהודי. הגב' סלימן - כיו"ר ב"וועדה לקידום האישה" בפרלמנט, משכה את מאבקייה לתוך הציבור היהודי נגד כוחות חרדים ודתיים יהודים שלא היו עד אז נגד זכויות הציבור הערבי. לדראון עולם זכורה ההפגנה שזו הליכה לפני יותר משנה בעיר בית שמש נגד שלטי הצניעות ואף התעמתה עם נשים חרדיות באורח פרובוקטיבי. איימן עודה עצמו לא הסתפק רק בלחימה לאינטרסי הציבור הערבי אלא שבעזרת השמאל היהודי הוא החל לפעול בנושאי "מעמד האישה", חילון החברה הערבית והכול כשהוא מותנע על-ידי השמאל היהודי האנטי דתי. הרבה שחצנות וחוסר אמינות הקרין הלה, ובמיוחד הוא דאג לפרסומו האישי. הוא גם הצטייר כנער שעשועים ערבי בסגנון צפון תל אביבי. הוא לא פעל רק כמי שעומד בראש רשימה פדראטיבית אלא כמי שנבחר לעמוד בראש הציבור הערבי, ובאופן דומימטי ומוחלט. את אחמד טיבי זה לא הלהיב - בלשון המעטה. גם סאלם, בל"ד והאיסלאמים מחוז הדרום לא אהבו את השתלטותו של עודה על כל הרשימה - כששמאלנים יהודים עומדים מאחריו, במטרה לשנות אופיה של החברה הערבית. חד"ש רק הרחיבה את הפרוניזם ההיסטורי שלה בפוליטיקה הערבית - דבר שלאחר נפילת בריה"מ לשעבר, החל לדעוך. טיבי חש נפגע מהמהלך וחש כי חד"ש דוחקת אותו הצידה. בחד"ש אהבו גם להםריך שמועות כי עזמי בשארה (מנהיג בל"ד שברח מישראל) ואחמד טיבי הם בכלל סוכני ה"ביטחון הישראלי". השיטה הזו - של חד"ש, הייתה ידועה עוד מימי רק"ח - המרכיב הקומוניסטי העיקרי שלה, שלחמה כך בארגוני האופוזיציה שלה היהודיים והערבים שלה בעבר הרחוק ברחוב הערבי, כמו "התנועה המתקדמת לשלום", "אל ארד", "ארגוני "מצפן" השונים, "אל נהדא" ו"בני הכפר". ברחוב הערבי חשו יותר ויותר את מחנק השנתיים האחרונות של חד"ש ומנגד, העריכו שם את אחמד טיבי שהיה יותר דמות של ערבי מסורתי שורשי עם משפחה ערבית נורמטיבית ואשר לוחם אך ורק לטובת הציבור הערבי ואיננו מחרים שום ציבור יהודי בעוד שעודה וסלימן הצטיירו כבעבועה של תרבות זרה מבחוף הלוחמת לא פעם על עניינים לא ערבים וגורמת לציבור הערבי לאבד בני ברית יהודים משום קיצוניותם השמאלנית של עודה, סלימן וחינין.

מתחת לשטח

הצעתו האחרונה של טיבי - לפני הפילוג הנוכחי, הייתה בהחלט הגונה. טיבי הציע לערוך בחירות בסקטור הערבי בין אלה שחפצים לעמוד בראש ה"משותפת" כדי באמת ובתמים לייצג את הציבור הערבי. מומנטום ראש הרשימה הוא בהחלט מומנטום של מנהיגות וכדי שזה ינהיג את המנדטים הרבים והמשותפים לערבים היה צורך בבחירות כאלה. אבל חד"ש, ועודה בראשה, לא הסכימו להעביר את המוניית ארבעת המנדטים שלהם לכלל שלוש עשר'ה המנדטים של ה"משותפת". הסוף היה הפיצוץ והפילוג. אחד הדברים התמוהים בפרשת הפילוג היא הישארותה של התנועה האיסלאמית מחוז הדרום דווקא בקרב ה"משותפת". עד 2015 היחו טיבי ותע"ל שותפים - בשתי קדנציות פרלמנטריות, עם רע"מ, שעיקרה היו האסלמים. היחסים היו קורקטיים וטיבי עצמו לא ערער על היות ראש רע"מ איש הרסלמים, שי'ח איברהים צרצור. מקומה של האסלמית טבעי יותר ברשימה משותפת עם טיבי, סאלם וחבריהם מאשר ברשימה שחד"ש תעמוד בראשה ותמשיך להחילחם מתחת לשטח נגד האיסמיזציה בחברה הערבית. גם בל"ד - שראשייה ובוחריה היו בעבר ברובם תומכי חד"ש הצנטראליסטית, נראית כשותפה טבעית לטיבי וסאלם למרות הבדלי הגישות שביניהם בעניין המבק הפוליטי לציוויונבה של מדינת ישראל. אין ספק שהאיסלאמית דרום ובל"ד אינן חוזרות עדיין ל"ברית נצרת" מ-2013, כדי לא להרוס סופית את מונח ה"רשימה המשותפת". אבל אם נביט בסקרים ונראה שטיבי וסאלם שווים שבעה מנדטים לעומת שישה בלבד של חד"ש, בלד"ד והאיסלאמים גם יחד הרי שההיגיון הבריא מורה שאם האיסלאמים ובל"ד יטרפו לטיבי הרי שכך בעצם תתיצב מחדש ה"רשימה המשותפת" האמיתית לערבי ישראל ולא תותיר את החברבה הערבית חצויה חצי - חצי במנדטייה הפרלמנטרים. במצב הזהכול חלקי החברה הערבית - המאחדים את בסיסם במבק בסיסי רק למען הציבור הערבי ולא לפילוגו ברעיונות שאינם חלק מתרבותו, יהיו מאוחדים במירב הכוח ואילו חד"ש ה"אוניברסלית" תהחה מחוץ להשפעה ממשית ותיאלץ לקפל את דגליה החוץ ערביים ואת חבחלתה בברית ערבית עם ציבורים מרכזיים בישראל.