המבוגרים הצעירים

על-פי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה צפויה אוכלוסיית הקשישים בישראל לגדול מ-940,000 ל-1.66 מיליון איש עד שנת 2035. שיעור האנשים באוכלוסייה מעל גיל 65 צפוי לגדול מכ-11% כיום ל-13.7%. "אני לא משתמשת במושג 'הגיל השלישי'. זוהי תפיסה מיושנת", אומרת לי ד"ר יהודית אברהמי-עינת בשיחתנו המתקיימת בדירתה המעוטרת חפצי אומנות מעשה ידיה, ומוסיפה: "אני משתמשת באופן כללי במושג 'הגיל המבוגר' תוך התייחסות לשונות שבין העשורים מגיל 60 ואילך". ד"ר אברהמי-עינת, ילידת אנגליה ותושבת רעננה מעל לארבעה עשורים, היא סוציולוגית ופמיניסטית, ובמהלך הקריירה שלה שימשה כמרצה במכללה האקדמית להנדסה 'אורט בראודה' בכרמיאל. היא מומחית בתחום ההזדקנות ומעבירה סדנאות בתחום. לדבריה, המצב של זקנה מופלגת הוא 'תוצאת לוואי' של פיתוחים טכנולוגים, התפתחות הרפואה והמדע, תנאי המחייה ושינויים באורחות החיים. המלחין הצרפתי דניאל אובר, שנולד בסוף המאה ה-18 והגיע לגיל המופלג 89, הטמיע אימרה רלוונטית היום כמו אז: "הזדקנות היא כנראה הדרך היחידה שנותרה כדי לזכות בחיים ארוכים".

התייחסות החברה

לחיים ארוכים יש צדדים לכאן ולכאן. פרופ' רות בן-ישראל, כלת פרס ישראל, ובעלה גדעון בן-ישראל ז"ל שכיהן כח"כ וכיו"ר הסתדרות הגמלאים הוציאו כבר לפני 15 שנה ספר בשם "מי מפחד מהגיל השלישי" בו הם דנים במגוון התופעות, הדילמות והשאלות לגבי הזקנים בחברה. דומה כי מלבד המספרים ההולכים וגדלים שום דבר לא השתנה. בין השאר הם מעלים את השאלה לגבי התייחסותה של החברה לזקנים, ועונים כי לחלקים מהאוכלוסייה התארכות החיים היא ברכה, ולאחרים היא נטל. ד"ר אברהמי-עינת: "אוכלוסיית המבוגרים מהווה מטרד לביטוח הלאומי וכן נטל על הרשויות האמונות על נושא הסיעוד". ואכן, על-פי נתוני המועצה הלאומית לכלכלה, מספר הקשישים הסיעודיים יכפיל עצמו ויותר בעשר השנים הקרובות, מכ-200,000 היום ל-400,000 בשנת 2030. "מאידך", מוסיפה אברהמי עינת, "לקפיטליסטים שלמדו שזאת קבוצה עם כספים שאפשר להפיק ממנה הרבה, זה בכלל לא דבר שלילי. זה דבר מבורך. ניתן לייצר שירותים ובילויים עבור הגיל המבוגר, אפשר לבנות בתים בשבילם, להציע להם טיולים ועוד".

ריקנות הפרישה

אחת הבעיות עם התארכות החיים היא הפרישה ממקום העבודה בגיל 67 על-פי חוק. לפורש נותרו כ-20 שנים ויותר של חיים שלמים שעליו למלאם. רבים חווים מעין ריקנות, חוסר תועלת וחוסר ערך עצמי. ד"ר אברהמי-עינת: "אני סבורה שהתחושה של ריקנות קשורה להינתקות מהמסגרת. מסגרת נותנת שייכות, הרבה פעמים גם חיי חברה וכן אפשרות להגיע לידי ביטוי עצמי. לא תמיד אנשים אהבו את מקום עבודתם. הרבה מהם היו רוצים לעזוב את מקום עבודתם הרבה שנים קודם לגיל הפרישה, אך המסגרת היא זו שהחזיקה אותם. כי עבודה, גם כשהיא לא מהנה אותנו, נותנת לנו משמעות. היא גם בדרך כלל נותנת לנו איזשהו ייחוס. הרבה פעמים אנשים נצמדים לתארים הקודמים, נצמדים לשיוך, נצמדים לחבר'ה שהיו אתם בעבודה. הריקנות היא באמת הינתקות ממשהו שהחזיק אותם". פרופ' יצחק בריק, מומחה בינלאומי בתחום הזקנה ומשמש היום כיו"ר האגודה לגרונטולוגיה, זיהה כבר לפני שנים את הבעייתיות של גיל הפרישה והיה מבין התומכים הנלהבים להעלאת גיל הפרישה או אפילו לביטולו. בראיון למגזין זה בשנת 2004 בהיותו עדין מנכ"ל אשל, יצא פרופ' בריק בחריפות נגד ההוצאה של עובדים לגמלאות נגד רצונם. פרופ' בריק: "מבחינה ערכית למה לקטוע את חיי העבודה של אדם כשהוא במלוא כוחו ובמלוא יכולתו ולהביא אותו למצב של אי-עשייה, ולפעמים לבטלה לבדידות ודיכאון, ולא לדעת מה הוא עושה כשהוא קם בבוקר"?

בדידות

ואכן, הבדידות כפי שמציין פרופ' בריק, היא אחד הסממנים של המבוגר, שעדיין יכול ורוצה להמשיך לתרום לסביבה ולעצמו, אך נאלץ לסיים את עבודתו על-פי חוק ולפרוש לגמלאות. ד"ר אברהמי-עינת עושה הפרדה בין בדידות לבין להיות לבד. "זה לא אותו דבר. הנטייה להניח שמי שחי לבד, הוא בהכרח בודד – היא אמירה בעייתית". מחקרים מראים כי יצירת קשרים ושייכות חברתית מעלה את הערך העצמי של הקשיש ומספקת לו רגעים של משמעות וטעם לחייו. ד"ר אברהמי-עינת: "אין ספק שכדי ליצור מסגרת חלופית למסגרת שהייתה בזמן התעסוקה, יש לפעמים צורך שהאדם עצמו ישקיע ביצירת תחומי עניין חדשים, קשרים חדשים או בשמירת הקשרים שממילא היו קודם. בעת הפרישה יש להיות מודעים לכך". הרשתות החברתיות משמשות היום 'מבוגרים צעירים' רבים למציאת חברים מהעבר וליצירת קשרים בין-אישים בדרך שונה ממה שהיו רגילים בעבר. ד"ר אברהמי-עינת: "יש אנשים שעבורם זה משמעותי, וזה מפצה על היעדר המפגשים פנים אל פנים, ויש אנשים שעבורם זה לא... זה לא משרת אותם. רשתות חברתיות לא מובילות לבדידות, אלא אם כן האדם, האיש או האישה, וזה כולל גם צעירים, מדיר את עצמו ממפגשים אנושיים".

זוגיות

התארכות החיים והתחושה כי היום גיל 70 של היום הוא ה-50 של פעם, גורם להרבה מה'מבוגרים הצעירים' לחשוב בשלב זה של חייהם על פרק ב' בזוגיות דבר שכלל לא היה בסדר יומם קודם לכן. ד"ר אברהמי-עינת: "צריך לבחון כל מקרה לגופו. כיצד הייתה הזוגיות לפני הפרישה, האם הפרישה של בני הזוג היא באותה תקופה או בתקופות שונות. אין ספק שפרישה מהעבודה היא שינוי מאוד משמעותי בחיי משפחה ובחיי זוג. אצל רוב האנשים שהם עדיין בגיל התעסוקה ונמצאים מחוץ לבית, הם עסוקים בהרבה דברים נוספים חוץ מהזוגיות שלהם. פעמים רבות הזוגיות היא באמת שולית. לא משקיעים בה כל כך. היא אומנם קיימת, אך שני בני הזוג עסוקים במטלות שקשורות ליומיום, וכשנוצר מצב שאין 'תעסוקה' בני הזוג מוצאים את עצמם אחת עם השני, אחד עם השנייה, והמפגש הזה הוא לא מתאים לכל אחד ואחת. במשך שנות התעסוקה אנשים עשויים להתרחק ועשויים גם להתקרב. לאחר הפרישה התנהגויות של בן/בת זוג שתמיד הציקו אך לא ניתן לכך מספיק פוקוס, יכולות עתה לצוף ביתר שאת ולהיות מעיקות דבר שעשוי להביא לפרידה. מצד שני ישנם זוגות המגלים שעדיין יש להם תחומי עניין משותפים וחברות אמיצה, והם יכולים כמובן ליהנות מהביחד בזמן שהתפנה מעבודה".

דור הסנדביץ'

אחת התופעות האקוטיות של המבוגרים הצעירים, בעקבות התארכות תוחלת החיים היא התלות בהם מצד אחד של ילדיהם ונכדיהם ומאידך הורים בגילאים מאוד מתקדמים הנזקקים לתמיכה חומרית ורגשית. ד"ר אברהמי-עינת: "תוחלת החיים הארוכה מביאה אתה תוצאות רבות ומגוונות, ובהחלט יש מצבים שבהם אנשים בשנות השבעים, יש להם הורים בשנות התשעים והם עסוקים אתם, עסוקים עם הילדים שלהם, עם הנכדים שלהם ויש גם תחרות על משאבים, משום שאם המבוגרים הם בני תשעים פלוס וזקוקים לטיפול, לסיעוד ולהשגחה – זה צורך הרבה משאבים. זה יכול להיות מקור להרבה לחץ והרבה מתח. אין לנו תקדים כזה מאחר שאנחנו דור ראשון לאריכות כזאת של ימים, רובנו לא ראינו מצבים דומים, וזאת התמודדות באמת חדשה. המצב יכול להיות בהחלט מאוד מורכב וצורך המון אנרגיה. מאידך יכולה הנוכחות של דור המבוגרים מאוד במשפחה להוסיף רובד משמעותי מאד, והקשר הרב דורי יכול לתרום רבות לכולם".

מבוגרת צעירה

לאחרונה יצא לאור ספרה של העיתונאית-סופרת, טלי נתיב עירוני, "אחר-הצהריים של החיים" העוסק בגיל השלישי. הספר אינו מדעי. מדובר על בני גילה של הסופרת, בני דור ה"בייבי בום", שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה ומסרבים להזדקן. הם למעשה 'המבוגרים הצעירים' שתוחלת חייהם התארכה והם מוצאים את עצמם באמצע החיים לאחר פרישתם, ולפניהם פרושות עוד שנים רבות של עשייה המשתרעת לאין סוף. ד"ר יהודית אברהמי-עינת בעצמה יכולה לשמש בעצמה מודל של מבוגרת צעירה. היא אומנם פרשה לגמלאות לפני שנתיים בגיל 70 אך לא הפסיקה לעבוד ולהתנדב בקהילה: "אני מעבירה סדנאות על "איתור משאבים אישיים בגיל המבוגר" במסגרת ארגון של"מ-שירות לאומי למבוגר" ברעננה, חברה במועצה הלאומית לקידום נשים במדע וטכנולוגיה, מתנדבת בשירותי הרווחה של עיריית רעננה בפרויקט שכנות טובה וכן נותנת הרצאות בתחום התמחותי, שוויון הזדמנויות בין המינים בחינוך". והיא גם אומנית מוכשרת ויצירתית. על הקירות הסלון שלה תלויים פסיפסים וציורים שלה ועל המזנון מונחים עבודות עץ וזכוכית. "מאז שאני זוכרת את עצמי אני עוסקת באמנות. עברתי קורסים וסדנאות בחריטה על עץ, זכוכית מותכת וציור. תמיד הייתה לי גישה לעבודת ידיים", היא צוחקת, "אך לא לבישול ולאפייה". אברהמי-עינת סיימה תארים ראשון ושני בספרות אנגלית באוניברסיטת בר-אילן, ואילו את הדוקטורט שלה עשתה באנגליה. יש לה שני ילדים ושלושה נכדים: "למרות כל עיסוקיי אני מאוד מעורבת ומשקיעה בנכדים. אני סבתא על הכיפק".