מערכת הבחירות 2019 משקפת את החרפת המאבק הפוליטי בישראל בין "השמאל" "לימין" על ההגמוניה במדינה, הגמוניה שתקבע סופית את הכיוון לשני דורות לפחות. מאבק זה הינו המשך וחופף למעשה את המאבק בין ההגמוניה ששלטה במדינה שבדרך, לזו שמסתמנת כמחליפתה לפחות בעשור האחרון. הקמת מדינת ישראל הובלה והונהגה על-ידי תנועות סוציאל-דמוקרטיות ("השמאל"), ששלטו בישוב היהודי הארץ-ישראלי ב-30 השנים שקדמו לעצמאות ובשנים הראשונות שלאחר הכרזתה. הימין - שהורכב מימין לאומי: תנועת החרות
1 - וימין ליברלי
2 - והשמאל גם יחד, דיברו בשם
"הציונות" ופעלו להגשמתה, כשהציונות עצמה שיקפה אידאה של סיום חיי הגלות
והתחדשות לאומית יהודית, במולדת עתיקה. מבחינה זו נשענה הציונות על הרעיונות של תנועות השחרור הלאומיות באירופה החל מאמצע המאה ה- 19, ועל הכרה, בעיקר בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, שיסודה בתחושות חזקות של חוסר תכלית וסכנה לקיום הלאומי בהמשך ההישארות הפסיבית בגולה בכלל ובאירופה בפרט. באותה תקופה, יש לזכור, חי רוב העם היהודי באירופה, חלקו הארי במזרחה ובמרכזה.
התנועה הציונית מתפתחת במקביל למהפכה התעשייתית שעיקרה מעבר מתחום החקלאות הישנה לתעשיה עתירת עבודת כפיים ועירונית. במקביל למהפכה התעשייתית מופיע הקומוניזם כתנועה עולמית חברתית-כלכלית, שדוגלת ביחסים חדשים בין המדינה למעמד פועלי התעשיה ובין בעלי אמצעי הייצור לעובדיהם. התפתחויות אלה משפיעות גם על התנועה הציונית ומחוללות בחלקים הדוגלים באוריינטציה הקומוניסטית או ניגזרותיה, את ההכרה שהתחדשות לאומית מחייבת גם סגנון
חיים חדש ולצידו דפוס חדש של "אדם עובד".
השלב המקביל בהתפתחות הפוליטית בתנועה הציונית הוא הוויכוח בין הציונות המדינית לציונות המגשימה. הראשונה דוגלת בפעולה אינטגרטיבית מול הכוחות הבינלאומיים הגדולים במטרה להשיג הבנה והכרה מצידם בזכות העם היהודי לתחייה לאומית במולדתו ההיסטורית כדרך העיקרית לקדם את התקומה. השנייה רואה בדרך ההגשמה - עליה התיישבות, רכישת קרקעות, עיבוד האדמה, שמירה עצמית והקמה מודרגת של תשתיות קיום לאומיות את היסוד שבמקביל אליו יתנהל המסע להשגת הכרה בינלאומית פוליטית בזכויות העם היהודי.
בשלב זה של המערכה, נראית הדרך השנייה כמציאותית יותר וכמבטיחה סיכוי גבוה יותר להשגת המטרה ובשל כך זוכה להשפעה בתנועה הציונית ולמעמד של בכורה בישוב היהודי המתהווה בארץ.
המאפיין המשותף לשתי הגישות הוא היעד הסופי - מדינת לאום ריבונית של העם היהודי בארץ-ישראל. עובדת קיומו היא שהביאה בסופו של דבר לאיחוד כוחות לקראת רגעי ההכרעה, והיא שמנעה בדרכים שונות מאבקי-כוח על הגמוניה ביישוב אחרי מלחמת העולם השנייה, שבה התממשה התחזית הקשה של תפיסת ז'בוטינסקי על האיום הקיומי המתהווה בגלות אירופה על קיום העם היהודי. הגישה הסוציאליסטית, שאותה אימץ הפלג בעל התודעה המעמדית הפרו-מרכסיסטית בתנועה הציונית שהובלה על-ידי בן-גוריון, היה הפשרה של פלג זה בין הקומוניזם ה"גלובליסטי" (אנטי-מדינתי) לבין הסינתזה המתונה יותר המשלבת תודעה מעמדית עם השתייכות למדינת-לאום.
פשרה טריטוריאלית
הדרכים התחילו להיפרד כאשר הסכים בן-גוריון לתוכנית החלוקה, לדעתי כתכסס פוליטי להשגת ההחלטה באו"ם על הקמת מדינה יהודית. מאידך-גיסא, רבים קבלו זאת כעמדה עקרונית המצהירה על נכונות לפשרה טריטוריאלית שהציבה החלוקה. כאשר בסיום מלחמת השחרור החזיקה המדינה החדשה בכ-50% יותר שטחים בתחומי ארץ-ישראל המערבית מאלה שהוקצו לה בתוכנית החלוקה של 1947, ולא התכוונה ובצדק להפטר מהם, הוסט מרכז הכובד של הדיון הציבורי הפנימי לשאלות של האיזונים הפנימיי
3.
מאבקים אלה הושפעו בהמשך הדרך משינויים דמוגרפיים ומהתנוונות דוגמטית של השמאל הסוציאליסטי, שהפך את המהלך הבן-גוריוני הטקטי לאידיאולוגיה וחתר ללא לאות "לפשרות" טריטוריאליות ללא תכלית. לאחר ההונאה הבריטית האדירה שבהקמת האמירות ההאשמית בארץ ישראל המערבית, הסרבנות הערבית להכיר בזכות העם היהודי למדינת לאום משלו, שורת מלחמות ונסיגות חד-צדדיות שבהן עמד למבחן הרצון הערבי להגיע לפשרות לאומיות הוגנות, הבין הציבור הישראלי את התמונה לאשורה.
ההגמוניה של השמאל הסוציאליסטי, בחלקה, אימצה רעיונות פוסט-מודרניים ופוסט-ציוניים במאבקה להגשמת הזיית החלוקה, ובחלקה עסקה בניסיונות לשמר את ההגמוניה החברתית, כלכלית, אידאולוגית ותרבותית, אותה רכשה בתהליכי הקמת המדינה. את אלה ביצעה בשילוב עם הסתאבות כלכלית וחברתית ושימור מוסדות המדינה שבדרך, דוגמת חברת העובדים וההתיישבות, כמנגנוני החלה וביסוס של הגמוניה זו. ככל שנחלשה השפעה זו במגזרים ישנים יותר בהשפעת החלפתם במנגנוני המדינה, זלגו תהליכים אלה למוסדות וארגונים אחרים, דוגמת האקדמיה, בית המשפט ואפילו הצבא. נקודת תפנית היסטורית הייתה מלחמת יום הכיפורים. כישלון הפתיחה והיקף הקורבנות שנדרשו בכדי לתקן כשלים אלה בהמשך, הציבו סימן שאלה גדול על "זכותה" של אליטה זו למעמד שביקשה לעצמה.
סימן שאלה זה התחזק בשנות ה-90 המוקדמות, בעקבות עלייתם של כמיליון ורבע יהודים מבריה"מ ורוסיה לישראל
4. הימין
הלאומי-ליברלי, המגולם בתנועת "
הליכוד" הפך בהדרגה לחלופה הראשית לגוש הסוציאליסטי, הן מבחינת גישתו הפוליטית-לאומית והן מבחינת מרכזי הכובד הדמוגרפיים המרכיבים אותו. מהפך 1977, היה האות להתגבשות הפוליטית של השינוי. התגבשות זו הולכת ומתחזקת מאז ועד לעשות האחרון, בו הרכיב הימין את כל הממשלות שכיהנו בישראל. לפיכך, המאבק בבחירות אלה מכוון להשלים את הכפפת כל הכוחות במדינה, לרבות האליטות החברתיות ואינטרסים סקטוריאליים "היסטוריים", לדרכה ולמרותה.
עוורון פוליטי
מערכת הבחירות של 2019, משקפת את החרפת המאבק, ואפשר שאפילו את הכרעתו לפחות לדור או שניים. הצניחה החופשית בהשפעה פוליטית ובסקרים של מפלגת העבודה - ממשיכתן של מפא"י ואחדות העבודה ההיסטוריות - איננה מעידה על גסיסה של השמאל ורעיונותיו. היא מעידה על שתי עובדות אחרות: א. שחלקים גדלים והולכים בציבור סבורים שרעיונות השמאל אינם רלוונטיים עוד להוויה הישראלית; ב. השמאל ממשיך ללקות בעיוורון הפוליטי שהביאהו עד הלום.
מפלגה איננה ישות פוליטית חיונית לקיומם של העולם הגשמי או הפוליטי. מפלגה היא ארגון שמקימים בני-אדם במטרה לקיים רעיונות שיש בהם כדי להיטיב את חייהם ועם חייהם. מפלגה היא מכשיר לפיתוח ושימור הרעיונות אם יש בהם ממש ולסייע בהוצאת אל הפועל במערכת פוליטית דמוקרטית. אם הרעיונות אינם רלוונטיים למציאות ונושאיהם אינם מבינים זאת ואינם פועלים בהתאם -
לשם מה דרושה מפלגה של מאובנים בלתי-רלוונטיים? סביר מאוד שיש בישראל נושאים שראויים לשינוי ושיפור. מפלגה אינה פועלת בחלל ריק, ואינה קיימת בכדי לשמר אידיאה מחמת נוסטלגיה, או להבטיח ג'וב בכיר לראשיה. בכדי שמפלגה תרים את נס השינוי, עליה לזהות נכון את הבעיה, להאמין בצורך ולפעול למענו; זהו מבחן זכות קיומה. מפלגת עבודה, או כל מפלגה אחרת, שחיה בכדי להזכיר לציבור "מי הקים את המדינה" ולא בכדי לומר לאן על המדינה ללכת מכאן ואילך וכיצד היא מציעה לעשות זאת - מיותרת.
מפלגה פוליטית היא מכשיר שמיועד לשרת את הציבור. לצד הרעיונות "הנשגבים" שהיא מובילה עליה להיות רלוונטית לרצון הציבור ולהגשמת שאיפותיו. מותר לה לנסות לשכנע את הציבור שרעיונותיו טעונים שינוי. אם תשכנע, קרוב לוודאי שתזכה גם באמון הציבור ובמנדט לבצע את הצעותיה. אסור לה לכפות את רצונותיה על הציבור; אם תנסה זאת תוקע על ידו ותוקא מתוכו. אסור לה להוליך את הציבור שולל, משום שאז תאבד את אמונו וסיכוייה להשפיע עליו לקבל את דרכה יתאיינו. הציבור איננו טיפש. רעיונות שאבד עליהם הכלח אינם נעשים אטרקטיביים רק מפני שמלבישים עליהם אריזה חדשה ומנסים למכור אותם לציבור כחידוש או אטרקציה - מה שעושות מרבית מפלגות המרכז בדרך כלל. מבחן חשוב למפלגה ומנהיגיה הוא זיהוי נקודת הזמן בה הופכת משנתה לנטל או מטרד. זו הנקודה בה היא וחלופותיה הופכות מיותרות ומתנוונות. לדעתי, אלה מחלותיה של מפלגת העבודה וזו הסיבה להתנוונותה. גנץ ולפיד אינם שונה מהותית ממנה - אותה גברת בשינוי קל או קליל של האדרת; ועל כן גם אותה תוצאה.
ישראל בראשות השמאל, תבקש כדרכה להחזיר אותנו לאחור שנות דור, לרעיונות ההזויים של "אוסלו", לחיים בחסות הסכמותיה של אירופה האימפריאליסטית שהולכת וחוזרת לימים האפלים של שנות ה-30 של המאה הקודמת ו"רצונם הטוב" של הערבים. ישראל כזו תחפש, דרכים להחזיר אותנו לשלטון הביורוקרטי והמושחת מיסודו של המדינה כ"אח הגדול", על ליקוייהם הידועים והמוכרים, במקום לתקן את הטעון תיקון ולשמר בקפידה את כל ההישגים שכבר הושגו.
ישראל בראשות הימין, מאמינה בעדיפות מוסד המדינה על האנרכיה הגלובליסטית, חותרת לשמר את מדינת הלאום ולבסס את יסודותיה העיוניים והמעשיים על שוויון אנושי וסולידריות חברתית. מכאן נגזרת חתירה לשימור ארץ-ישראל בריבונות המדינה, לשינוי המבנה החוקתי בכדי להבטיח בה ריבונות יהודית, ולהמשך הפיתוח של תרבות יהודית ואיכות חיים, בזיקה הדוקה למסורת ישראל ועקרונות הציונות. תפיסה זו תואמת בשיקולים הרחבים ביותר את צרכי הביטחון הלאומי, כשהעיתוי הגלובלי למימוש מדיניות זו כיום הוא הטוב ביותר שעמד לרשותנו מאז קמה המדינה.
