מי נותן אישור, רישיון לעסוק בעיתונאות? היום עיתונאי הוא מי שמועסק כעיתונאי בגוף תקשורת מוכר, ולאחרונה מוכרים גם בלוגרים שהדף שלהם זוכה ליותר מעשרת אלפי כניסות. בקיצור המבחן לעיתונאי הוא מקום העבודה שלו ולא ההכשרה שלו למקצוע. זהו המקצוע החופשי היחידי שלא מצריך הכשרה מיוחדת, אלה גם לא דרישות המעסיקים בכלי התקשורת השונים.
התפישה היא שמי שיודע לכתוב, להתבטא ונראה טוב, כשמדובר בטלוויזיה, יכול להיות עיתונאי. אפשר גם לראות נקודת מפנה כשיותר ויותר דוגמניות הפכו להיות פרזנטוריות של תוכניות טלוויזיה. תופעה שקיבלה תנופה עם תוכניות הראליטי שהלכה למעשה "הכשירו" מגישות, מגישים ואפילו עיתונאים. הנראות הטלוויזיונית המוגברת הפכה אותם למבוקשים גם בתחום זה.
הלכה ולמעשה את המקצוע לומדים פחות או יותר במכללות, בחוגי התקשורת, שם מנסים להיאחז בשיניים מול המספרים ההולכים וקטנים של סטודנטים. מקום נוסף ובו הכשרה מסודרת למקצוע העיתונות, כן, אנחנו במאה ה 21, הוא צה"ל, שמקבל לשורותיו ממיטב הצעירות והצעירים שמקבלים הכשרה למקצוע. אלו הם העיתונאים הצבאיים שמשרתים בגלי צה"ל.
צריך לראות את התופעה הזאת כמכלול. מדובר בצעירים, חדורי מוטיבציה, חסרי ניסיון, שהידע הכללי שלהם נשען על מה שלמדו בתיכון. בית הספר שלהם, אחרי הכל, הוא בית ספר צבאי, על כל המשתמע מכך. יהיו שיגחכו ויאמרו, "הבל הבלים", לא אתן מענה ישיר, אלא אציע לחשוב האם במדינה דמוקרטית, ראוי שהצבא ילמד את המקצוע, האזרחי, עיתונות.
מהי עיתונאות? במילים פשוטות, פעילות של איסוף שיטתי של מידע שמעניין וחשוב בעיני העיתונאי ולטעמו גם מעניין וחשוב לציבור בכללו ואף במקצתו. העיתונות, כך אמרנו, מתבססת על איסוף מידע שיטתי, מתודולוגיה מקובלת בעוד תחומים נוספים, במחקר האקדמי, במחקר המשטרתי המודיעיני וכך גם ביתר התחומים הביטחוניים. השוני הוא הקצב. העיתונאים נמצאים בתחרות מתמדת ולפיכך מקצרים עוד ועוד את עקרונות הבסיס הללו. אל התיאור הזה נוסיף כלל נוסף שמחייב את העיתונות בשונה מהתחומים האחרים - העיתונאים מחויבים לכללי אתיקה, הראויים למקצוע, כללים שמגדירים את גבולות
חופש הביטוי של העיתונאים, הרבה מעבר לכללי החוק המוכרים.
מהי אותה אתיקה? האמת שיש כללי אתיקה שכל ארגון תקשורת קובע לעצמו. גם
מועצת העיתונות קבעה כללי אתיקה. ברשות השידור הוגדרו כללים אלה במסמך הקרוי על שם מי שחיבר אותם נקדימון רוגל ז"ל, מהעיתונאים הוותיקים והמוערכים. הכללים שרטטו את הראוי למקצוע בתחומים רבים, כמו למשל איסור דיווח מוקדם על אירועים פוליטיים כמו הפגנות, איסור דיווח כמה השתתפו בהפגנה ועוד הנחיות. בחרתי בהנחיות הללו כדי להדגים עד כמה העיתונות אז ניסתה להציג עבודה מקצועית שבה עיתונאים עסוקים באיסוף והפצה של ידיעות ולא את דעתם האישית.
כמובן הכללים הללו נמחקו עם השנים, ועיתונאים אינם נוהגים על-פי כללי אתיקה אלא על-פי הכלל של ראשוניות - מי יפרסם ראשון, מי יפרש את המציאות בדרך מקורית יותר, גם בראיונות, נראה שהמרואיינים חשים שהם בחקירה של שופט שיכריע האם הם צודקים או לא. הידע האקדמי בתחומי התרבות והחברה התקדם הרבה יותר מהר מהעיתונות. רבים מהעיתונאים, הם חוקרי אמת, בעולם מורכב ומרובה מסוגרים. העיתונאים מכריעים לחסד או לשבט. פוליטיקאים שמבקשים לקדם רעיונות מצפים להכרעת התקשורת האם עיתונאים אוהבים אותם או לא. אם כי, הרשתות החברתיות פתחו להם לפוליטיקאים דלת עצומה להפיץ את הרעיונות שלהם ברשתות החברתיות, תופעה שפוגעת קשה בתדמית העיתונאי השופט שכולם מאמינים למוצא פיו.
העיתונאים המסורתיים מרבים לצטט את הנאמר ברשת ורואים בכך את עיקר עבודתם, דיווח ובעיקר פרשנות על הנאמר והמוצג ברשתות החברתיות. העיתונאים המסורתיים, מתחרים באושיות טוויטר שמצליחים לגרוף עשרות אלפי מתעניינים ומגיבים. אושיות הרשת יכולים להיות כל מי שמצליחים לפרוץ את הסכרים ולהציף אותנו במידע, מהיר ולא אחת רחוק מעולם העובדות. התחרות הזאת מכניסה את כולם, בלי יוצא מהכלל, לסחרחרת שתוצריה הופכים לאמת חדשה שעל פיה יש לפעול.
אם נחזור אל נקודת הפתיחה וננסה להבין מיהו עיתונאי ומהי עיתונות, אפשר להבין שהיום "כל אחד יכול" להיות עיתונאי. כל הגבולות והמגבלות הוסרו. החופש הוא אינסופי, המידע זורם מכל עבר וצרכניו איבדו את היכולת להתמצא בריבוי. החופש האינסופי הופך אותנו לבודדים שלא מוצאים את המכנה המשותף, את העובדות הבדוקות, המאורגנות כסיפור. בודדים שמזפזפים בין ערב רב של דעות המוצגות כעובדות. בלשון פשוטה זו אותה התחושה כמו צמד המילים "תאמין לי"...
צמד מילים שגורם לרבים מאתנו חשד עמוק יותר..."לא מאמין".