הימין בישראל, ברוּבוֹ, זוחל תחת גלימת כֹחות סמאל, מבחינה מושגית-אידיאולוגית של הכְתָּבַת טון-השיח הצבורי, ערוצי המחשבה ותבניוֹת הלשון. תלות זו הנה, אכן, רעה חולה.
אם לתת דוגמאות ספורות הרי אלוּ: "השטחים"; "פלשתינים" - יעני "עַם"; חזרה כפייתית על המנטרה: "מדינה יהודית ודמוקרטית", זה בערך כמו לומר: "ברית-מלה יהודית"... [ודמוֹקרטית, כמובן!] ואיך לא, לכנות את פשעי-הטהוּר האתני וגירוש יהודים מאדמת מושבם: "הינתקות"; כולל, איך לא, קבלה כפייתית של "מציאות" אשר כביכול, איננה ברת-שליטה; כלומר: טריטוריה ערבית מוסלמית בלב שליש ארצנוּ. ולא הזכרתי את "הריבונות האמתית" הרוחשת בלב ירושלים - הר-בית-מקדשנוּ.
באשר ל"אַל יהי חֶלְקִי עִמּוֹ" אוֹ "יהי חלקי עִמּוֹ": כל אדם או מִקְבָּץ רשאי כמובן להתחבר עם מי שירְאה לנכון לשם מטרה נתונה במסגרת החֹק; אבל במקרה זה מכוּבָּדַי הֵחָלְצוּ בְּהֶקְדֵּם מן הפּוֹזה הַמִּתְנַשֵּׂאת-אליתיסטית-מוּסרנית; וזכרוּ היטב כי הזרם הגורס מאבק אקטיבי הלכה למעשה - לאמור: "בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח" נחמיה ד, יא, הוא אשר לָחַם, בנה וּמִמֵּשׁ את מציאות יישוב ארצנוּ לאורך שנות הציונות בעת החדשה.
