ועידת ורשה - בניגוד למטרתה המקורית לגייס את הזירה הבינ"ל להגברת הלחץ על אירן, הוועידה הבליטה דווקא את הפער בין ארה"ב לאירופה בסוגיה. הדברים השתקפו, בין היתר, בנאומו של סגן הנשיא פנס, שתקף בחריפות את החלטת אירופה להקים מנגנון כלכלי לעקיפת הסנקציות האמריקניות. בכלל, הוועידה זכתה ל"כתף קרה" ממדינות אירופה, שגרמו לארה"ב למסגר אותה מחדש ככינוס לחיזוק יציבות המזרח התיכון, ולבסוף שיגרו אליה נציגים בדרג נמוך, באופן שהביך את ארה"ב, אותה ייצגו פנס ומזכיר המדינה, פומפאו.
מהצד החיובי, הנציגים האירופים לפחות שמעו מסרים אחידים מסעודיה, האמירויות, בחריין וישראל על מרכיביו החמורים של האיום האירני באזור, כולל היבטים שלא תמיד זוכים לבולטות תקשורתית, דוגמת הברחות נשק לגורמי שיעים בבחריין ובסעודיה.
ועידת מינכן - הציפה אל פני השטח ובפומבי, באופן חסר תקדים, את הקרע בשותפות הטרנס אטלנטית ויש אומרים במערב בכלל, למול רוסיה המאיימת וסין המתעצמת; ואת חוסר הוודאות לגבי עתיד היחסים בין ארה"ב לאירופה. קנצלר גרמניה, מרקל, שעד היום הקפידה לשמור על איפוק בכל הקשור ליחסים המתוחים עם הממשל האמריקני, נשאה נאום חריף. מרקל, הזהירה כי הסדר הגלובלי שבנתה ארה"ב מתפרק ל"חתיכות קטנות", קראה לאירופה לקחת את גורלה בידיה, הטיחה בטראמפ כי נסיגה מסוריה מחזקת את אירן ורוסיה, וביקרה את החלטתו להעלות מכסים על יצרניות רכב גרמניות (שלדבריו מסכנות את בטחונה הלאומי של ארה"ב).
ועידת סוצ'י - קיבצה יחדיו את "מחרימי" ועידת ורשה: נשיאי רוסיה, אירן וטורקיה. השלושה, לא הצליחו להסכים על הדרך להתקדמות סביב בעיית אדליב. זאת, על-רקע המחלוקת בין רוסיה, המבקשת לשחרר בכוח את המובלעת האחרונה שאינה בשליטת אסד, לבין טורקיה החוששת מקטסטרופה הומניטרית וגל פליטים לתחומה, וממוקדת ביצירת אזור חיץ ממנו יורחקו הכורדים (מהלך לו מתנגדת מוסקבה).
על-רקע זה, התמקדה הודעת הסיכום של הוועידה במכנה המשותף הנמוך ביותר בין שלוש המדינות: קריאה לארה"ב לממש את החלטתה לסגת מסוריה, כתנאי לחיזוק יציבות המדינה ובטחונה. השלוש, שכל אחת מהן מחזיקה כוחות בסוריה, ימשיכו לעצב את המציאות בה, בזמן שארה"ב שוב "מזגזגת" סביב נוכחות כוחותיה, כשהחלטתה האחרונה בנושא (בינתיים?) היא להותיר כוח שיורי של כמה מאות חיילים, כולל במעבר תנף.
והמשמעויות מבחינת המזרח התיכון וישראל?
בין הפטיש לסדן - כאשר ארה"ב מצויה בתחרות בין מעצמתית (Great Power Competition) מחריפה עם רוסיה וסין מצד אחד, ובקרע טרנס-אטלנטי מעמיק מצד שני, נגזר על ישראל להתנהל בזהירות יתרה, מחשש להיקלע לעין הסערה..
אירן - עוצמת הפער בין ארה"ב לאירופה, שהוא עמוק בהרבה מהמחלוקת סביב אירן, עלולה לשכנע את טהרן כי גם במקרה שתבחן את גבולות הסכם הגרעין, עד כדי הפרתו, אירופה לא תמהר לחבור לסנקציות האמריקניות. כפי שנכתב כאן בעבר (
מבט מדיני-ביטחוני: אור צהוב מהבהב ברפיח ובטהרן) באירן מתנהל ויכוח פנימי בסוגיה, ויתכן כי ההתרוצצות סביב התפטרות שר החוץ זריף, קשורה, בין היתר, גם אליו.
הזירה הפלשתינית - בולט הפער בין מה שמצטייר כנחישות הממשל להציג אחרי הבחירות בישראל את "עסקת המאה", לבין היעדר שותפים - בעולם ובאזור - שיתגייסו לתמוך במהלך. הפלשתינים, שמצויים תחת לחצים כבדים מצד ישראל וארה"ב ומתריעים מ"פיצוץ" אפשרי בשטח, החרימו את ועידת ורשה, ו"הלכו לשחק" עם ועידת מנהיגים אחרת - בין אירופה למדינות הליגה הערבית, בשארם אלשיח'. שם פעלו לגייס תמיכה נגד היוזמה האמריקנית וקיבלו גיבוי בדמות הצהרת סיכום הכוללת את מרכיבי המסגרת להסכם הרצוי.
גם יחסי ארה"ב עם מדינות ערב, שתמיכתן היא אבן יסוד מרכזית ב"עסקת המאה", עוברים תקופה קשה, וניכר כי הן התייצבו בוורשה יותר משנאת המן (של היום...) ופחות מאהבת ה"דוד סאם". בולטת בהקשר זה סעודיה, שמתקשה להפריד בין עמדות הממשל והקונגרס, וזועמת על החקיקה לחדול את מעורבות ארה"ב בתימן, על המשך העיסוק בפרשת חאשוקג'י, ועל חקירת בית הנבחרים סביב התוכניות לספק לממלכה כורים גרעיניים.
על-רקע זה, נתפס ביקורו של יורש העצר, MBS, במזרח, כאיתות לוושינגטון. בסין, שותפת הסחר הגדולה ביותר של סעודיה, הצטלם MBS עם הנשיא שי וחתם על שורת הסכמים ועסקות; ובפקיסטן, שם התקבל בכבוד מלכים, הצהיר על זכותם של הפלשתינים למדינה עצמאית, בהתאם ליוזמה הסעודית... במקביל גם ירדן, ערב ביקור קושניר וגרניבלאט באזור, התייצבה לצדו של אבו מאזן, ואף נקטה מהלך מערער יציבות בהר-הבית, כשהתירה להרחיב את מספר חברי מועצת הווקף.
קוריאה הצפונית - חוסר תמיכה מצד שחקנים בעלי השפעה, בדגש על סין, ועמדות בלתי מתפשרות של היו"ר קים, התופס את הנשק הגרעיני כערובה לשרידותו, הפך את משימתו של טראמפ בפסגת האנוי, למורכבת וקשה. לתוצאות המשא-ומתן עם קוריאה הצפונית צפויות השלכות מרחיקות לכת גם על המזרח התיכון ואירן.
