שתי הצגות נפלאות ראיתי השבוע. האחת בתיאטרון "גשר", והאחרת בתיאטרון "הקאמרי". שתי ההצגות הנפלאות: העבד בגשר, וקן הקוקייה בקאמרי, הותירו בנפשי ובמוחי
קתרזיס ענק. משמעות המילה היוונית קתרזיס היא זיכוך (טיהור), או מירוק.
במקור, שימשה המילה לתיאור חוויית הצופים במחזות טראגיים ביוון הקלאסית, התחושה הנפשית עימה נשארים בסיום המחזה. תחושת הקתרזיס מתעוררת לרוב לקראת סיום המחזה, יחד עם אירוע טראומטי שעובר על הגיבור. האירוע הטראומטי ממלא את הצופים בתחושת פחד, אשר מביאה בתורה להתפכחות ולטיהור רגשי.
ההצגה העבד עלתה על הבמה בתיאטרון גשר, כבר בשנת 2002, בבימויו של
יבגני אריה, וזכתה לביקורות חמות. היא הייתה להצגת הדגל של תיאטרון גשר, ואף עלתה על במות מובילות ברחבי העולם כולו.
על-פי הרומן מאת: יצחק בשביס-זינגר, עברית:
בן בר-שביט, עיבוד ובימוי: יבגני אריה, תפאורה: יבגני אריה, מיכאל קרמנקו, עיצוב תלבושות:
רקפת לוי, מוזיקה:
אבי בנימין, עיצוב תאורה:
אבי יונה בואנו (במבי), עיצוב סאונד:
מיכאל וייסבורד, תנועה:
יחזקאל לזרוב.
גם הפעם זוכה ההצגה לעיבוד, לעריכה ולבימוי מחודש של הבמאי האגדי
אריה יבגני, חלק מהשחקנים השתתף גם בהצגה הקודמת, וחלק אחר זוכה להשתתף בהצגה פעם ראשונה. ישראל, סשה דמידוב משחק את היהודי המאמין, שומר מצוות ומאמין באלוהים. ואילו את ונדה/שרה משחקת
לנה פרייפלד, הנפלאה, כולל קטעי עירום נועזים.
אנו חוזרים לעולם היהודי, המזרח אירופי, בפולין, על מרכיביו האנושיים, המשפחתיים, המקובעים והדתיים, שאבד, עקב אלימות, פרעות, השמדה, במחצית הראשונה של המאה ה-17. ועם זאת, מתקיים על הבמה, סיפור אהבה בלתי רגיל, של היהודי, שנמכר לעבד, לבין בת אדונו. סיפור, שאינו יכול להתקיים, לא בקהילה היהודית, ואף לא בקהילה הפולנית.
הסופר בשביס זינגר, מחייה את הדמויות האידיאיות, בשאיפתו לחזור ולשמר את המקורות והשורשים היהודיים, כמו-כן מעלה הספור במחזה, תשוקה ואהבה גדולה, בין גבר לאישה, מיניות חזקה, שמחה וכמיהה לבן הזוג, ונאמנות טוטאלית עד כדי מוות. מועלית כאן אידיאת המוסר, החופש הרגשי לאהוב, את האחר, השונה, הבלתי אפשרי.
בשביס זינגר, ידוע בסיפורי העם שלו, המאגדים מציאות ומה שמעבר לה. מיסטיקה וחיי יום יום שזורים אצלו בכל מערכות החיים. בשנת 1978 זכה לפרס נובל לספרות מטעם האקדמיה בשבדיה.
קן הקוקיה
תקציר
קן הקוקיה מאת דייל וסרמן על-פי ספרו של קן קייזי, תרגום:
אילן רונן, בימוי: עמרי ניצן, תפאורה ותלבושות: אדם קלר, עריכה מוזיקלית: רותם כרמלי, תאורה: נדב ברנע, עריכת סאונד: עמית (Coam) מרקו,
איציק אבל, שלומי אברהם, רות אסרסאי,
עזרא דגן,
עוז זהבי, יצחק חזקיה, שלום כורם,
מוטי כץ, יואב לוי, מיה לנדסמן,
רביב מדר,
אבישי מרידור,
אסף סולומון, זיו קלייר,
אורי רביץ,
אולה שור סלקטר,
אוהד שחר,
נעמה שטרית,
ערן שראל.
סיפורו של חוסה במוסד לחולי-רוח, הממריד את יתר החולים המאושפזים ומנהיג אותם בקרב נגד עריצות הממסד וקשיחותה הדרקונית של האחות הראשית. המחזה, כמו הסרט המפורסם "קן הקוקיה" (בכיכובו של ג'ק ניקולסון), מדגיש את המאבק הנואש בין עריצות בשם "החוק והסדר" וחירותו של הפרט. המחזה מבקש לומר ששפיותם של מי שמוגדרים כ"נורמלים" היא יחסית... ואולי העולם על מנהיגיו הוא שהשתגע?
מק'מרפי, הוא עוז זהבי, נידון למאסר על אונס קטינה - פרט שולי בעלילה בימים ההם, טרום עידן ה-Me Too. הוא מגיע למוסד פסיכיאטרי, שם הוא חובר לחולים וממריד אותם נגד היחס העוין והקשוח של האחות הראשית מילדרד רטשד, אותה מגלמת אולה שור סלקטר: "היא מייצגת את האובססיה לסדר ולשגרה", אומרת סלקטר. רטשד באמת נצמדת לחוקים, והדבר נתפס כדורסנות כלפי הצורך בביטוי עצמי. בניסיון לקבל יחס של בני אנוש, המטופלים במחלקה חוברים יחד נגד "המערכת" ומשלמים את המחיר.
קן הקוקייה הוא גם סרט דרמה אמריקני משנת 1975 בבימויו של
מילוש פורמן ובכיכובם של ג'ק ניקולסון ולואיז פלטשר. הסרט מבוסס על ספר באותו שם שנכתב ב-1962 בידי קן קיזי, פעיל אנטי ממסדי בארצות הברית, וצולם בבית-חולים במדינת אורגון, במקום שעליו נכתבה עלילת הספר.
הבמאי, עמרי ניצן, ליהק שחקנים מעולים לצוות המחזה. מעבר לשחקנים הראשיים הנפלאים, עוז זהבי ואולה שור סלקטר, מפליא לשחק יצחק חזקיהו, במינימום דיבור, וכן עזרא דגן.
מחזה אנושי, מרגש ומשעשע כאחד סוחף ומרתק, בהשתתפות מיטב שחקני התיאטרון.
