אביר המשילות
"חייבים להגביר את המשילות", הסביר ליברמן בטון אבהי ומודאג, בזמן שהכריז על היוזמה להעלות את אחוז החסימה ולמנוע ממפלגות קטנות להיבחר לכנסת. "משילות" - מילה יפה, נשמעת חיובית, לא כמו "דיקטטורה", או "ריכוזיות", והשימוש בה מצביע על אויב חדש למדינה: המפלגות הקטנות. אלה, מפריעות ליציבות הקואליציונית, מציקות לשליט, סוחטות אותו בצורה בלתי אפשרית, מקשות על הניהול הסדיר של המדינה. באשמתן יכול למשל שר ביטחון לפרוש מהממשלה ולחשוב שיפיל אחריו את הממשלה והקואליציה כולה. עבריין משילות שכמוהו. אך כמו תמיד, האמת אינה במצגת אלא מאחוריה, ואם נציץ אל מעבר למסך נגלה שטריק ה"משילות" הוא לא קסם, אלא עוד בלוף.
בלוף המשילות
12 כנסות התנהלו בישראל כהלכה בלי שיהיה אחוז חסימה כלל (היה קיים אחוז חסימה טכני שגובהו פחות מהקולות הדרושים למנדט אחד). רק ב-1991 נקבע אחוז חסימה על 1.5% במטרה להקטין את הפיצול בסיעות הכנסת, אך הפיצול בכנסת לא באמת הצטמצם, ואפילו מפלגה כמו "מולדת" בהיותה סיעה של שלושה מנדטים - התפצלה לשלוש סיעות יחיד. ב-2005 עלה אחוז החסימה ל-2% וגם זה לא ממש עזר. ואז, בדיוק כשהיה צריך להסיק שהעלאת אחוז החסימה היא לא יעילה, הגיע ליברמן, והוביל מהלך בכיוון ההפוך - להקפצת אחוז החסימה ל-3.9 מנדטים, כלומר 3.25% מקולות הבוחרים. משמעות: מפלגה שתעבור את אחוז החסימה - כמעט בטוח שיהיו לה לפחות 4 מנדטים. את צעד זה פטר ליברמן בהסבר מינימאליסטי - "הגברת המשילות".
אך מהרגע הראשון היה ברור שהמהלך לא מונע מרצון ליציבות שלטונית, אלא זו משמשת רק כתירוץ. הרי איש לא יכול להאמין שעדיף ל"מושל" להתמודד עם גחמותיהם של אנשי שוליים סהרוריים כמו
אורן חזן ו
איוב קרא, מאשר להתמודד עם סיעה נוספת בקואליציה. איש גם לא האמין שהפיצול בכנסת יקטן כתוצאה מהחוק, אלא רק ייצר חיבורים מאולצים אד הוק. בנסיון לחפש את הסיבה האמיתית, פרשנים אחדים הציגו את הצעד כנסיון "גזעני" להכשיל את המפלגות הערביות, וליברמן, כנראה אהב את הפרשנות המוטעית הזאת, שהחמיאה לו מעצם העובדה שיש בה אלמנט אידיאולוגי, בניגוד למפלגתו, שאידיאולוגיה היא הדבר האחרון המעסיק אותה. בפועל, ליברמן הוא הרבה יותר תועלתן מגזען, וכלל לא היה איכפת לו מהמפלגות הערביות, שאף התחזקו כתוצאה מהחוק ועלו מ-10 מנדטים ל-12 אחרי שהתאחדו לרשימה משותפת אחת. אז למה היה לליברמן כל כך חשוב להעלות את אחוז החסימה? התשובה היא צפויה: רצונו בעוד כוח, בעוד שליטה, ובעוד ג'ובים.
ההסבר הוא פשוט: מפלגות קטנות מצליחות להכניס לכנסת אנשים איכותיים וראויים, כמו פלאטו שרון,
דוד לוי,
רחבעם זאבי, משה דיין,
עזר ויצמן, אהרון אבוחצירה,
שולמית אלוני, ועוד רבים וטובים אחרים. הם קמו ויזמו והובילו מפלגה של 3 מנדטים או פחות, בזכות אהדה ציבורית שרכשו. אדם כאביגדור קהלני למשל, אדם מוערך ונערץ, הצליח להוביל מפלגה של שלושה מנדטים ונבחר לכנסת גם אחרי פרישתו מ"העבודה", בעוד אביגדור אחר, שעוד נקרא אז "איווט", הצליח לקבל ארבעה מנדטים בריצתו הראשונה. אילו אחוז החסימה היה אז כמו היום, היו גם קהלני וכמעט בטוח שגם איווט - נשארים בחוץ. כמותם עשרות אנשים מהמוצלחים בחברי הכנסת בישראל. שנים אחר כך, כאשר ליברמן התאחד לרשימה אחת עם הליכוד, השתנתה לפתע השקפתו, ומתוך ביטחון שהוא עצמו יעבור את אחוז החסימה, החליט, בכוחניות הראויה, להכניע את האויב - לא החמאס, אלא אותם אנשים איכותיים שמקימים מפלגות קטנות.
הכשלת המפלגות הקטנות לא הביאה לצמצום מספר המפלגות המתמודדות, אלא ליצירת בלוקים טכניים בינן לבין עצמן. היא גם לא צמצמה את כמות הסיעות בכנסת, שהרי בלוקים טכניים מתפרקים אחרי הבחירות והופכים לסיעות קטנות ועצמאיות, כמו שקרה פעמיים גם לליברמן עצמו (הבלוק שלו עם הליכוד התפרק לשתי סיעות, בערך כך פעלה גם אורלי לוי). אלא שליברמן מבין מתמטיקה בסיסית: מניעת מנדטים ממפלגות קטנות, תשאיר יותר מנדטים למפלגות גדולות, וכך, אחד כמו ליברמן, שבוחר את רשימתו בעצמו, פשוט יוכל להכניס עוד איזה
אלכס מילר,
רוברט אילטוב, או פאינה קירשנבאום. אנשים טובים באמצע הדרך, כלומר פעילים של "
ישראל ביתנו", מחכים לג'ובים, ואין שום סיבה ש
אלי ישי או הרב אמסלם יתפסו להם אותם. במילים אחרות: מבחינתו של ליברמן, ובניגוד מוחלט לטובת המדינה, להגינות הציבורית, או לרצון העם - בכנסת צריכים להיות כמה שיותר אלכס מילרים או ליה שמטובות, מקצה הרשימה שהוא מרכיב, וכמה שפחות
גל הירשים, עוזי דיינים, ואנשים שמובילים מפלגות קטנות בעצמם.
וכך, הסיבה היחידה שהייתה יכולה להוביל את ליברמן לטירוף אחוז החסימה, היא הרצון למנות בעצמו עוד שניים או שלושה חברי כנסת, כסידור עבודה לפעילי מפלגתו.
צדק פואטי כנחמה אפשרית
מי ששילמו עד היום את המחיר האישי על העלאת אחוז החסימה, הם פליטי שס - ישי ואמסלם, ללא ספק אנשים שמחזקים את המשילות ולא מפחיתים אותה. אלא שהנזק הנגרם כתוצאה מהעלאת אחוז החסימה הוא לא רק אישי אלא רב ממדי, ובין ההשלכות נמצא גם את התופעה הבעייתית הזאת: במאבק הבין-גושי, עלולה להתקבל תוצאה המנוגדת לרצון הציבור.
"האליפות מוכרעת בפליי-אוף התחתון" הכריז
אמנון אברמוביץ' ברגע נדיר של תובנה נכונה. ואכן: מי שיקבע את ראשות הממשלה, הן לא המפלגות הגדולות, אלא זהות המפלגות שיעברו את אחוז החסימה וישנו את מערך הגושים. בקונסטלציה הנוכחית, קול בודד יכול להיות המרחק בין כניסה של מפלגה לכנסת עם 3 או 4 מנדטים, לבין מחיקת הקולות האלה והחשבתם כפסולים. במצב זה, מספיק שמפלגה אחת לא תעבור את אחוז החסימה כדי לקבל תוצאה בין-גושית שאינה מבטאת את רצון הבוחר. את זה יודע גם נתניהו שנאלץ לחבר בין מפלגות קטנות ממחנהו, כדי שלא לאבד קולות, ואף לשלם מנדט אחד ממפלגתו לטובת מפלגה יריבה - תרגיל שלא זכור לי שנעשה אי-פעם. אלי ישי נאלץ לפרוש מחשש לשריפת קולות לגוש הימין, גל הירש אפילו לא מופיע בסקרים, ואילו אורלי לוי תראה את הכנסת דרך ערוץ 99 בזמן שפטין מולא שנכנס על-ידי הליכודניקים החדשים ידרוש בשפתו העילגת תפקיד סגן שר. את כל זה חוללה אהבתו של ליברמן ל"משילות".
ולכן אין לרחם עליו. מי שהכשיל אנשים ראויים מלהיכנס לכנסת רק כדי לקדם כמה עסקנים שבחסותו, יהיה זה צדק פואטי אם בסופו של דבר ייפלט בעצמו בשל אותו תרגיל. כדי שגוש השמאל ינצח חייבת אחת ממפלגות הימין הקטנות לא לעבור את אחוז החסימה, ואם זה יקרה, יוכל ליברמן להאשים רק את עצמו במהפך השלטוני בישראל. אם תהיה זו דווקא מפלגתו "ישראל ביתנו" שנפלטת, מוחקת איתה עשרות אלפי קולות של מחנה הימין, וגוררת את המחנה הלאומי מטה - אפשר יהיה לפחות להתנחם בצדק פואטי מסוים.
