המשוררת חנה בדולח קיימה סלון ספרותי בביתה בגבעת שמואל למעלה מעשרים שנה. נערכו אצלה השקות ספרותיות רבות וכולם זוכרים לטובה אירועים אלה. במלאת לה שמונים, יזמו החברים חוברת ברכות ושירים לכבודה, וזמן קצר אחר כך חלתה והיא מאושפזת בבית אבות סיעודי. מאמר זה הוא מחווה לה ולפָעלה. "בין הגינה וחנות התכשיטים": מבט אישי על השיר "חוט" של חנה בדולח [מתוך"שפיות העגורים", הוצאת "עקד", תשס"ג, 2003] חוט / חנה בדולח בַּגִּנָה חוּטֵי עַכָּבִיש מְחֹרָזִים טַל. אֵיךְ זֶה? שֶחוּט כֹּה דַּקִּיק רָפוּף וְעָדִין יוֹדֵעַ לַעֲמֹד בִּפְנֵי כֹּבֶד טִּפּוֹת, לְהַכְבִּיר נְהָרָה סְבִיבוֹ בְּבֹהַק פְּנִינִים, עַל הַבֹּקֶר. המילה "חוט" בכותרת השיר מחברת אותנו אל ישות מושחלת, שקשורה לבדים או לתכשיטים. אבל תמונת התכשיט או חוט התפירה נקטעת כבר במילים הראשונות של השיר: "בגינה / חוטי עכביש". התפאורה היא אחרת: הגינה, הטבע, והחוט שייכים לאחת מזרועותיו-קוריו של העכביש. הצֵרוף המטפורי, "חוטי עכביש", שתְהיות עליו מופיעות בהמשך, ממחיש לנו את דקותו ושבריריותו של העכביש. אבל הוא עושה יותר מזה: חוטי העכביש אינם רק דקים ושבריריים, אלא "מחורזים טל". כאן מובילה אותנו המשוררת חזרה אל עולם התכשיטים. יש לנו פה יופי מפואר, יהלומי, מסנוור - וגם מתעתע: מראית העין מציגה שרשרת מפוארת, אבל אם ניגע בה נרגיש שיהלומיה הם ... טיפות מים, טל. תעתוע זה הגיוני לנוכח התפאורה הטבעית של התכשיט הזה: לא בחלון הראווה, אלא בטבע, בגינה. יש לנו כאן חוקי משחק אחרים בין שני מצבי הצבירה - המוצק והנוזלי. השרשרת המוצקה מצויה בדמיוננו בחלון הראווה, אבל כאן בגינה, זוהי שרשרת עם יהלומים נוזליים. המראה הזה של "חוטי עכביש מחורזים טל" מוביל את הדוברת להתפעֲמוּת, וגם לתהייה: אֵיךְ זֶה שֶחוּט כֹּה דַּקִּיק רָפוּף וְעָדִין יוֹדֵעַ לַעֲמוֹד בִּפְנֵי כּוֹבֵד טִיפּוֹת היא בודקת את חוקי הגרויטציה, ואינה מבינה אותם: מצד אחד - שבריריות של חוט עדין ורפוף, ומצד שני - כובד טיפות. איך הכובד, עם הפוטנציאל האָלִים, השובר, אינו מכריע ארצה את העדינות השברירית של החוט הדקיק? בשירו "תמצית הערב", שעוסק במתח שבין הרגש הגדול-מהכיל, ובין חוסר היכולת להביעו ["שותק אני, האהובה מנשוא"; "וידוי פשוט כל כך בלב עוד מסולע"], מבטא נתן אלתרמן את הדיאלקטיקה הזאת באמצעות הניגוד שבין הכובד והטל: "זה כובד העולם באגל טל". בשירהּ של לאה גולדברג "כבד על עפעפינו העולם", מכריע הכובד את האנשים ("ראשינו שח. בִּכְיֵנו נאֱלם"), ומותיר אותם "בעינים עצומות". אם אדם אינו יכול לעמוד בפני הכובד, איך יצליח עכביש בחוטיו העדינים?...ועוד מקשה חנה בדולח: איך יכול החוט - לא רק לעמוד בפני הכובד, אלא גם לעשות איתו משהו: לְהַכְבִּיר נְהָרָה סְבִיבוֹ בְּבוֹהַק פְּנִינִים, עַל הַבֹּקֶר. התהייה הזאת מתרכזת באוקסימורון "כובד טיפות". המושג "כובד" מסתדר עם מַסות של סלעים, למשל, או עם כובד מטאפורי, כמו בשירהּ של לאה גולדברג "כבד על עפעפינו העולם". אבל הוא אינו הגיוני בצירוף שלו עם המילה "טיפות". טיפה אינה מורגשת במישקלה, ובודאי שלא במונחים של כובד. כאן מזכירה לנו חנה בדולח שעלינו להעביר את מושגי הגרויטציה לפרופורציות אחרות: לא ליד המאסיבית שלנו, שאינה חשה בכובדה של טיפה, אלא למידותיו המיניאטוריות של העכביש, לזרועותיו, שהן חוטים דקים רפופים ועדינים. אצל העכביש כובד טיפות אינו אוקסימורון. הוא מציאות שקשה להבין איך הוא עומד בה, והשאלה "איך זה שחוט / כה דקיק / ... יודע לעמוד בפני כובד טיפות" נשארת הגיונית ורלוונטית - וללא תשובה. גם המשכה של השאלה - איך החוט הדקיק יודע "להכביר נהרה סביבו בבוהק פנינים" - נשאר בגדר חידה. כאן ראוי לציין שאיכות הבוהק של הפנינה קשורה לזמן של הבשלתה בתוך הצדף, בחושך. כלומר, גם במובן הזה של "להכביר נהרה" קיים מתח בין החושך (בתוך הצדף), והאור ["להכביר נהרה"], שהוא התוצאה של ההבשלה. אולי זהו סוד קיסמה של ההתרחשות המתוארת בשיר. היא "מסתדרת" עם המתח שבין הניגודים; היא אינה זקוקה להסבר הגיוני ולחוקי הפיזיקה. היא קשורה לחוקים של יופי מיוחד שהתרחש בגינה על הבוקר, בחוטי עכביש מחורזים טל. חוטי העכביש יוצרים, בו-זמנית, שתי חוויות מנצנצות: חווייה "תכשיטית" וחווייה של נְהָרָה. הסימולטניות הזאת מובילה את המתבוננת, וגם את הקורא, לשני מחוזות: לתצוגה אלגנטית של פאר אמנותי בחלון הראווה, ולתצוגה של אור מוּפָז בגינה. האור הזה, ה"נהרה", אינו משהו קוסמי, אינו שמש בוערת במצב של זֵנִית, אלא - תחילתו באור בוקר ראשון, עדין; בניצנוץ של טיפות טל, והמשכו בהתעצמות ל"נהרה" ול"בוהק פנינים". וכל זה, אומרת המשוררת, "על הבוקר". אם תחילתו של יום היא כזאת, תאֲרו לכם מה יהיה בהמשך... השימוש במילה "נְהָרָה" מעצים את הזוהר של האור (ואין זה פלא שאנחנו משתמשים רבות בה כמטפורה. למשל - "נהרו פניו"). אך הוא עושה יותר מזה: המילה "נהרה" מחברת אותנו במובנה המדרשי אל היסוד הנוזלי, הנהר ["נהר די-נור נגד ונפק מן קדמוהי אלף אלפין ישמשון לריבוא ריבבן קדמוהי יקומון" תרגום: "נהר של אש נמשך ויוצא מלפניו אלף אלפים ישמשוהו וריבוא רבבות לפניו יעמדו" דניאל, ז' 10]. יוצא שהמילה הזאת, כשלעצמה, מעבירה חווייה כפולה של מים ואש/אור. כעת נוסיף אותה אל "כובד הטיפות", שהן כולן מים (שמחזירים ניצנוץ מהשמש...) - ואז אנחנו באמת מוצפים. ולא סתם מוצפים, שהרי הנהרה אינה סטאטית: היא הולכת ומתעצמת ("להכביר נהרה", כותבת בדולח), עד שהיא מגיעה אל הבוהק הבשל של התכשיט המוגמר, "בוהק פנינים". את התהייה הלא-פתורה "איך זה שחוט / כה דקיק... יודע לעמוד בפני כובד טיפות" ניתן לחוש גם באופן אחר. לא רק חוקי הגרויטציה נבדקים בשאלה זו. נבדקת כאן יכולת ריגשית, יכולת הֲכָלָה. מול תאור היופי המסנוור הזה נדמה שלא רק חוטי העכביש הדקיקים קטנים מהכיל את מטען היופי הזה, אלא גם אנחנו, בעלי העמידות הפיזית הגדולה יותר - קשה לנו לעמוד מול ההֲצָפָה הזאת של הנהרה [בדיקה מכיוון אחר על עמידתנו ועמידותנו מול האור, גם כשהוא נוטה לערוב, עושה לאה גולדברג בשיר "על גבול האור": "זו שעת תמורה בה נעמוד אילמים / על גבול האור - / לאן יפנה ליבנו? / האם נחזור, אחי, / הנעבור?" (שירים ב',112)]. המילה "חוט" קשורה לתודעתנו גם במובן מטאפורי: חוט-מחשבה. כבר בקריאה הראשונה של השיר ניתן להרגיש את החווייה הריגשית, אבל גם את ההתפעלות שמביאה למחשבות אינטלקטואליות (בולט הציטוט מהשיר "איך זה שכוכב" של נתן זך). התהייה על היכולת הריגשית של האדם לעמוד בפני עוצמות כאלה של יופי היא תהייה שקשורה לחוט גם במובן של "חוט-מחשבה". ובסך-הכל מה בעצם התרחש בגינה? קרני שמש נפלו על טיפות-טל-מסודרות-בשורה על קורי -עכביש. אומנם לחובבי טבע זוהי, כאמור, התרחשות מדהימה. אבל ביום-יום, בגינת הבית - עיניים אחרות אולי לא היו מבחינות בהתרחשות המיניאטורית הזאת. המשוררת קלטה אותה, "העבירה" אותה לחלון הראווה של התכשיטן (ולחלומותיהם החומדים של כמה מאיתנו), בלי להזיזה אפילו לרגע אחד מן הגינה, ויצרה ממנה קסם חד-פעמי.