במסגרת פסטיבל אפוס לסרטי אמנות ותרבות 2019 הוצג במוזאון ת"א הסרט בסקיאט, בנוכחות היוצרים ג'נט לי ודיוויד שולמן. לדבריהם, ביקשו ליצור סרט במקביל לתערוכה ענקית שלו שהוצגה בלונדון, כדי שהקהל הבריטי יכיר אותו. התערוכה עברה אח"כ לפריז וזכתה להצלחה רבה. מספר סרטים נעשו כבר אודותיו: ג'וליאן שנאבל, צייר בן תקופתו, יצר עליו סרט עלילתי עם דיויד בואי בתפקיד אנדי וורהול. הבמאית תמרה דייויס שהייתה ידידתו של בסקיאט, וכך זכתה לראיין אותו ואת מקורביו, עשתה עליו סרט דוקומנטרי. בסקיאט עצמו כיכב (1980) בסרט של גלן או'בריאן "דאון טאון 81" שנקרא במקור "ניו-יורק ביט". (O'Brien's independent film Downtown 81) הסרט שלפנינו הוא שחזור מקיף של חייו הקצרים ופועלו היצירתי המדהים של ז'אן מישל בסקיאט, שנולד עם כשרון, כולו בוער לבטא את עצמו, כפי שאומרת אחותו. זהו גם סיפורה של ניו-יורק של שנות ה-70 וה-80, עם הגרפיטי ברחובות ואמנים המחפשים את דרכם ומביטים ביראת כבוד אל אנדי וורהול, האמן המפורסם ביותר אז, בתקווה שיחזיר מבט. הסרט משבץ ראיונות עם האנשים המשמעותיים בחייו, מהגלריסטית אנינה נוזיי, ועד סוזן מאלוק שהייתה בת זוגו תקופה ארוכה וראתה אותו הופך מעני מרוד למיליונר. קטעי ארכיון וקטעי ראיון עם בסקיאט מספרים על הצלחתו המטאורית, וחושפים תמונה מורכבת של אמן מקורי ומיוחד, בתוך עולם אמנות שחיפש להכתיר מלך חדש.

אדם שחור

בסקיאט היה הבן השני (בנוסף לשתי אחיות צעירות ממנו ואח בכור שנפטר) במשפחה בה האב ממוצא האיטי ואם פורטוריקנית, שגרו בברוקלין, ניו-יורק. ולמרות שלא רצה שיזהו אותו כאמן שחור הוא הזדהה עם מצוקת השחורים והתריע בציוריו על היחס המשפיל אליהם בארה"ב. גם לאחר שהרוויח הרבה כסף, עדיין נהג המונית ראה לפניו אדם שחור וסירב לעצור לו, סיפר. בגיל 7 נפגע בתאונה על-ידי מכונית ונאלץ לעבור שיקום ארוך בבית חולים. רשמי האירוע מופיעים לרוב בעבודותיו, כמו גולגלות עם שיניים בולטות מחוזקות על-ידי חוט ברזל. כדי להסביר לו מה קורה עם גופו, אמו הביאה לו ספר אנטומיה בו הרבה לדפדף וזיכרונות ממנו מופיעים גם הם בציוריו. בהמשך אמו אושפזה עקב מצבה הנפשי, דבר שוודאי השפיע עליו. בסקיאט מעולם לא למד אמנות באופן מסודר. הוא היה אוטודידקט, "סלף אדיוקטד". עוד עם אמו הלך למוזאונים וספג את האמנות שם. הכתר המופיע ברבים מציוריו משויך לכתר המופיע באחד מציוריו של קראווג'יו במוזאון המטרופולין, אם כי יש סוברים שזה סימן הכר שאימץ לעצמו - הוא "המליך" את עצמו במודע... בסקיאט עזב את הבית בגיל 16, נדד ברחובות ונאסף בתחילה על-ידי סוזאן מאלוק שחלקה עמו את ביתה. הוא צייר והיא עבדה לפרנסתם, עד שזכה להביא כמה דולרים ממכירת ציוריו. בשלב מאוחר יותר קיבל סטודיו במרתף ביתה של סוכנת האמנות אנינה נוזיי, עליה אמרו שהיא מחזיקה אותו בשרשראות במרתף הגלריה שלה כדי שיצייר כמה שיותר. היא טוענת להגנתה שקיזזה את דמי השכירות ממכירת תמונותיו.

רומן עם מדונה

בתחילה הוא וסוזן מכרו גלויות שייצרו, ואנדי וורהול היה אחד שקנה מהם גלויות ב-5 דולר. לימים חברו השניים ועברו תקופת עבודה משותפת ופורייה, עד שבסקיאט חשד כי וורהול מנצל את כשרונו. האמת הייתה ששניהם הושפעו אחד מהשני ואף נשכרו מכך. בסקיאט למד מוורהול הרבה, לדבריו, וגם וורהול זכה להתרעננות מחודשת בזכות האמן הצעיר. הסרט עוקב אחר הידידות שלו עם וורהול וחבורתו (ביניהם בלונדי, בקליפ שלה בסקיאט הופיע) והפרידה ממנו. היה לו רומן קצר גם עם מדונה, עליה הכריז כי תהיה זמרת גדולה. הוא נהג לצייר באופן אינטואיטיבי לקול מוזיקה. בעיקר אהב לשמוע את מוסיקת הבי-בופ שתאמה לסגנון הציור שלו. כאשר נשאל כיצד הוא מצייר, ענה: זה כמו לשאול את מיילס כיצד הוא מנגן בחצוצרה. כך הוא יודע לנגן, זה בא מבפנים, ללא הסבר. בציור הנאיבי, לכאורה, הוא משלב אותיות, מילים, משפטים. בתחילת דרכו כצייר גרפיטי חתם בשם 'סאמו', וכמו אמן הגרפיטי הבריטי בנקסי, איש לא ידע מיהו. בהמשך, חשף את זהותו והחליט שהגיע הזמן לחתום בשמו הוא. הכישרון האדיר היה שם לכל אורך הדרך, מספרות אחיותיו המתראיינות כאן לראשונה. אך ההצלחה העצומה לה נחשף עוד בחייו, אם כי לא באותם ממדים כמו היום (תמונותיו נמכרות כיום ביותר ממאה מיליון דולר), לא עשתה אותו מאושר יותר, הוא בזבז כסף ללא הבחנה. הקושי הרב להתמודד עם העולם האמנותי העסקי וציפיותיו, הובילו אותו לשימוש בסמים. לבסוף, הסמים, יחד עם הכאב על מותו הפתאומי של וורהול בגיל 57 הובילו את האמן הצעיר אל מותו והוא רק בן 27. בשנת 2018 BAFTA הסרט זכה בפרס. בימוי והפקה: דיוויד שולמן, הפקה: ג'נט לי, צילום: מארק מולסוורת', עריכה: לאנט פון אולדנברג, בן האריסון. אורך: "90.