אנחנו נמצאים בהתגוננות מתמדת מפני רעיונות מבית מדרשנו. מנסים כל העת בלי כיוון ובלי הכוונה, יש לזה הגדרה ניסוי ותהיה. אנחנו מגששים באפלה בתקווה למצוא את הפתח אל האור, אורה של השמש ולא את אורו של הפנס. דמו לכם מיליוני בני אדם שמתהלכים בחשכה ופנס דולק בידיהם. דולק וביחד עם כולם מאיר את העולם בפינותיו השונות. מיליוני פנסים שאפשר ויאירו לנו את הדרך. יאירו עד שאורם ידעך אם לא נחליף את הסוללות, או נטען אותן מחדש. אנחנו חיים כאן בישראל, כי זה הבית שלנו, כאן אנחנו עמלים, כאן אנחנו מתחברים, גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית. לעיתים פועלים ביחד ולעיתים לא.
וכעת ננסה להבין לאורו של איזה פנס אנחנו הולכים ובכלל האם פנס אחד מרכזי שמאיר את דרכנו. התשובה ברורה, אנחנו ערב רב וכך גם תפישות העולם והדרך. הפוליטיקאים באשר הם מרהיבים עוז ומדברים על ימין ושמאל, כמו היו הם הרס"רים שמצעידים את החיילים במסדר. מבחינתם האפשרות היחידה שלנו להתנייע בעולם היא בקצב של שמאל וימין. הם יתייגו אותנו ואנחנו נצעד. הם אומרים ובמקהלה פרועה כולנו מטיחים זה בזה את המילים. הן ימין והן שמאל משמשים ככלי הלל וככלי ניגוח, הכל בעיני ובאוזני המשתמשים.
למונחים ימין ושמאל יש משמעות ודומה שאלה גם אלה איבדו דרכם. גם הימין וגם השמאל בישראל תייגו את עצמם על-פי שאלה אחת, מאז 1967, בעד ונגד המשך האחיזה שלנו בשטחים שנכבשו. הסוגיה הביטחונית מדינית הזאת שנותרת על הפרק, היא זו שמגדירה את האזרחים בין אם בימין ובין אם בשמאל. אך אם נבחן גם את הסוגיה הזאת לעומק נראה שבקבוצה שמגדירה את עצמה ימין, יש ערב רב של עמדות ביחס לעזה ויהודה ושומרון. הימין רתח וגעש, מי יותר ומי פחות כשהחליטה הממשלה, הימנית, בראשות
אריאל שרון להתנתק מעזה. היום אין כמעט קולות בימין לחזור לגוש-קטיף, כל אלה שגורשו משם, התיישבו בישובים קיימים וחדשים וחיים עם תחושת עוול אישי ולאומי, אבל חבריהם לימין, כבר התרגלו ואפילו בסתר ליבם חושבים שטוב שאנחנו לא שם. מפלגות הימין וכך גם תומכיהם לא מזכירים את הגירוש, את ההינתקות מעזה, זיכרון קשה ולא נוח, בפרט כשזוכרים שאת הסכם. השלום עם מצרים, עשה ראש ממשלה מהימין,
מנחם בגין וגם אז פינו ישובים יהודיים. אומנם יש הבדל מהותי בין שני האירועים אבל מה שמשותף הוא שהימין הישראלי דחק את הכל אל אתר השכחה הקבוצתי. האירועים הללו סימנו למעשה את הימין הישראלי, כימין פרגמטי, שלמרות ההצהרות המובהקות, מוכן להתגמש ולהתפשר. אפשר לראות זאת בעוד עשרות אם לא יותר מכך, החלטות ביטחוניות נוספות, למשל עסקת
גלעד שליט שבה העדיפה ממשלת ימין הצלת חייל שבוי תמורת שחרור מחבלים, גם כאלה שיש להם "דם על הידיים". כל זאת בניגוד, או בשונה מההצהרות הרשמיות. החלטות, שבימין מעדיפים להכניס אל תאי השכחה וזה מובן מאליו. תופעה מוכרת ומתועדת בחברות רבות בעולם שנעות בין הזיכרון החברתי לבין השכחה החברתית.
ומה בשמאל? השמאל שנאחז מאז 1967 בתפישה שהכיבוש משחית, תפישה של הקצוות בשמאל, תפישה שעל פיה יש להשתחרר במהירות מהשטחים שנכבשו ולוודא שיתפשו על-ידי הפלשתינים שיקימו להם מדינה משלהם. השמאל שתמך בהסכם השלום עם מצרים, לא התמודד עם השאלה, למה לפתור בעיה אחת חשובה ככל שתהיה עם מצרים מבלי להכליל בהסכם הזה פתרון ליהודה ושומרון, ירושלים ועזה. השמאל לא התנגד להסכם חלקי, כמו שהימין שדיבר על הצורך להסכם כולל, חתם על הסכם חלקי עם מצרים. מאז השמאל, שהקפיד להגדיר את עצמו, כמתנגד לכיבוש, המשיך את הקו הזה לאורך כל הדרך ועודד הקמה של עמותות אזרחיות כמו יש גבול, בצלם, שוברים שתיקה ואפילו התנועה לזכויות האזרח הקדישה זמן רב מזמנה לנושאים אלה. המאבק נגד הכיבוש זכה וזוכה למימון של ארגונים בינלאומיים מחד ומאידך גם מבעלי הון יהודיים שרוצים להחזיר את ישראל לגבולותיה המקוריים ולהתמקד בעשיה וביצירה. ההתארגנות הזאת של השמאל הייתה שיטתית ובדרך זו ביסס את מעמדו בישראל.
גופים רבים מאוד נסמכים על שולחנן של הקרנות עם זיקה לשמאל, הגוף המרכזי המוכר לכולנו,
הקרן החדשה לישראל. גוף שמסייע לארגונים אזרחיים מכל רחבי הארץ, גוף שסייע רבות להקמת חברה אזרחית משמעותית בישראל. הטעות המרכזית, של הגופים הללו, הייתה ועודנה קיימת שהם הסתירו את זיקתם לתפישות השמאל לגבי הכיבוש וניסו להציג תפישה חברתית "נקיה", אולי כדי לא להרגיז. הארגונים הללו העדיפו להציג תמונה לא ברורה שהם תומכים בימנים ובשמאלנים בלי הבדל. כך עשתה גם התנועה לזכויות האזרח שבשלב מסוים החלה לעסוק בסוגיות של זכויות לכלל האזרחים. אני אומר כעת במבט לאחור, שזו הייתה טעות, כי ברגע שאזרחים היו יודעים שאת הסיוע הם מקבלים מארגון שמאל, היו מבינים ששמאל הוא לא רק שיח של כיבוש, אלא גם בעיקר שיח של זכויות אדם ואזרח.
"מדיניות" ההסתרה של ארגוני השמאל, גרמה בעקיפין לימין להבין ששם המשחק הוא החברה האזרחית. זו הסיבה שלצד המאבק הבלתי מתפשר של ארגוני ימין כמו "אם תרצו", הבינו בימין שמול כל ארגון של השמאל, צריך להקים ארגון של הימין. הניסיון הזה הוא בחיתוליו, שכן קשה מאוד להתחרות בארגונים מיומנים ובעלי ניסיון. מה עוד שאנשי ימין רבים מאוד, כולל ממשלות ימין עדיין מנהלות דיאלוגים עמוקים וממושכים עם רוב הארגונים החברתיים הממומנים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.
עם השנים, השמאל הישראלי, שראה עצמו כמי שמוביל את הקוו הברור "אנטי כיבוש", איבד כוחות. אזרחים רבים שהאמינו בקוו הזה נואשו, הם השתכנעו שאין פרטנר לשלום ואז נדדו מהשמאל למה שמכונה מרכז. הכוונה לאזרחים שאיבדו תקווה מהשלום, אבל הם לא מאמינים בחזון ארץ ישראל השלמה.
השמאל הישראלי הצטמצם, קשה למצוא עבורו בית
מפלגתי ברור ולכן יש שם כאלה הבוחרים באופן מסורתי במפלגות כמו מרץ, חדש ודעם. המגזר הערבי בישראל מתפלג בין כל אלה ואף מוצא עצמו מיוצג גם על-ידי מפלגת העבודה. השמאל הישראלי מתקשה היום להעביר את המסר שכן קשה מאוד היום להגיע לשלום עם שכנינו. את היתרון בהפצת האידיאולוגיה החברתית מתקשות מפלגות השמאל להפיץ ולשכנע כי הם איבדו את הרכבת. את מקומן תפשו מפלגות חדשות שצצו והבטיחו לטפל בעתידם של השכירים, בעיות הדיור, הזקנים ועוד. במרץ ניסו להתחבר לקהילה הלה"טבית אך גם במשימה זו ההצלחה חלקית כי הליכוד והעבודה נמצאים שם.
לפיכך אם נחזור אל משל הפנסים, דומה שהימין והשמאל מאירים למקומות שונים ומשונים ומגיעים ליעדים שלא ציפו להם. אלה גם אלה משתמשים במונחים הללו, ביודעם שהמטרה של כל קבוצה בתוך המגזר שונה בתכלית. זו הסיבה שבימין יש ריבוי מדהים של מפלגות. אכן בעידן של פוליטיקה אישית, שבה "כל אחד יכול" ורוצה להקים מפלגה, אפשר להבין את הפיצול. אך בניסיון להחזיר את המשמעות של שמאל וימין יש להאיר את "האולם" באור שמש מלא. הימין חייב להגדיר לעצמו את האידיאולוגיה, למשל כלכלת שוק חופשי, הורדת מיסים ורגולציה, צמצום השרות הציבורי והממשלתי. כל זאת מהפן הכלכלי והחברתי. מהפן הביטחוני חייב הימין לעמוד על שלו, שכל עוד אין פרטנר על ישראל להכביד את היד על הפלשתינים, כי את השלום איתם אפשר להשיג רק בכוח. זה כאמור הכיוון של הימין ישראלי, שהיום נע בין שתי מדינות לשני עמים אך מוביל אותנו למדינה דו לאומית.
השמאל, חייב להגדיר את העמדות הכלכליות החברתיות, נגד הפרטה, הגדלת והתייעלות השרות הציבורי והממשלתי ולצידם העלאת מיסים. השמאל צריך לבסס את עקרון השמירה על זכויות אזרח ואדם ולחזק את יכולת המדינה בכלל ובתי המשפט לאכוף את העקרונות הללו. אגב בסוגיה זו הימין והשמאל חייבים לראות את האינטרסים הציבוריים בדרך דומה. מה שלא קורה היום בשל התחזקות התפישה של "שומרי הסף" שחשים שהם חזקים יותר ממקבלי ההחלטות, תופעה פסולה שכן עקרון הפרדת הרשויות יועיל לכל אחת מהאידיאולוגיות.
לסיכום הסוגיה, מוטב שכאזרחי המדינה עלינו לחשוב מה אנחנו רוצים - מדינה ששולטת על עם אחר ונמצאת איתו בסכסוך, כי לא הם ולא אנחנו מעוניינים באמת בפתרון. האם אנחנו לוקחים בחשבון את העלויות האדירות שלנו בתחומי הביטחון. האם אנחנו מבינים את משמעות החזקה ופיתוח ישובים ביהודה ושומרון. האם אנחנו עושים זאת כי אנחנו חושבים שיש למהלך הזה סיכוי? אם כן אז אדרבה, בואו ונספח את יהודה ושומרון בדיוק כפי כשעשינו בגולן ובירושלים, מדינות העולם יכעסו עלינו, אבל על-פי גישה זאת ישראל היא זאת שמכריעה ומקבלת על עצמה עוד אזרחים ועליה לשנות כיוון ולהערך למבנה רב-לאומי בשטחי הארץ שיגדלו. אם זה נראה בעייתי למי שקורא את הדברים, בואו נחשוב איך להפריד, לנתק את סוגיית הביטחון מהימין ומהשמאל ונחשוב על האינטרס המשותף לכולנו, לחיות ביחד, ליצור ולהתפתח מבלי להיות שקועים בבוץ הביטחון והפגיעה הממוסדת בבני אדם.
בואו נפסיק להתגונן ולחפש בפנס את האשמים, אנחנו יצרנו את הכל במו ידינו ולא שוכחים את הסיוע הנכבד של שכנינו.
