אובדן האמון בצמרת שלטון החוק, אין פלא!

תראו לי איש ציבור אחד אשר אינו פועל לפרסום עיתונות טובה עליו, ולמניעת פרסום עיתונות רעה עליו, אם יש אחד כזה אז תצמחנה לי שערות על כפות הידיים.

עסקת שוחד בין דן מרגלית לד"ר אביחי מנדלבליט?

בואו ניזכר בתהליך בחירתו של איש הציבור, היועץ המשפטי לממשלה, הד"ר אביחי מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. בדיעבד הסתבר כי במהלך ההתמודדות לתפקיד הוא נפגש בחשאי עם העיתונאי דן מרגלית, בביתו של מרגלית, בעקבות פרסומים ביקורתיים שכתב מרגלית על מנדלבליט בנוגע לפרשת הרפז. גרסתו של מרגלית קושרת את הפגישה (אשר סוכמה יחדיו שתהיה חשאית עד מועד בחירת היועמ"ש) לחששו של מנדלבליט שמרגלית יתנגד למינוייו לתפקיד יועמ"ש עקב מעורבותו של מנדלבליט בפרשת הרפז. ממשיך ואומר מרגלית על הפגישה "...שאלתי אותו אם יהיה מצב שבו הוא יצטרך להגיש כתב אישום נגד ביבי, מה תעשה? הוא אמר 'יש לו את היכולת הנפשית לעשות את זה. אם אצטרך, אגיש נגדו כתב אישום'. אם אתה מתנגד למינוי רק בגלל הסיבה הזאת, תכתוב את זה, ואכן כתבתי..." (מתוך הקישור במעריב). אז בואו נראה מה היה כאן: מנדלבליט הגיע על-מנת לקבל טובת הנאה, היינו עיתונות טובה, או לפחות על-מנת למנוע עיתונות רעה, שאף היא טובת הנאה. עצם העובדה שהטריח עצמו לפגוש את דן מרגלית מעידה על-כך שהבין עד כמה ביקורת עיתונאית כזו עלולה להיות קטלנית לעצם המינוי שלו לתפקיד יועמ"ש, מה שעשוי להשפיע על כל עתידו בצמרת המשפט הישראלי, ומנדלבליט פעל בשושו על-מנת לקבל את טובת ההנאה הזו מהעיתונאי. ולא די בכך, העיתונאי קיבל אף תמורה של ממש במעמד הפגישה. המועמד לתפקיד היועמ"ש התחייב בעל-פה בפני העיתונאי, כבקשתו, על מדיניותו העתידית בנושא העמדה לדין של ראש הממשלה. יתרה מכל אלה: העסקה אף יצאה לפועל. מנדלבליט "אישר" לעיתונאי הנכבד לפרסם רק סיבה אחת מבין הסיבות האפשריות של התנגדותו למינוי תוך השמטת הנושא העיקרי אשר לשמו בא מנדלבליט בסתר לביתו של מרגלית והוא העלמת פרשת הרפז מהביקורת העיתונאית של מרגלית עליו. לכאורה עסקת שוחד מובהקת. העיתונאי נתן מתת לאיש בציבור, מתחייב לצמצם את הביקורת שלו לגבולות שמקבל השוחד, לכאורה, הציע לו, ובאותה שנייה העיתונאי קיבל תמורה - הבטחה להגשת כתב אישום במקרה הצורך נגד שנוא נפשו של דן מרגלית הריהו בנימין נתניהו.

עסקת שוחד? קשקוש בלבוש!!!

האם מדובר בעסקה מושחתת? לטעמי אין כל ספק. הפגישה הזו, תוכנה ותוצאותיה הם אם אממא של השחיתות. אך האם מדובר בעסקת שוחד? קשקוש בלבוש. שחיתות היא ריקבון של המינהל הציבורי, אובדן הגבולות בין הרשויות, ובכללם הרשות הרביעית - כלב השמירה של הדמוקרטיה – העיתונות, וזה בדיוק מה שהיה כאן. לטעמי, עיתונאי לא אמור להיפגש בסתר עם איש ציבור על-מנת לדון עמו בפרסומים כאלה או אחרים שהוא יפרסם עליו, ודאי אסור לו להתנות תנאים לפרסומים אלה, תנאים אשר באזני נשמעים על סף סחיטה, בבחינת אם איש הציבור יאשר לעיתונאי את מה שיבקש אזי העיתונאי יצמצם את הביקורת נגד איש הציבור רק למסגרת שלה מסכים איש הציבור. ומן העבר השני איש ציבור העולה לרגל לעיתונאי, בסתר, כאשר הוא מתמודד על תפקיד ראש מערך המלחמה בשחיתות הציבורית, "סוחר" עמו על מדיניותו בנושא מרכזי ומקבל כמתת הגבלה משמעותית של הביקורת עליו למסגרת שהוא סבור שלא תזיק לו, שניהם עושים בצוותא חדא פעולה מושתתת מן היסוד, אשר כל אדם מוסרי אמור להקיא אותה ולהקיא ממנה. אבל שחיתות איננה בהכרח פלילית, שחיתות איננה בהכרח מתן שוחד, שחיתות איננה בהכרח מרמה והפרת אמונים. שחיתות היא עבירה מוסרית המעלה קבס בבטנם של אנשים שאינם משפטנים כלל, אנשים פשוטים וישרי דרך, אנשים אשר סיכולו הפוליטי של ראש הממשלה אינו בראש מעייניהם, אנשים משדרות, מאשדוד, מקריית שמונה ומאריאל, אשר מסתכלים על הקולות והברקים ורואים רק דבר אחד, אנשים רעי לב ואכיפה בררנית. מה ניתן אך להצטער שבית המשפט העליון בו עלתה הפגישה הזו, ומועצת העיתונות שם העלה הח"מ את הפגישה כעבירה אתית לכאורה של עיתונאי, לא הריחו את ריח הריקבון.

ומדוע אין זה שוחד

שתי סיבות מרכזיות להעדר שוחד בפרשה הנ"ל: 1. החברה קובעת לעצמה כללים - יש המותר - יש המותר אך אינו מוסרי או אינו אתי - ויש האסור, הנוגד את החוק ומהם אותם כללים מוסריים/אתיים? כללים אלה הם "סייג למצוות". הם הגדר עם השלטים "הזהר מוקשים לפניך", אשר אסור לעבור אותה שמא נתפוצץ על המוקשים עצמם. ואם בית המשפט העליון לא מצא מקום להעיר לד"ר מנדלבליט דבר על דפוסי התנהגותו בפרשה, ומועצת העיתונות החליטה שלא לבוא חשבון עם העיתונאי מרגלית על התנהגותו בפרשה, ואפילו פגם מוסרי אתי אין הם רואים בהתנהגותו, ודאי שאין פגם חוקי בהתנהגותם, ומכאן שאין מדובר בעסקת שוחד. 2. עיתונאי ועיתון אינם זונות ובית זונות המספקים שירותי מין חינם בתמורה לטובת הנאה מפקיד המס. עיתונאי ועיתון אינם מאכערים ומשרדי חלפנות המחלקים כספים עם ירקרקים במעטפות לגורמי ממשל על-מנת לקדם את האינטרסים שלו. עיתונאי ועיתון כותבים עיתונות רעה או טובה, וכל עוד הכתיבה עצמה איננה בלתי חוקית (חדירה לפרטיות, זיוף, שימוש במסמכים מזויפים, האזנת סתר וכיו"ב) אין כל דריסת רגל של מערכות החוק לכתיבה הזו. כל דריסת רגל כזו, הופכת מייד את כל המערכת הציבורית והעיתונאית לעבריינית פלילית המשחדת ומשוחדת עשרות פעמים ביום בכל פינה ובכל מקום, והעסקה המושחתת ומעלת הקבס בין מרגלית לבין מנדלבליט היא רק דוגמה אחת מני רבות, אשר יצאה לאורו של העולם במקרה עקב עתירה כלשהי לבג"צ.

כתיבה עיתונאית נדונה בבית הדין של הציבור

למעט, כאמור, אם תוכן הכתיבה העיתונאית אינו עולה בקנה אחד עם החוק (מהסיבות שנמנו לעיל), יש בית משפט אחד לכתיבה העיתונאית, וזה משפטו של הציבור. באמצעות כספו, באמצעות רייטינג, באמצעות לייקים, באמצעות כתיבה ביקורתית, באמצעות גופי פיקוח רגולטוריים אשר מתווה פעולתם מוגדר היטב בחוק, ובאמצעות מועצת העיתונות. אין מקום לחוקרי משטרה, ולאנשי הפרקליטות במערכות העיתונים, איננו חיים בדיקטטורה. ואם החברה שלנו התחלקה על השכל ומצאה מקום לחוקרי המשטרה במערכות העיתונים, עקב כתיבה עיתונאית אוהדת או ביקורתית לאנשי ציבור, אפשר לאסור מראש את כל אנשי הציבור בישראל ואת כל העיתונאים, כולם נגועים בכתיבה לכאן ולכאן, כולם עוסקים במידה זו או אחרת בקבלת/מתן תמורה לעיתונות טובה/ביקורתית, לא צריך אפילו בית משפט, כולם לקלבוש וגמרנו. ובפועל רק אדם אחד ויחיד, מובא אל המוקד. מוזר לא? ולכן, מה הפלא, מה הפלא שמרבית הציבור בישראל איבדה את אמונה בצמרת שלטון החוק.