יעקב נחושתן ז"ל כיהן כחבר-הכנסת קאדנציה אחת בלבד, בכנסת השביעית, בסיעת גח"ל, הגילגול הקודם של הליכוד. חכ"ל נחושתן, לשעבר איש האצ"ל ואביו של מי שהיה מפקד חיל-האוויר, אלוף (מיל') עדו נחושתן, הלך לעולמו ערב חג החרות. על שולחן גדול בבית האבלים הוצגו מסמכים שונים מן הקריירה הציבורית של המנוח. ביניהם הייתה חוברת מכורכת שהפיקה הכנסת והוענקה לחבריה - תוצאות הבחירות, שהתקיימו באוקטובר 1969, כולל פרטי החישוב של חלוקת המנדטים.
עם התכנסותה של הכנסת ה-21 לישיבתה הראשונה, החגיגית, מרתק לשוב אל הבחירות שהתקיימו לפני יובל שנים בדיוק, והראשונות לאחר הניצחון הגדול של צה"ל במלחמת ששת הימים. שימו לב לנתונים: 632 אלף בוחרים העניקו אז למערך שבשלטון (גילגולה החדש של מפא"י, ובטרם נהפך למפלגת העבודה) 56 מנדטים! מפלגת האופוזיציה הראשית - גח"ל - זכתה ב-26 מושבים בלבד. והיו גם סיעות של 1 או 2 מנדטים:
העולם הזה, המרכז החופשי, מק"י... אחוז החסימה עמד אז על 1%, לעומת 3.25% כיום.
56 מושבים זהו החלום-הרטוב של כל מפלגה-טוענת-לשלטון. לא היה זה מספר השיא. המערך הוקם בכנסת הקודמת כאשר במהלכה מפא"י התאחדה עם רפ"י ומפ"ם (קודמתה של מרצ). המערך התייצב אפוא לבחירות לכנסת השביעית כסיעה בת 63 מנדטים (!) והפסיד בהן שבעה מושבים. ועדיין כמובן הספיק לו המספר המופלא 56, כדי להמשיך בשלטון ה"ניצחי" - עד למהפך 1977.
תמונת הכנסת ה-21, המתייצבת להשבעתה יובל שנים לאחר השבעת הכנסת השביעית, שונה בתכלית. יותר מכל תבלוט במליאה התמונה העגומה של מפלגת-עבר מפוארת, הלא היא מפא"י-המערך-העבודה. מ-63 ח"כים בכנסת הששית, 56 ח"כים בכנסת השביעית, היא התדרדרה לסיעה שולית בת ששה ח"כים בלבד.
הלכה לנו המדינה
זוהי ללא ספק הדרמה הגדולה, לצד מחיקת "הימין החדש", של הבחירות שהתקיימו זה לא כבר. לא כל כך נסיקתה של מפלגה חדשה ("כחול לבן") למעמד שווה במספר המנדטים לליכוד שממשיך לשלוט, כמו נפילתה לבור תחתיות של מפלגת הנפילים: בן-גוריון, אשכול, גולדה, רבין. והשאלה היא, איך יכול מספר 1 בסיעה קצוצת-הכנפיים להישבע אמונים בקור-רוח, בלי לשלם אישית את מחיר התבוסה? הכיצד זה לא מיהר מי שברוב יהירות חזר והכריז במערכת הבחירות: "אנחנו נחליף את נתניהו, אני אהיה ראש ה
ממשלה", לפנות את מקומו ולהודות: אני אחראי לכישלון? אבל
אבי גבאי לא רק שיישבע אמונים, אלא שזו פעם ראשונה שיהיה חבר-כנסת.
אין בנו שמחה לאידה של מפלגת העבודה, אשר יחד עם מפלגת גנץ החלולה, שרשמה לעצמה הישג נאה כשלעצמו, התיימרה לחולל מהפך שלטוני. אילו זה קרה, היה המהלך נדמה למהפך 1977, שאותו חולל מי שהוביל את האופוזיציה בהתמדה, במשך 29 שנה,
מנחם בגין ע"ה. הנתק מהשטח עשה את שלו, אבל במיוחד הפעם כשלו בנבואתם ובפרשנותם הן הסקרים לאורך ימי המערכה והן רוב כלי התקשורת.
האם גנץ יתמיד מעתה בפעילות אופוזיציונית, שרבה חשיבותה במערכת דמוקרטית? האם תישמר אחדות שלוש מפלגות-הבת שחברו יחדיו תחת דגל אחד - "רק לא ביבי"? האם הביטחוניסטים שבאופוזיציה לא ינטשו במוקדם או במאוחר את שדה-הקרב הפרלמנטרי? "נמרר את החיים לממשלה", כבר הבטיח, אולי בהשראת מרור-פסח, נמוך-הדרגה
יאיר לפיד, ועורר עליו גיחוך. אופוזיציה תפקידה לא "למרר", אלא לבקר בענייניות, להציג חלופות, להוכיח בעבודה סיזיפית, שהיא ראוייה להחליף בבוא העת את הממשלה המכהנת.
בינתיים קולות נהי עולים ממחנה המאוכזבים: "הלכה לנו המדינה", "איננו עוד שייכים למדינה הזאת", וכיו"ב קריאות שמזכירות התבטאות של אחד מראשי המערך ב-1977, ש"אם זאת הכרעת העם, אינני מקבל אותה". חובת ההוכחה מעתה מוטלת על גנץ וחבורתו, שהם אכן מקבלים את הכרעת העם ויפעלו באופן דמוקרטי מספסלי האופוזיציה, לעתים גם בתמיכה בממשלה בשעת מבחן לאומית, ואילו מבחנה של הממשלה שתקום, להוכיח שהזעקות על פגיעה במערכת המשפט או בשלטון החוק - אין להן יסוד.
כנסת חדשה מושבעת. בספסלי המליאה לא נראה עוד, ולא נצטער, ח"כים לשעבר כמו
חנין זועבי ו
מרב מיכאלי,
ציפי לבני ו
יואל חסון,
נפתלי בנט ו
אורן חזן. את מקומם בצעקנות וביומרה יתפסו פנים חדשות כמו עופר כסיף, יהודי-המחמד של הערבים, או מאי גולן מהליכוד, שלא לשכוח את הממשיך
בצלאל סמוטריץ' מנופח-החזה. אל דאגה: המושב החגיגי היום יתחלף עד מהרה בימי-קטנות של רעש והתלהמות. והשאלה הבלתי נמנעת כבר עתה היא, האם תמלא הכנסת ה-21, היוצאת מחר לדרך, את ארבע שנותיה?
