X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מאמרים
חשבתם שזו שאלה פשוטה? הציונות וזה? מתברר שזה לא היה בדיוק כך בפשטות, כי גורם אחד, מאוד מפתיע, סייע להקמתה באופן שלא הייתם משערים מאמר ליום העצמאות ה-ע"א
▪  ▪  ▪
הנציב העליון ארתור ווקופ (עם כובע מצחייה) מבקר חייליו הבריטים ליד מחנה אלנבי בירושלים. [צילום: אריק מטסון/לע"מ]
[צילום: שרון נועם/לע"מ]

בתמונה:
שרידים של הרס באולם הארועים של מלון "פארק" בנתניה לאחר פיגוע התאבדות של טרוריסט פלשתיני שגרם לרציחתם ופציעתם של רבים, בזמן ההתכנסות לליל הסדר וקריאת ההגדה של חג הפסח.

בשנים הראשונות של הציונות התנהל ויכוח ער בין שתי אסכולות מרכזיות. הראשונה, זו של ד"ר הרצל, שנקראה 'הציונות המדינית', קבעה כי יש להשיג את הבעלות על ארץ ישראל על-פי משפט העמים, ואז להקים בה מדינה, ולהביא אליה את כל העם היהודי. האסכולה השנייה, שנקראה 'הציונות המעשית' ודגלו בה בתחילה חובבי ציון ובהמשך אנשי ההתיישבות העובדת, ובאופן כללי השמאל, דגלה ברכישת אדמות בארץ, הקמת יישובים ופיתוח הארץ, וכך על-ידי יצירת עובדות להביא לכך שבסופו של דבר ארץ ישראל תהפוך למדינה יהודית.
אנשי ה'ציונות המדינית' טענו כי כך לא ניתן להקים מדינה. הרצל קרא לדרך הפעולה הזו 'אינפילטרציה', הסתננות בעברית בת-ימינו, וטען כי זו תסתיים בדרך שבה הסתיימה הגירת היהודים לכל ארץ מקלט בעבר. הגעת היהודים רק פיתחה את ארץ ההגירה עבור עמים אחרים, בעוד היהודים נותרו מיעוט. ספציפית לגבי ארץ ישראל, נטען כי הפיתוח יגרום לכך שערביי הארצות השכנות יהגרו לארץ שתפותח על-ידי הציונים.
אנשי ה'ציונות המעשית' טענו לעומתם כי לעולם לא יצליחו לגרום למעצמות השולטות בארץ ישראל לוותר על אחיזתם, והרעיון שהם מרצונם ייתנו לנו מה שהרצל קרא 'צ'רטר' על ארץ ישראל הוא דמיוני.
כיום אנו יודעים כי שני הצדדים צדקו בטענתם. כיצד אנו יודעים? פשוט משום ששתי השיטות הללו נוסו בו בזמן, ושתיהן נכשלו. הרצל לא קיבל צ'רטר לא מהסולטן הטורקי ולא מהקייזר הגרמני. לאחר מותו אומנם ניתנה הצהרת בלפור, ולא במקרה על-ידי שני מכרים ותיקים של הרצל, ראש הממשלה הבריטי לויד ג'ורג', ושר החוץ הלורד בלפור, אך בפועל מיום שהחלה האימפריה הבריטית ליישם את המנדט היה ברור כי הם עושים הכל כדי להמשיך לשלוט בארץ הזו לנצח, ולסכל את האפשרות להקים פה בית לאומי ליהודים.
במקביל גם נוכחנו, כי ברוב שנות ההתיישבות ובכללן שנות המנדט הבריטי בארץ, ההגירה הערבית לארץ הייתה רבה יותר מזו היהודית. בין היתר כתוצאה מצעדי הבריטים שהגבילו את ההגירה היהודית, אך גם משום שהשגשוג משך לפה אנשים מארצות האזור, שיכלו לעבור לכאן בדרך היבשה כמעט ללא פיקוח.
התחלה קשה ולא מבטיחה
לפני שנתחיל לסקור את המהלכים שהביאו להקמת מדינת ישראל, אקדים למען הדיוק ההיסטורי ואומר שהראשונים שהחלו לקדם את הישוב היהודי בארץ ישראל, לא עשו זאת כדי להביא להקמת מדינה, ולמעשה חלקם אף היו ההפך מציונים. בין אם היו אלה אנשי הישוב הישן (כלומר כאלה שחיו כבר דורות בארץ), שיצאו מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים ביוזמת משה מונטיפיורי ואחרים, או הקימו את גיא אוני (לימים ראש פינה), מי מרום (לימים יסוד המעלה), מוצא, פתח תקוה וכו', או קרל נטר ו"כל ישראל חברים" (כי"ח) שהקימו את בית הספר החקלאי מקווה ישראל. אך ברור מכל בחינה, שצעדים אלה לא נועדו ולא היו מביאים להקמת מדינה.
האדמות שנמכרו ליהודים היו במקרים לא מעטים אדמות לא ראויות לעיבוד, או אף אדמות ביצות, למרות המחיר הגבוה שנגבה עבורן, שנוסף בדרך כלל לבקשיש שהיה צריך לשלם לפקידי השלטון העות'מאני, ולעיתים גם לתשלום לאריסים תמורת התפנותם.
בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה החלו העליות הציוניות, שרכשו אדמות והקימו עוד יישובים מועטים, אשר מיד הזדקקו לידיים עובדות, ואלה סופקו על-ידי הערבים. כך שלא רק יהודים עלו, גם ערבים החלו לשים פעמיהם לארץ ישראל. הד לכך אנו מוצאים בתקופת העלייה השנייה, בה החלו החלוצים את המאבק על העבודה העברית. אך גם הם לא שיפרו את הסיכויים שתקום מדינה יהודית, ואלה נשארו בלתי סבירים בעליל.
ואז, התחולל אירוע שהיה אמור לעורר חשד כאילו בכל זאת יש סיכוי שתקום מדינה יהודית. הבריטים כבשו את הארץ מידי הטורקים, וקיבלו על עצמם מנדט להקים בארץ ישראל בית לאומי ליהודים, כפי שנכתב בהצהרת בלפור. אך כאמור, בפועל לא הייתה להם שום כוונה לעשות זאת. כל מי שעיניו היו בראשו, יכול היה להבחין מיד כי הצעדים שננקטו מיד עם קבלת המנדט כוונו להנצחת שלטונם על הארץ, ולצורך כך מניעת היכולת של הציונים להקים כאן מדינה.
לא די בכך שהם קרעו מהארץ את הגדה המזרחית של הירדן, הם מיד פרסמו ספר לבן שהגביל את עליית היהודים לכושר הקליטה של הארץ. ובאשר להתיישבות - בעוד שבמסגרת המנדט שלהם על עבר הירדן הבריטים התירו את סבך חוקי המקרקעין של העות'מאנים, דבר שהקל רכישת בעלות על קרקעות, בגדה הזו של המנדט הם רק סיבכו את חוקי המקרקעין הטורקיים, דבר שהקשה על רכישת מקרקעין, ולא כל שכן יישובן, וזאת בניגוד מפורש להוראות כתב המנדט.1
בהערת ביניים אציין, שעם הקמת מדינת ישראל אנו ברוב כסילותנו לא השכלנו לבטל את הסיבוך הזה, וכתוצאה מכך עד היום במדד עשיית העסקים של הבנק העולמי, למרות שבדרוג הכללי ישראל מקדימה את ירדן ביותר מחמישים מקומות, בתחום רישום נכסים ירדן עוקפת אותנו.2
סיוע בלתי צפוי
אך לא לכל המנהיגים הציונים היו עיניים בראשם. למעשה כמעט כולם חוץ מזאב ז'בוטינסקי המשיכו להאמין כי כוונות הבריטים טהורות. למעשה, המצב שבו הבריטים מנציחים את הרוב הערבי אפילו לא הפריע לרובם. זו הייתה התקופה בה הסוציאליזם השתלט על המוסדות הציונים. בקונגרס הציוני השבעה-עשר שהתכנס בבזל בשנת 1931 קבע מאיר יערי (שהיה המנהיג ההיסטורי של מה שקרוי היום מר"צ), כי החלום של מדינה יהודית הוא רעיון בורגני, ומימושו יביא למשטר קולוניאלי ולדיכוי מתמיד של הפועלים הערבים.
בן גוריון עצמו טען באותו קונגרס כי אין להשלים עם שלטונה של קבוצה לאומית אחת על קבוצה לאומית אחרת, והוא אף שלל את האפשרות שזה יקרה גם אם היהודים יהפכו לרוב.3 ואלה כאמור נחשבו ציונים. אנשי הישוב הישן סלדו מן הציונים אפילו במתכונת כזו.
בנקודה זו הערבים היו צריכים פשוט להמשיך בחייהם כרגיל, ולא לעשות כלום. מדינה יהודית לא הייתה קמה, והיהודים היו ממשיכים להיות מיעוט בקולוניה בריטית בעלת רוב ערבי ברור. אך כידוע, לא זה מה שקרה.
בנקודה זו אני עומדת לנקוט בתעלול ספרותי פארודי. אני אמשיך לתאר את האירועים בדיוק כפי שקרו, אבל עם טוויסט קטן - אני אטען כי מנהיגי הערבים, הם ולא אחרים, היו מעוניינים שתקום מדינה יהודית, והם עשו את מה שעשו כדי לכפות את הקמתה. זו כמובן מעולם לא הייתה כוונתם, ואיש לא היה מעלה על דעתו תיאוריית קונספירציה כה מטורפת, אבל תהיו איתי, תיווכחו שבאופן פרדוקסלי זה דווקא מסתדר לא רע עם העובדות.
ובכן, היהודים חיו להם בשלווה ונחת ובחוסר דאגה, ומלבד ארגון השומר, שכפי ששמו מעיד, הוקם רק לצרכי שמירה, ומעולם לא מנה יותר מ-120 חברים, איש לא חשב שיש צורך בהתארגנות לצורך הגנה, שלא לדבר על לחימה באויב כלשהו. מי שדאג להבהיר להם זאת הבהר היטב היו כמובן מנהיגי הערבים, במאורעות שהם ארגנו בשנת 1921 ובמיוחד בשנת 1929.
מאורעות 1929 הידועים בציון השנה העברית כמאורעות תרפ"ט, כוונו לא במקרה בעיקר דווקא כנגד אנשי הישוב הישן בראש ובראשונה בחברון ובצפת, אבל גם בבית שאן, בעכו, ברמלה, בשכם, בג'נין ובעזה (כן, אני יודעת שלא סיפרו לכם שגם שם היו קהילות יהודיות). בנוסף, הותקפו הישובים מוצא, הרטוב, כפר אוריה, חולדה, באר טוביה ועוד. כך, בנוסף להגברת המודעות בצורך בהתארגנות להגנה, סייעו מנהיגי הערבים לקרב בין הישוב הישן לעליות החדשות, והתחילו להחדיר לתודעתם, כי חיים כמיעוט בקרב רוב ערבי הם לא אופציה.
אבל כפי שכבר למדנו מההתבטאויות של מנהיגי היהודים בקונגרס 1931, זה לא היה מספיק כדי לשכנע את כולם. יתרה מכך, הבריטים הוציאו אז עוד ספר לבן, הלוא הוא הספר הלבן של פספילד, שהרחיק עוד יותר את האפשרות להתקדם למדינה יהודית. למרות זאת, היהודים, להוציא סיעתו של זאב ז'בוטינסקי, שהקים באותה עת את האצ"ל, המשיכו לשתף פעולה עם השלטון הבריטי, ולהאמין בתמימות כי הוא לצדם. מבחינת הערבים, אלמלא שאפו להקמת מדינה יהודית, עדיין לא היה מאוחר לחדול מפעילות כלשהי, ולהניח לדמוגרפיה ולפקידים האנטישמים של הממשל הבריטי לעשות את שלהם.
על-פי מפקדי האוכלוסין הבריטיים ונתונים רשמיים אחרים, בין 1917 ל-1945 נוספו לארץ כ-1,100,000 תושבים. שליש מתוכם היו יהודים והשאר ערבים. רובם הגיעו בין 1922 ל-1945.4 בעוד הערבים נכנסו לארץ באופן חפשי לחלוטין בדרכי היבשה, מי באופן חוקי ומי באופן בלתי חוקי, היהודים הגיעו בדרך הים, ששם הבריטים פיקחו באופן הדוק על ההגירה, שאותה הגבילו, ולמרות שהיו יהודים שהגיעו בדרכים לא חוקיות, רובם בסופו של דבר נספרו, ומספרם נגרע על-ידי הבריטים ממכסת ההגירה שהקציבו ליהודים.
מה שלא הולך בכוח...
מנהיגי הערבים כמעט נואשו, אבל אז עלה במוחם רעיון כיצד לשכנע את אחרוני היהודים כי אין תקומה לרעיון של חיים עם רוב ערבי, וכי הם חייבים להתחיל להילחם בבריטים כדי לגרשם מהארץ. הם הכריזו על מרד גדול. המרד הערבי הגדול התרחש בין השנים 1936 ל-1939. במרד שהתרחשו בו אירועים אלימים רבים נהרגו בעיקר ערבים, ובסופו הושגה המטרה - הישוב היהודי סוף-סוף החל להתארגן ולהתאמן במסגרות שונות ללחימה. גם מבחינה כלכלית הישוב היהודי התנתק מתלות בעבודה ערבית ובעיקר בכל הקשור לנמלי הים.
אבל ההישג החשוב ביותר של המרד הגדול היה חשיפת פרצופו האמתי של שלטון המנדט הבריטי. כתוצאה מהמרד, הבריטים כינסו את ועידת השולחן העגול, ובה חשפו בגלוי כי אין בכוונתם להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. להפך - הם הציעו לערבים תוכנית להקמת מדינה אחת ערבית עצמאית עם מיעוט יהודי בתוך עשר שנים. זאת למרות שעוד בעדותם בוועדת פיל, סרבו מנהיגי הערבים לערוב לשלומם של היהודים תחת שלטון ערבי, ובכך למעשה הבהירו כי יש לאפשר ליהודים מדינה משל עצמם, אם רוצים למנוע מהם טבח.
מימוש תוכניתם של הבריטים בשיתוף פעולה מצד הערבים הייתה כמובן מחסלת סופית את האפשרות להקים מדינה יהודית, ולכן מנהיגי הערבים סרבו לה. כאן עלי להיות כנה עמכם ולגלות לכם שלא כל מנהיגי הערבים תמכו בהזדמנות זו במטרת העל של הקמת מדינה יהודית. היו גם לא מעט מנהיגים ערבים מתונים שרצו להסכים להצעת הבריטים בוועידת השולחן העגול, אבל הקיצונים, שלא הסתפקו בפחות ממדינה יהודית עצמאית, גברו עליהם.
בעקבות כישלונה של ועידת השולחן העגול פרסמו הבריטים את הצעותיהם בספר לבן חדש שלישי ואחרון, שזכה לכינוי הספר הלבן של מקדונלד, וכך הצליחו מנהיגי הערבים סוף-סוף לאחד את הישוב העברי כנגד הבריטים.
לרוע המזל, למרות שהישוב כבר היה מאוחד כנגד הבריטים, הנהגתו לא הייתה מאוחדת, וגם בעת הזו, ובעוד יהודים אחרים מובלים ברכבות להשמדה באירופה, הכריזו מנהיגי השמאל על הסזון בין דצמבר 1944 לפברואר 1945, במסגרתו הסגירו אנשי אצ"ל לידי הבריטים, ואף בעצמם כלאו וחקרו אותם בעינויים. רק נחישותם של המורדים בבריטים הביאה בסופו של דבר לסיומו של המנדט.
במלחמת העולם השנייה
אבל גם כעת, למרות המאמצים של חלק מהישוב היהודי לגרש את השלטון הבריטי, הסיכוי למדינה יהודית היה קלוש. במיוחד לאור העובדה שבאירופה פעלה מכונת ההשמדה שחיסלה את מרבית היהודים שהיו עשויים לעלות למולדתם ההיסטורית, בעוד הבריטים פועלים ללא לאות לוודא, שאיש מהיהודים לא יצליח למלט את עצמו מהגורל המר הצפוי לו באירופה ולמצוא מקלט בארץ ישראל.
בנקודה זו, כל שהערבים היו צריכים לעשות הוא, לחבור לבריטים כדי לסייע להם להצליח במשימתם הכפולה - המשך ההחזקה בארץ, בצד המשך מניעת הגעת יהודים אליה. יתרה מכך, אם הם היו מתגייסים לסייע לבריטים במלחמה בגרמניה, בתום המלחמה הבריטים היו מחויבים להם.
מעבר לכך, אם הערבים היו פועלים אף בתחכום רב יותר, ותוך ראיית העתיד, הם היו מיוזמתם מציעים לפליטים היהודים לברוח לארצות ערב, ולחיות שם בבטחה כבני חסותם. צעד זה היה אומנם מקטין את מספר היהודים שהיו נרצחים בשואה, אך בה בעת מקטין את מידת ההזדהות העולמית עם גורלם, ונותן פתרון לבעייתם שלא בארץ ישראל, אלא בפיזורם בארצות רבות בהם הם היו ממשיכים להיות מיעוט.
אך כפי שאנו מניחים בסיפורנו זה, לא זו הייתה מטרת המנהיגים הערבים. הם רצו בכל דרך להביא להקמת מדינה יהודית. לכן הם עשו בדיוק ההפך. הכל בדיוק ההפך. הם הקשו על הבריטים את המשך שליטתם בארץ, הם תמכו בגרמנים והתגייסו למלחמה לצדם, והכי חשוב - הם שידרו תעמולת שנאה נאצית לכל מדינות ערב, והסיתו את ההמונים לפרוע ביהודים. לא רק כדי למנוע אפשרות של הצלת יהודים בארצות ערב. אפשרות שאפילו לא עלתה על דעתם של הבריטים, שבאותה עת עדיין שלטו בלא מעט ארצות ערביות. אלא שהיא קרבה לציונות את מאות אלפי היהודים שחיו במדינות ערביות, ושעד אותה עת לא גילו שום נטייה לציונות, וראו בעצמם אזרחים נאמנים של ארצותיהם הערביות.
המפורסם מבין הפרעות באותה עת היה הפרהוד, שהתחולל בבגדד, בין היתר בהשראתו הישירה של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, שפעל שם באותה עת.
מן הכוח אל הפועל
עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, המדינה היהודית הפכה כמעט לכורח המציאות, אך עדיין נדרשה מעורבותם של מנהיגי הערבים, כדי להוציאה מן הכוח אל הפועל. לאחר שהבריטים הקימו מספר ועדות שניסו להציע פתרונות, שלא היו מביאים להקמת מדינה יהודית, ולכן נדחו הן על-ידי היהודים ועל-ידי מנהיגי הערבים, פנו הבריטים לאו"ם וזה שלח לאזור את ועדת אונסקו"פ. זו הוועדה שהציעה לאו"ם את תוכנית החלוקה.
לא רבים יודעים, אבל לאונסקו"פ הייתה הצעה נוספת, שנכתבה על דעת המיעוט בוועדה. לפי הצעה זו הייתה אמורה לקום בארץ מדינה אחת רב-לאומית פדרלית, כמובן עם רוב ערבי. מנהיגי הערבים, שלא הסתפקו בשום פתרון שלא יכלול מדינה יהודית, התנגדו כמובן להצעת המיעוט הזו, וכתוצאה מכך הובאה בפני העצרת הכללית של האו"ם רק הצעת הרוב, שקראה לחלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית.
מנהיגי היהודים הסכימו לתוכנית החלוקה, שהייתה מעניקה להם מדינה זעירה ומקוטעת שאינה בת-קיימא. כל שהערבים היו צריכים לעשות הוא להסכים גם הם לתוכנית, לשתף פעולה עם האו"ם במימושה, ואז לראות כיצד המדינה הזו הופכת לגיהינום עבור היהודים. אבל, זה כלל לא עלה על דעתם. הם לא הסתפקו בפחות ממדינה
יהודית חזקה ויציבה. לכן גם לתוכנית החלוקה הם לא הסכימו, ופתחו מיד במעשי איבה, ובהמשך אף שלחו את צבאותיהם לפלוש אליה, כדי לתת ליהודים הזדמנות להרחיב את גבולות המדינה.
ליתר ביטחון נקטו מנהיגי הערבים בשני צעדים נוספים. מחד-גיסא, הם קראו לתושבים הערבים של הארץ לעזוב אותה, והוסיפו והבהילו אותם הבהלות שווא מפני אכזריות היהודים, כדי לגרום להם לברוח; ומאידך-גיסא, הם החלו בשלילת זכויות, דיכוי, התעללות ומעשי איבה כלפי האזרחים היהודיים של מדינות ערב, כדי להבטיח שהם יצאו ממדינות ערב, ויהגרו בעל כרחם כפליטים לארץ ישראל, כדי שזו חלילה לא תישאר דלה באוכלוסין יהודי. שני צעדים אחרונים אלה סתמו את הגולל על האפשרות למנוע את תקומתה של מדינת היהודים, וזו הפכה סופית לעובדה קיימת, ועם רוב יהודי מוצק.
במקביל, כדי להסיר כל ספק כי מה שמעניין אותם הוא אך ורק המדינה היהודית, נמנעו מנהיגי הערבים מכל צעד שהיה מביא להקמה של מדינה ערבית בארץ ישראל. לא על-פי תוכנית החלוקה ולא בגבולות שנותרו בידיהם לאחר המלחמה.
הצלחת מנהיגי הערבים הייתה כה גדולה, עד-כי הם הצליחו אפילו בשינוי תפיסת עולמה של ההנהגה הציונית. זוכרים מה אמר בן-גוריון בקונגרס הציוני ב-1931? לא לשלטון על קבוצה לאומית אחרת. זוכרים? אז כדאי שתדעו, שאותו בן-גוריון היה זה שעד ליום האחרון בתפקידו כראש ממשלה התנגד בנחרצות לביטול הממשל הצבאי על הישובים הערביים בתחומי הקו הירוק, וזה בוטל רק בשנת 1966.
רודוס לוזאן ואוסלו
היהודים מצדם היו מסתפקים במדינה הצרה שהם קיבלו, ואף היו שמחים אם שיחות שביתת הנשק שהתקיימו ברודוס, היו ממשיכות ומביאות להסכמי שלום סופיים עם כל מדינות ערב על-בסיס אותם גבולות. אבל מה שכל מדינה ערבית רוצה בפני עצמה, אינו מה שהמנהיגים הערבים רוצים כשהם ביחד, וכך בהתכנס ועידת השלום בלוזאן ב-26 באפריל 1949, המשלחת המאוחדת של מנהיגי הערבים הציגה עמדות בלתי-מתפשרות, שמנעו הסכם כזה.
מנגד מסתבר, שמנהיגי הערבים לא הסתפקו במדינה יהודית קטנה, ולכן הוסיפו והסיתו נגד המדינה היהודית הקטנה ודחקו אותה, הטילו עליה מצור, ויזמו פעולה צבאית, אשר בתום שישה ימים של מלחמה, הביאה בהצלחה להרחבת גבולותיה של המדינה היהודית.
מיד בתום המלחמה ההיא היהודים היו מוכנים לסחור בשטחים תמורת שלום, אבל לא מנהיגי הערבים יניחו ליהודים לשמוט את ההישג, שהם כה עמלו על השגתו. בזריזות הם כינסו ועידה בחרטום שהכריזה על שלושה לאווים, שמשמעם מבחינת דיוננו הנוכחי - לא נסכים לצמצום גודלה של מדינת ישראל. אפילו לא תמורת שלום.
ואז הגיעו הסכמי אוסלו. שוב נראה היה כי מנהיגי היהודים חוזרים לסורם, ושוב הם מוכנים לוותר על ההישגים שהשיגו למענם מנהיגי הערבים, לצמצם את שטחה של המדינה היהודית, ולהעמיד את עצם קיומה בסכנה על-ידי הצבת ארגוני טרור על הגבעות וההרים השולטים על ליבה של הארץ. גם הפעם, אם היו הערבים יושבים בשקט ונותנים להסכמים הללו להתממש, זה היה קורה.
אבל דאגתם של מנהיגי הערבים לגודלה ועצמתה של מדינת היהודים לא נתנה להם מנוח, והם מיד הפעילו את כל כוחם כדי ללמד את היהודים הסוררים לקח, שאסור לעשות דבר כזה. זה לא היה קל, נדרשו הרבה מעשי התאבדות, ורק לאחר טבח איום בליל הסדר במלון פארק בנתניה, התעשתו היהודים והחזירו את העניינים לשליטתם.
אבל גם בכך לא היה די, משום שמנהיגי היהודים החליטו לפגוע במדינתם גם ולמרות התנגדות הערבים. הם החלו בתוכנית הינתקות חד-צדדית, וזה כמעט הצליח להם. לאחר שבוצעה הינתקות מרצועת עזה, אילו הערבים היו יושבים בשקט, היו אדריכלי תוכנית ההינתקות מצביעים בגאווה על השקט מרצועת עזה, וממשיכים בביצוע עוד ועוד תוכניות הינתקות, ומוסרים לערבים ללא תמורה את חלקי המדינה היהודית ואת השליטה בביטחונה. אבל לא הערבים יפקירו כך סתם את מפעל חייהם. מיד עם סיום ההינתקות, הם דאגו להוכיח ליהודים באותות ובמופתים, בקסאמים ובמנהרות שזו טעות, ויש להפסיק אותה. זה אכן פסק. בינתיים...
תם ולא נשלם
המאבק על הארץ ועל המדינה היהודית ממשיך גם בימים אלה. בניגוד לגוון הפארודי שהענקתי להתנהלותם, לערבים כמובן אין שום כוונה להשלים עם קיומה של מדינה יהודית. אבל בעוד הכוונה אינה קיימת, עלינו להודות בכנות שאלמלא העקשנות שלהם ספק אם היינו מגיעים עד הלום. מנהיגינו הובילו אותנו במקרים לא מעטים בהיסטוריה לכיוונים שלא היו מביאים לתוצאות, או אף לתוצאות הרות אסון. התנהלותם של אויבינו במקרים אלה גרמה לנו להיות יותר ממוקדים במטרה, שלא תמיד השכלנו לכוון אליה.
רבים מייחסים את הקמת המדינה לתוצאות השואה. שנאת עמי אירופה במשך אלפיים שנים אכן דחפה לכאן לא מעט עולים יהודים, אבל למרות זאת המדינה היהודית העצמאית לא הייתה קמה ללא שנאת עמי ערב.
יום עצמאות שמח לכולנו.

הערות

1. ד"ר יעקב שביט וד"ר גדעון ביגר, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך תשיעי, המנדט והבית הלאומי (1917-1947), ירושלים 1982, הוצאת כתר ויד בן-צבי, עמודים 105-103
2. [קישור]
3. דוד בן-גוריון, זכרונות, תל אביב 1971, הוצאת עם עובד, עמוד 473
4. 2787.htm-mago.co.il/Editor/history-[קישור]

תאריך:  07/05/2019   |   עודכן:  07/05/2019
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות חגים ומועדים
אורטל ברובין-חן
יום העצמאות בפתח ולצד הזיקוקים והדגלנים עומד בגאון ומסמל את החג כבר שנים המנגל    מסורת היא דבר נפלא וממלא, בעיקר כשאנחנו מוקפים בבני המשפחה והחברים האהובים עלינו    היא מעניקה לנו תחושת ביטחון, משמחת ויש לה חשיבות בשמירה על בריאות הנפש וזה, ללא ספק חשוב. אך מבחינת הגוף מדובר בסיפור שונה לגמרי    מה אפשר לעשות כדי ליהנות ממסורת החג תוך כדי צמצום הנזק?
דליה חשן
אם נחזור למציאות ימינו אנו רואים שכל הכוח שבעולם, והעליונות ביבשה באוויר ובים אינם מועילים למי שאיבד את האמונה בחזון ובצדקת הדרך    במצב זה כל עלעל ברוח וכל מחשבה דמיונית יכולים לשתק אותנו מלהסתער על משיגי נפשנו ורוצחינו
גלית יצחק-אוגנוב
החברה השיקה מגוון מוצרי מעדני בשר המתאימים לחגיגת בשרים    מחיר: כ-14.90-10.90 שקלים
יפעת גדות
בול חדש לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשע"ט מוקדש לשיר "מה אברך" של רחל שפירא
עמוס שנער
ציידי כישרונות יבחרו בכל עיר את הביצועיים המקומיים הכי מרשימים שיגיעו למסך הטלוויזיה וישתתפו בתחרות הביצוע הטוב ביותר    שכר האמנים כבר לא יעיק, תינתן הזדמנות לאמנים חדשים לפרוץ, הזוכה יעניק כבוד לעיר מגוריו ותתחזק הסולידריות של התושבים לעירם
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il