הימים שלאחר פסח הם ימים דחוסים לעם היושב בציון. עוד לא נחנו מחג המצות ומחג המופלטה ובאו עלינו בזה אחר זה יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. ימי צפירות, טקסים, עצרות, מנגלים, דגלים, נאומים נימלצים. כך בכל שנה לעת הזאת. השנה ניתוספו להם שני אירועים כבדים - יום הבחירות לכנסת שהוא כבר מזמן מאחורינו, וליל הבחירה המוסיקלית שלפנינו, או מה שנקרא: גמר האירוויזיון. ובתוך כל אלה נקלענו לשני ימי לחימה בגבול הדרום, כאשר אירגוני הטרור הרצחני הצטרפו ל"חגיגה", כדרכם.
איזו עוד אומה יכולה לעמוד במכבש של אירועים לאומיים כה טעונים, לטוב ולרע, לכאב ולששון, שלופתים את האזרח היחיד באין מנוס ממעורבותו בהם? יש בהם הרבה מן החיוב לעם כשלנו, שביום-יום הוא מפולג ושסוע. אלה ימים שבהם בכל זאת אנו מתאחדים במקצת, וצוברים חוויות משותפות למרביתנו. הצרה היא שלאחריהם אנו חוזרים לסורנו, שבים ומתנהגים כביום קטנות. צופרים, עוקפים, משמיצים, מגדפים, דוחפים, מתלהמים - עד לאביב הבא...
השבוע אנו עומדים בפני אירוע יוצא-דופן, שהכל כאן מתגמד לעומתו - האירוויזיון! משעה לשעה גוברת ההתרגשות (בעיקר בתקשורת), גובר העיסוק (התקשורתי) בו, כמעט כל תשומת הלב מתמקדת בו. זה יהיה סוף השבוע שבו ישראל תיהפך כביכול לבירה התרבותית של אירופה, ועיני מיליונים ברחבי היבשת ומעבר לה יצפו במה שמתרחש בגני התערוכה בתל אביב. בתוך כך יוזרמו למוחותיהם תמונות פסטורליות מנופי והווי ארצנו. ישראל ללא מלחמה וללא צבא, ללא מדים וללא דמים...
אבל עד שזה יהיה מאחורינו, לא יפוג לחלוטין החשש, שמא בכל זאת דברים ישתבשו, ולא בגלל תקלות אירגוניות, כי אם עקב טיל כלשהו שיטייל לו מעזה אל עבר תל אביב, בניסיון לפגע בגדולה בהצגות תבל בסוף שבוע זה. לאחר ההתגרות האחרונה, ישראל נמנעה מהנחתת מכה עזה מדי על עזה, בתקווה שהחמאס והג'יהאד יואילו להפסיק תוקפנותם, לפחות עד יעבור זעם, או עד שייבחר השיר המנצח.
ואכן, עד לרגע כתיבת שורות אלה, פרט להסתערות השיגרתית על הגדר (סצנה שתחזור בוודאי גם ביום ששי הקרוב), עם הרוג ופצועים ערבים תורנים, שקט יחסי שורר בדרום. הפרחת הבלונים והצתת השדות נמשכת, אבל לא זה מה שיגרום לתגובה ישראלית שתביא לנקמה חמאסית, ולשיבוש האירוויזיון.
מופע פוליטי
אז מה יש לנו? מופע גמר של תחרות שירים בינלאומית, נוצצת, שמשודרת לכל העולם בזמן אמת, מיזם אדיר שמתרחש בישראל, בצל איומי טרור. בינתיים המצב הביטחוני כאן פחות מעניין למשל את סן-מרינו או מלטה. כולם שם, נציגי המדינות על זמריהם ומלוויהם, עסוקים בחזרות ובהכנות אחרונות, בתקווה לכבוש את הפיסגה ולהעביר בשנה הבאה את התחרות הזאת לבירותיהם. ספק אם הם יודעים וספק אם אנחנו יודעים - האם בעזה יש מי שזוממים לגנוב את ההצגה לתל אביב? אולי האיסלנדים הקרים יודעים, שהרי הם עצמם מתכננים לנצל את הבמה למופע פוליטי אנטי-ישראלי.
וכמעט שכחנו כי לסיטואציה חסרת התקדים הזאת נושאת באחריות אישה אחת. קוראים לה נטע ברזילי. דמות ססגונית, כמעט אלמונית עד לפני שנה, שכבשה את פיסגת האירוויזיון אשתקד, וגרמה לכך שהאירוע היוקרתי והמאומץ הזה מתקיים ב-2019, כאן בתל אביב. שוב ושוב יושמע ויבוצע ה"טוי" שלה, שהביאנו עד הלום. אני לא מת על השיר המצועצע, בלשון המעטה. הוא לא ישראלי באופיו, אבל כפי שמסבירים "יודעי דבר", זהו שיר אירוויזיוני, ועובדה שהביא לישראל, כלומר לנטע, את הניצחון בליסבון.
שירים ישראלים? רק בימים האחרונים, ימי העצב והשמחה, שמענו כמותם למכביר. הם הושמעו בטקסים השונים, בערבי שירה ובכל אמצעי התקשורת. זוהי שירת הרבים הישראלית, אבל מה לעשות, אין היא הולמת את רוח האירוויזיון, שבו שיר שמושמע על-ידי זמר או זמרת שמייצגים מדינה כלשהי, יכול היה באותה מידה לייצג מדינה אחרת. אירוע תחרותי, שמטשטש את גבולות התרבות.
ככל שזה תלוי בהפקה הישראלית, זה יהיה אירוע גדוש עשרות אירועי-מישנה בכל רחבי העיר ללא הפסקה, שאמור להביא לנו מוניטין ותיירים. השאלה היא אם להפקה אחרת, זו שממוקמת מתחת לפני האדמה בעזה, יש תוכניות מסוג אחר. האם הם ינסו להשמיע את "קולם", להפגין קבל תבל כולה את התמחותם בטרור, או אולי יאפשרו לנתיניהם, אם החשמל יספיק, לצפות אף הם בגמר האירוויזיון מתל אביב-יפו ה"כבושה"? האם "צבע אדום" יחריש את האירוויזיון? ביום ראשון הבא נהיה חכמים יותר.
בהצלחה לקובי מרימי.
