אינני מצפה לקנאות דתית במדינה שרוב אזרחיה אינם דתיים, אך בכל זאת, רובנו או מסורתיים או דתיים או חרדים ורק מיעוט בתוכנו מרוחק מהמקורות ממש.
השבת איננה סתם ערך הקשור בנו. היהודים בדורות הקודמים הקפידו ברובם המכריע על שמירת השבת ובתקופות קשות אף סיכנו את חייהם כדי לשמור עליה בסתר, ולא מדובר דווקא בגבורה שהתרחשה בהיסטוריה הרחוקה, גם בתקופת השואה הייתה מסירות נפש רבה מצד מאמינים רבים שהשתדלו לשמור על המצוות עד כמה שניתן.
במשך דורות התעללו בנו וניסו לכפות עלינו לחלל שבת ולאכול מאכלים אסורים, והיהודים שמסרו את נפשם למען השבת, לא האמינו שיבוא היום ונחלל אותה ברגל גסה דווקא במדינת היהודים ועוד באירוע שאמור להעניק לנו כבוד בינלאומי.
אם לא היינו מוכרים את ערכינו, זה היה מכבד אותנו פי כמה גם אם היינו נאלצים לוותר על קיום התחרות בארצנו. חבל שדווקא זמרים ולהקות כמו "להקת שלווה" הנאמנים למסורת, נאלצים לוותר על ההשתתפות באירוויזיון או על ההתמודדות על ייצוג המדינה לכתחילה.
האירוויזיון לא מייצג אותנו בכלום
מעבר לכך שהאירוע מחלל את השבת, הוא לא מתבצע בירושלים הבירה (לא כי בחרנו כך, אלא כי הכתיבו לנו כך), האירוויזיון גם אינו מייצג את השפה שלנו כי השיר שייצג אותנו לא יתבצע בשפה העברית וחבל שכך, בייחוד אחרי שהשירים: "הללויה", "אבניבי", "כאן", "חי" ו"הורה" כבר הוכיחו שהעברית איננה מכשול להצלחה באירוויזיון. גם מועד התחרות בעייתי, כי מעבר לחילול השבת, האירוע נופל בימים שבהם אסור על-פי ההלכה לשמוע שירה המלווה בכלי נגינה.
גם מדונה שהיא אישה חמודה ואין לי שום דבר אישי נגדה, אינה מוסיפה לכבוד הלאומי שלנו. מה המסר בהבאתה? שאנחנו זקוקים לשחקני חיזוק כי איננו יכולים לבד? שלא נדבר על כך שכולנו תלויים ברצון הטוב של החמאס לא להשפיל אותנו ולהרוס לנו את החגיגה.
הסיפור על איש העסקים
והינה סיפור ששמעתי בעבר בשולחן השבת מבעל הבית שאירח אותי: איש עסקים אחד ביקש מהרב משה פיינשטיין זצ"ל (מגדולי פוסקי ההלכה בעולם החרדי לאחר השואה) רשות לגלח את זקנו וללבוש בגדים חדשים בתשעת הימים (הימים הקודמים לט' באב שבהם נוהגים מנהגי אבלות האוסרים בין השאר על תספורת, גילוח הזקן ולבישת בגדים מכובסים ומגוהצים), הבקשה הזו נבעה מכך שהזדמנה לאותו יהודי עסקה רצינית ונדירה שיכולה לאפשר לו להתעשר ממנה והוא לא רצה להופיע לפגישת העסקים במראה מוזנח שיפגע ברושם הטוב עליו ובסיכוייו לחתום על החוזה הנכסף.
הרב אישר לו להתלבש בבגדים נקיים, חדשים ומכובדים, אך לא אישר לו להסתפר ולגלח את זקנו. איש העסקים שחשש להפסיד את ההזדמנות הנדירה להתעשר, החליט לא להקשיב לרב והגיע לעסקה בלבוש מהודר כשהוא מסופר, מצוחצח ומגולח. הגוי התרשם ממנו מאוד, אך רגע לפני חתימת החוזה הוא שאל אותו כיצד הוא יוכל לדעת שיש לו עסק עם אדם אמין שאפשר לבטוח בו והאם יש לו חברים שהוא יוכל לדבר איתם ולקבל מהם חוות דעת עליו.
הגוי שהבין שיש לו עסק עם יהודי דתי מאמין נזכר שיש לו עוד מכרים יהודים שבימים אלה אינם מגלחים את זקנם. כשהוא שאל את איש העסקים מדוע הוא מגולח, הוא לא ידע מה להשיב לו ואז הגוי קבע שאם היהודי שלפניו אינו נאמן לבוראו ולאמונתו הדתית, אז עד כמה וכמה הוא לא יהיה נאמן גם אליו ולכן הוא לא יוכל לבטוח בו ולחתום איתו על העסקה.
חבל שהתפתינו כמו אותו איש העסקים ובחרנו לארח בכל מחיר את התחרות בארצנו והסתנוורנו מהכבוד המדומה על חשבון הכבוד האמיתי. לא יאהבו אותנו יותר בגלל האירוויזיון גם אם נוציא לגויים את העיניים ונפיק את האירוע הכי נוצץ בתולדות התחרות. ההפך, ייתכן שהפקה מוצלחת מעבר למצופה, רק תוביל ליותר שנאה ולטענה שאנחנו מתנשאים ומנסים להראות שאנחנו יותר טובים מכולם. בכבוד האמיתי זכו רק חברי להקת שלווה שהוכיחו שיש להם עמוד שדרה וגבולות.
למרות הכל, אני מאחל בהצלחה רבה לקובי מרימי. אני בעדו ואין לי שום דבר אישי נגדו ואשמח בשבילו אם יצליח. את הביצוע שלו אשמע בשמחה אחרי ל"ג בעומר ביוטיוב.
