הוויכוח סביב נושא החסינות של רה"מ, מתודלק בדיעבד על-ידי מושאי שפיטתו האחרים. מעגלי האדוות, בשלולית המריבה, מתרחבים, כל העת. מתחזק הרושם כי יד נעלמה פועלת להקנות לוויכוח אופי מתפשט ומתרחב, פרי מאמץ לכלול בו קהלים הולכים וגדלים. למסע המתנהל נגד נתניהו
כ-ו-ו-ו-ו-ל-ם מגויסים, עורכי דין, אקדמאים, גנרלים בדימוס, שופטים בדימוס, ומי לא. בו-זמנית מפיצה יד נעלמה בשקידה דיווחים מתיקי החקירה: שערי העתונים מלאים בסיפורים טריים על בקשות (ישנות) לסיגרים ולסכיני גילוח... כשהמטרה היא הבאשת ריחם של בני משפחת נתניהו. ולאחרונה מגויסים גם בהתמדה פוליטיקאים מהגווארדיה הוותיקה, כולם על-ידי אותה יד נעלמה. בפי כולם פזמון שונה, נוסף. מבטאת אותו:
לימור לבנת, שרת החינוך לשעבר, "לא הצבעתי בעד פסקת ההתגברות, לא הצבעתי בעד שינוי מינוי השופטים וחוק היועמ"שים"...
באווירת הלינץ' שנוצרה, צודק רה"מ לחלוטין ברצותו להחיות, בשינויים, חוק ישן שייתן לו חסינות מפני העמדה לדין בעודו מכהן. חוק החסינות היה קיים בפועל עד 2005. עד מועד זה הייתה לחברי הכנסת חסינות, ולא הייתה אפשרות להעמידם לדין פלילי. אלא שלכנסת הייתה סמכות להסיר חסינות זו. בשנת 0052 תוקן החוק, וכיום לחבר הכנסת שוב אין חסינות אוטומטית (אם כי הוא יכול לבקש אותה מן הכנסת). לכן חסינות איננה קיימת בפועל אלא אם כן הכנסת מחליטה להעניק אותה.
בהצעת החוק מציע ח"כ
מיקי זוהר להחזיר את המצב לקדמותו (כפי שהיה נהוג עד שנת 2005), לפיו כשהיועץ המשפטי ל
ממשלה מבקש להגיש כתב אישום נגד חבר כנסת, עליו לבקש מוועדת הכנסת ומן המליאה להסיר את חסינותו. לליכוד צפוי להיות רוב בוועדת הכנסת ולכן בקואליציה מבקשים לקדם את הצעת החוק הזו במהירות, לפני השימוע הצפוי לנתניהו בסביבות חודש ספטמבר 2019.
ומדוע נחוצה חקיקה זו? מפני שמספיק לפקוח עיניים ולהיווכח באווירת הצייד והלינץ' סביב רה"מ ובו עצמו, כדי להבין שכלל לא בטוח שהוא יזכה למשפט הוגן. רק בתיק 4000 בונה הפרקליטות כתב אשמה משונה (בלשון המעטה) ומעוות:
מעמידים פוליטיקאי או איש ציבור, לדין בשל רצונו בסיקור חיובי? השתגענו? מישהו נפל כאן על הראש (
שי ניצן נשאל על פשר התקדים הקיצוני הזה. על כך השיב: "אז מה אם התביעה הזו מוגשת לראשונה... תמיד יש פעם ראשונה")? ממש מילתא דבדיחותא, במיוחד כאשר על הפרק גורלו של רה"מ, מהטובים שידענו. בהקשר הזה מן הראוי היה ל
שאול את
שי ניצן בכבודו בעצמו, אם הוא לא דואג לתקשורת טובה לעצמו. אם הוא לא קונה תקשורת כזו, גם על-ידי הדלפת חומרי חקירה מתיקי נתניהו... למפקפקים אני ממליץ להקשיב בתשומת לב לערוצי הטלוויזיה מדי יום ששי - בדיוני האנסמבל הטריבונלי שבראשו
אמנון אברמוביץ' (אפשר להימנע מחילול שבת - ולהקליט), כדי להבין את שטפון ההדלפות (הבלתי חוקיות - אגב), שמבצעת הפרקליטות.
די לתמימות הנואלת!
ואגב, אם ברצון המחוקק באמת לקטוע את מסכת ההדלפות המכוערת, אין פשוט מלחוקק את חוק החסינות. שכן רק אם יהיה ברור, בתוקף חקיקה, כי לא ניתן להעמיד לדין פלילי, ראש ממשלה מכהן, גם לנוכח מסע הדלפות כנ"ל, אז ורק אז תיפסק ממילא גם תופעה מכוערת זו הכרוכה בהשחתת המוסר המקצועי העתונאי, באורח פלא. מדוע? משום שהן שוב לא יגרמו לסילוקו מתפקידו. אומנם שינוי זה יפגע ברייטינג המקודש של הרשתות, אבל זו תהיה כבר בעיה שלהן עצמן. כמה פשוט וכמה צודק!
כאשר מנסים לסכם את המסכת העגומה של התפתחות החזית נגד נתניהו, קשה שלא להבחין באחד ממרכיביה הבולטים ביותר. כוונתי ל"קבוצת הנסיכים": בניהם ובנותיהם של ראשי התנועה ומקימיה. אלה המירו את מודעותם הפוליטית באמונה אחרת חדשה יותר ו"אינית", יותר, הולמת את רוח הזמן. יותר צמוד באדיקות לפי. סי. (פוליטיקלי קורקט). הזכרנו לעיל את לימור ליבנת, אך באותו הבל פה ראוי להזכיר את
דן מרידור,
בני בגין,
רוני מילוא,
ציפי לבני,
צחי הנגבי,
מיכאל איתן. אליהם התווספו, אומנם ללא ייחוס דורי, גם
אהוד אולמרט, ראובן ריבלין,
מאיר שטרית,
גדעון סער. כולם התקבצו לקבוצת הנסיכים בזכות היותם בקבוצת הבועטים. ומי הנבעט? כמובן נתניהו.
מזה שנים נשמעה הטענה כי אומנם המאמץ הסיזיפי האין סופי הזה, של השמאל ועמו מיני קבוצות חוץ פרלמנטריות, שקרנות עלומות ולא כל כך עלומות טורחות לשתף, יימשך כל עוד תמשך שפיעתה של קרן השפע, ממקורות חוץ. מחובתה של הממשלה לאפשר לציבור לעמוד על מקורותיהן הכספיים של קרנות אלה ובהקדם.
לא ייתכן, במדינה מתוקנת, שתתקיים פעילות שיטתית, על ומתחת לפני השטח, שתמציתה חתירה נגד יסודותיה של ממשלה נבחרת, בעוד הציבור הרחב משולל ידיעה ברורה לגבי מקורותיה, היקפה והמטרות המוגדרות של פעילותה, באמירה ובמעשה. לצערי בעניין הזה נכשל מימשלו של נתניהו לאורך השנים. השותפים לו לא השכילו לגבש חקיקה מתאימה, ולו גם נושכת, שתפעל לתקנת הציבור, גם ואולי במיוחד זה הבוחר בו. צריך רק לקוות שנתניהו לא יהיה מי שישלם את המחיר, אבל ברור כי רצון העם בממשל ימני, מימשל התואם לדעתו את צרכי המדינה והמפעל הציוני, נדחק לקרן זווית, אף נזרק לשולי הדרך. כך ימשיך לקרות אם ההוויה הציבורית, השלטת במדינה הוויה של ניגוח אגרסיבי בממשל ובממשלה ובמיוחד בנתניהו, תשאר כפי שהיא כיום וללא שינוי.