חיים נחמן ביאליק (1873-1934) היה והינו גדול המשוררים והסופרים שלנו. הפואמות שלו כמו "מתי מדבר", "מגילת האש" ובמיוחד "בעיר ההריגה" שנכתבה לאחר פוגרום קישינייב ב-1903, חוללו שינויים בתודעה היהודית, עם כל הביקורת שהייתה בהם על הפסיביות והחידלון היהודי. גדולתו של ביאליק הייתה בכוחו לתאר בפיוטיות מזהירה את פלאי הטבע, שהיה זכור לו מילדותו טרם נפטר אביו, ובטרם עבר לגדול אצל סבו, שם הוכרח ללמוד בחדר ובישיבה. הנוקשות שבהליכות של היהדות אז, היא שהבריחה אותו מהעולם החרדי, והפנתה אותו לכתיבה. כל תהפוכות חייו רבי היסורים בלולים ביצירותיו. וכך גם ב"מאחורי הגדר" מצוי ביאליק בתוך דמותו של הנער, וכך גם האהבה הבלתי מתממשת, כפי שביטא בשירו "הכניסיני תחת כנפך". עידו ריקלין, המחזאי, בנה יריעה דרמה רחבה ועשירה יותר, בהוסיפו דמויות שאף הן קשורות לחייו הפרטיים של ביאליק. מעבר לדמויות שנוספו, שילב הבימאי משה קפטן כמה שירים של ביאליק ששרה הזמרת דיקלה (לחלופין עם אושרת אינגדשט), כאשר במקביל ליווו אותם שני רקדנים (אור דנון שכבר הופיע בכמה מחזות זמר בהבימה) ואדר ריקליס (עם הרקורד של הופעותיה בהבימה ובקאמרי). את עיצוב התנועה היפה יצר אביחי חכם, רווי ההצלחות בין היתר ב"גבירתי הנאווה", "אוויטה" ו"פרידה" בהבימה, ובקאמרי ב"סיפור הפרוורים" ו"שיער". השירה והמחול בהצגה היו הביטוי הוויזואלי שמילאו את מקום הפיוט שבתיאורי הטבע בהם התברכה יצירתו של ביאליק. כך מלאה ההצגה צבעים מכל מיגוון האמנויות. ההחלטה יוצאת הדופן להציג את המחזה בעברית ורוסית גם יחד, כשהיהודים מדברים עברית, והגויים רוסית, ובהמשך הילדה מרינקה שהפכה לנערה-אשה למדה מנח, אהובה, גם לדבר עברית רצוצה. החלטה זו מעניקה להצגה יתר אמינות, ריאליות. אומנם הקהל שאינו דובר רוסית נדרש להעזר בתרגום שמעל הבמה, אך כשליא קניג מדברת רוסית, הקהל אינו יכול להסיר את העיניים ממשחקה הכה אכספרסיבי, ואינו נדרש כמעט לתרגום. הסיפור הקצר של ביאליק הוא על הילד נח, שעבר לגור עם הוריו בשכונה יהודית מטעמי פרנסה. אביו עסק בסחר בעצים, וקיווה לרכוש גם את הבית הצמוד לביתם, כדי שיוכל לחבר את המגרש וליצור קיצור דרך לנהר, משם יוביל את העצים. הזקנה שגרה בבית השכן (ליא קניג העוצמתית כמו ב"אמא קוראז׳" שלה) - גויה עקשנית המסרבת לכל הצעה מפתה ככל שתהיה, מגדלת ילדה יתומה, מרינקא (אינה בקלמן בבגרותה), שליבה נקשר בלב הילד השכן, נוח. החלק הראשון של ההצגה מדבר לרוב רוסית. הקהל של יוצאי בריה"מ ודאי ישמח לשוב לשפת אמו. בחלק השני, בו הילדים התבגרו, והדרמה מתעצמת כשהורי נוח רוצים לשדכו לנערה בת עשירים - דובר רובו עברית. אין ספק, שהיצירה הלירית הרומנטית של ביאלית קיבלה כאן צבעים אינטנסיביים, כשההצגה מלאת התנועה, מתעשרת בשירה והעיקר - במשחק משובח של כל הצוות. בראש כולם מזהירה במשחקה הנפלא ליא קניג, שכוחה לא נס גם לאחר שנים כה רבות על הבמה, והיא מהפנטת את הצופים בריגוש שהיא יוצקת בלב הקהל. לתפקיד נוח, צוותו שניים: גל גולדשטיין המקסים ורווי הכשרון, המופיע במקביל גם ב"עקומים" בהבימה, וזכור מתפקידו ב"מקבת" בסיום לימודיו בבית צבי. אנו צפינו ב-עלא דקא המוכשר אף הוא, כנוח המבוגר, הנקרע בין אהבתו למרינקא לבין חובתו למלא את רצון הוריו, ולהינשא לנישואי נוחות. מה גם שהכלה (הילה שלו החמודה) אינה בדיוק מפותחת מבחינה שכלית. אבל הכסף יענה את הכל. את תפקיד אמה הסוחרת של הכלה מבצעת יפה ומאד מוחשי רותי לנדאו. בתפקיד המתווך הבלתי נלאה סראפים מרשים בנוכחותו ולדימיר פרידמן המצוין. אלכס קרול נפלא כגרגורי, הפועל העונתי שבא לעבוד, לחסוך כסף ולנסוע לקרים. לשם רצה לצרף את אהבתו מרינקא. אותה ניסה תוך תשוקה רבה וסערת יצרים לקיים עמו יחסי מין, אך היא התנגדה, כי נשאה את ליבה רק לנוח. מפליא איך אלכס רב הכשרונות, הדרום אמריקני במוצאו, מדבר רוסית כה שוטפת, כמו גם שאר השחקנים המדברים כאן רוסית. שאפו לשני מיל-מן שתרגמה לרוסית והדריכה את השחקנים. למרות שנוח התחתן עם איטה, לבקשת הוריו (יגאל שדה המבריק ומרשים במשחקו ובקולו הצלול, ודוית גביש הכה משכנעת בדמות האם היהודיה הקלאסית) הוא הספיק לממש פיסית את אהבתו למרינקא, והותיר אותה בבית שירשה מהזקנה לאחר מותה, עם תינוק שיגדל ללא אב, כמותה. הבימאי לא הסתפק בכל התוספות להעשרת התמונה, ובחר להזמין מעופר עמרם וויטלי רוזנפט יצירת (בובת) כלב, שיש לו תפקיד לאורך כל ההצגה, עם נביחותיו, המשמשות כמסר הממצק את התנגדות הזקנה לאהבת נוח והנערה. את תפקיד מוליך הכלב והמשמש לו כקול, עושה השחקן היצירתי שפי מרציאנו. הוא למעשה עוד קול ועוד דמות בהתפתחות העלילה. וליוצרי ה"כלב" מגיע שאפו על היצירה המושלמת. מעצב התפאורה ערן עצמון שם את הדגש ביצירתו על בנית הגדר, שהיא המחיצה שהבדילה ומבדילה בין היהוים לגויים. והיא המהווה את המיכשול למימוש האהבה הטהורה, שעל חסרונה בחייו ביכה ביאליק בשירו: "הכניסיני תחת כנפך". חבל רק שהתאורה כוונה רק לנקודות מסוימות, כך שביתרן - קשה היה לצפות בהבעות השחקנים, ללא פולו ספוט, ובכך המעיטה מהחוויה המעולה. הצגת מאחורי הגדר המרתקת היא כרטיס ביקור מרשים של התיאטרון הלאומי, שעושה מה שמעט נראה על בימותינו - פניה לעבר התרבותי העשיר שלנו, כאשר מהדרמות ההיסטוריות הגלומות בתנ"ך כלל לא משתמשים ליצירת מחזות כמו שפעם כתבו משה שמיר או ניסים אלוני. נקווה שתיאטרונים נוספים ימשיכו בדרך זו, ולא ימשיכו לעייף אותנו עם מיחזור של מחזות קלאסיים או קומדיות - כולם בינלאומיים, ויתחילו ליצור תרבות שהיא שלנו, מבשרנו. עם מבט לעבר הרחוק, הכה עשיר בעלילות שקבעו את ההיסטוריה שלנו.