להניף דגל כחול לבן בקואליציה

תקרת הזכוכית של גוש המרכז שמאל

למפלגת הסופרמרקט כחול לבן אין במה להתגאות. 35 המנדטים שקיבלה, אינם הישג אישי של גנץ, לא של מפלגתו, ובטח לא של גוש המרכז שמאל, שבמבט מקרו עשה בבחירות סוג של העתק הדבק למצבו ערב הבחירות. ניתוח תוצאות ההצבעה מאשש הבחנה זו. בהסתמך על נתוני הכנסת ה-20 היוצאת - המחנה הציוני [מפלגות העבודה והתנועה] ויש עתיד מנו יחדיו - 35 מנדטים [יש עתיד - 11, המחנה הציוני 24]. מפלגת המדף החדשה - "כחול לבן" נטלה 18 מתוך 24 המנדטים של המחנה הציוני והותירה את מה שנותר מהמחנה - מפלגת העבודה, כמעט ללא עבודה, עם שישה מנדטים בלבד. "יש עתיד" של לפיד, באה עם נדוניה של 11 מנדטים, שהצטרפו ל 18 והרי לנו 29 מנדטים, בתוספת 6 מנדטים שחזרו לגוש המרכז-שמאל מ"כולנו" של כחלון לאחר שזה, נלחץ ממצבו האלקטורלי ערב הבחירות ונמלט לפתע להיות "ימין שפוי" של 4 מנדטים, והרי לנו - 35 מנדטים, שלא משנים את גודל הגוש שבצירוף מרץ, העבודה ואף המפלגות הערביות, עדיין לא שובר את תקרת הזכוכית של 55 מנדטים. זרימת מנדטים תוך גושית, כמעט ללא זליגה חיצונית, מאפיינת את המערכת הפוליטית כבר שני עשורים. האיחוד בין "יש עתיד" ל"חוסן לישראל" לא חולל שינוי גדול, למעט הטיית זרימת מסת הקולות הנודדים למפלגת הטרנד החדש בתוך הגוש, והפעם, "כחול לבן". זאת ועוד, מפלגת כחול לבן מסמלת את המשבר האידאולוגי הפוקד את גוש המרכז שמאל. היא נוצרה מלכתחילה כתחנת איסוף - מערום של מנדטים מתוך הגוש, מורכבת משלוש מפלגות שהתאחדו למטרה אחת אד- הוק: רק לא ביבי! - להיות הנגטיב של הגוש האחר ותו לא. היא לא הציבה חזון או דרך, מלבד עמימות מכוונת, כדי לכנס אליה כמה שיותר מצביעים מכל קשת הדעות בגוש שיתמקדו בעניין אחד- לא ממש ריאלי בנתוני הדמוגרפיה הנוכחיים - החלפת שלטון הליכוד וביבי נתניהו . אז אין שום הישג בהטיית קולות למוקד פוליטי זמני תורן, רק כדי לחבוש שוב את ספסלי האופוזיציה ולהמשיך לייחל משם לשווא להיות מפלגת שלטון. התנועה הפנים גושית הכמעט עצבנית הזו שמתעקשת לחזור בהתמדה בכל מערכת בחירות, משקפת מפת חלוקה פוליטית דו-גושית חולנית של הרוב הציוני בישראל, שמנטרלת אותו מכוחו ולא מאפשרת לו זה עשרות שנים לשלוט, כשהחלוקה ברורה: בערים חילוניות מבוססות בוחרים בשמאל-מרכז. בערים פריפריאליות מסורתיות, בעלי דירוג סוציו אקונומי נמוך יותר, הנטייה למפלגות הימין. זו מפת חלוקה המשקפת דפוסי הצבעה סוציו-אקונומית שבטית-תרבותית, הנשענת על סטראוטיפים ודעות קדומות בעיקר בנושאי דת ומדינה. ההצבעה יותר משהיא פוזיטיבית "בעד", היא הצבעת "נגד" נגטיבית-רגשית שבאה לחזק את דימוי הזהות של המצביעים על בסיס הבידול מהאחר, כמי שקודם כל ומעל הכול, לא שייכים ולכן גם לא נצבעים בכתם הסטריאוטיפי הבעייתי של הגוש השני. מבחינה זו, "כחול לבן" קלעה היטב בקמפיין הנגטיבי - "רק לא ביבי".

המאבק האמיתי - זהות יהודית מול זהות ישראלית

המונחים שמאל וימין הם מזמן קנקנן היסטורי לא רלוונטי שלא מעיד על התוכן. למעשה, המאבק האמיתי בן הגושים הוא מאבק זהויות: ישראלית - מול יהודית. הזהות הישראלית-ציונית-חילונית האקטיבית של דור המייסדים, שהתנתקה מהזהות היהודית הישנה הגלותית-פסיבית, והניעה את הקמת המדינה, עברה בעשורים האחרונים על-ידי דור ההמשך בני הדור השני והשלישי, תהליך טרנספורמציה מעוות אל קצוות השמאל הליברלי תוך אימוץ עמדות שהיו בשנות השישים והשבעים נחלת השמאל הקיצוני בלבד וקידום תוכניות מדיניות כושלות [ע"ע אוסלו, הינתקות וכד'] שגבו מחיר גם בשדה הפוליטי, וכל זאת כמשקל נגד לדומיננטיות גוברת והולכת של הזהות היהודית-גלותית וההדתה הממסדית שהתעצמה בחסות הגוש הנגדי מאז המהפך ועליית הליכוד לשלטון בשנת 1977. שורש הפיצול השבטי החולני הזה בן שני הגוונים המרכזיים של הרוב הציוני, נעוץ במחדל היסטורי - בעובדה שעם חידוש העצמאות המדינית לאחר אלפיים שנות, דור המייסדים שהיה קרוב יותר לתכני תרבות יהודית, עסק בהגשמה ונמנע מלעסוק בשאלות הבסיסיות הנוגעות לעיצוב תרבות וזהות יהודית לאומית המותאמת לעידן החדש. כך הופקרו תכנים אלה לפרשנות מצומצמת דתית פולחנית של קבוצות אולטרה-אורתודוקסיות לא ציוניות וגלותיות, שתרמו לעיצוב סטראוטיפיים מעוותים לתכני היהדות ולהקמת ממסד דתי שלטוני נהנתן. כך נותר הדור השני והשלישי לאליטת המייסדים - גוש המרכז שמאל -"הגוש הישראלי" בחלל אידיאולוגי ובמשבר זהות ללא יכולת להציג אלטרנטיבה למונח "יהודית", מלבד ניסיון לבדל עצמו מהסטראוטיפ הנ"ל באמצעות אימוץ עמדות שמאל אולטרה-ליברליות. משכך, אף לא הצליח להפנים את השינויים הדמוגרפיים, את העובדה שהחברה הישראלית הגם שהיא ליברלית יותר, היא בעיקר יהודית יותר, ושבישראל היהודית של המאה עשרים ואחת, הוא לא יוכל להגיע לשלטון ולגבש רוב פוליטי עם התכנים שהוא מייצג.

שלטון המיעוט בחסות הדמוקרטיה

אי הפנמה זו, היא הרקע להתעקשות גוש המרכז שמאל לחבוש שוב ושוב את ספסלי האופוזיציה, והיא המובילה לתוצאה אבסורדית, שדווקא גוש זה מנציח בישראל שלטון מיעוט שהוא על גבול מדינת הלכה כשהתעקשותו הלא מציאותית לראות עצמו כאלטרנטיבה שלטונית לא מותירה למפלגת השלטון ברירה אחרת מלבד חיבור שכבר הפך לטבעי למפלגות חרדיות לא ציוניות שהופכות ללשון מאזניים ולרסיסי מפלגות קטנות על גבול אחוז החסימה, שסוחטות את התיקים הבכירים ביותר - אוצר, ביטחון וחוץ, ומנהלות דה פקטו את המדינה. כך מתחלקת עוגת השלטון בין מפלגות המיעוט כסוג של הפיכה שלטונית בחסות הדמוקרטיה. כך טופחה ותוקצבה חברת לומדים תורנית לא יצרנית, עד כי כיום בכיתות א' למעלה מ-50% מהתלמידים, דור העתיד של המדינה, לומדים במסגרות חינוך לא ציונות, תופעה המאיימת לשנות את אופיה של המדינה, לערער את חוסנה ולסכן את קיומה. מפלגת כחול לבן היא הזדמנות לשינ7וי שפוספסה ועדיין ניתן לתקנה, אם הייתה קוראת נכון את המפה ומבינה שתפקידה ההיסטורי הרבה יותר גדול מתקוות השווא להפוך מיד למפלגת שלטון שרק תחליף את ביבי בחבירה לחרדים, תוך נכונות לכניעה כמעט לכל דרישה (כפי שעלה מחשיפת הקלטות בני גנץ על-ידי כתב החדשות של ערוץ 13 במהלך קמפיין הבחירות). והייתה מסתפקת באתגר ריאלי צנוע אך מהותי שלא לומר קריטי יותר - להציל את המדינה! פשוטו כמשמעו! להיות מפלגת זהות האמיתית! האלטרנטיבה הציונית ללשון המאזניים הנוכחית. להיות זו שתשבור את הבידול המלאכותי בן שני מרכיבי הרוב הציוני ואת הכרסום המתמשך בתשתית הערכית ציונית של חיינו כאן, בהצעת דרך חדשה: בשורה יהודית ישראלית פלורליסטית משותפת ביחסי דת מדינה שתהיה משותפת לחלקים ניכרים בשני הגושים ותאפשר סוף-סוף לרוב הציוני לחזור לשלוט ולהבריא את החברה. ההזדמנות אומנם פוספסה, אך גם עתה לא מאוחר לתקן אם "כחול לבן" תכריז באומץ כי היא לוקחת אחריות ונכונה להצטרף לקואליציה, לא הצטרפות טקטית כדי לכבוש את השלטון כפי שניסתה "יש עתיד", אלא כדי להישאר שם מתוך אחריות לאומית. לשקם את החברה ולהחזיר את השלטון לרוב הציוני. אם תהיה מודעת לגודל השעה, תפסיק להתעסק ב"רק לו ביבי", ותבין שמחיר הפקרת המדינה לרסיסי מפלגות וקבוצות מיעוט לא ציוניות שמערערות את בניין האתוס של כולנו על כל השלכותיו לעתיד החברה והמדינה, גדול לאין שעור מכל תיקי נתניהו.