הקריאה להתנהלות פוליטית ממלכתית הציפה את השיח הפוליטי במערכת הבחירות האחרונה וגם לאחריה. הראשון שטבע מושג זה כביטוי לתפיסה פוליטית היה
דוד בן-גוריון. בין התוכן אליו כיוון בשימושו במושג לבין האופן בו הוא מיושם כיום בשיח הפוליטי הישראלי יש פער שכדאי לברר. אין זה אומר שהשימוש הרווח כיום במושג שגוי, אך זה בהחלט אומר שהוא שונה ומבוסס על תפיסה פוליטית חברתית-אזרחית אחרת. במושגי היסוד האוניברסליים של מדע המדינה, מושג הממלכתיות כפי שתפסו בן-גוריון אינו מוכר והמומחים הישראלים שעסקו בו התקשו להציע לו תרגום הולם.
לבן-גוריון זכות יוצרים על מושג הממלכתיות כעוגן תפיסתי בהכוונת ניהול ענייני המדינה. ממלכתיות זו אינה מתמצה בצורך במנהל תקין ושלטון החוק, בהעדר ניגודי עניינים וניקיון כפיים. היא אף אינה מטיפה לחתירה לנקודת חיבור מאחדת-כביכול, המתכנסת לאינטרסים מובנים מאליהם שמעבר למחלוקת. הממלכתיות במשנתו הפוליטית של בן-גוריון היא המצפן שצריך להנחות את המנהיג גם במקום בו הוא ניצב בקונפליקט מול החוק ומול התנגדות פוליטית. באמצעות מושג זה הוא דרש את פירוק הפלמ"ח ואת סגירת החינוך הנפרד של זרם העובדים. בשימוש במושג הזה דרש מאמץ עיקש, מעל לשיקולים ניהוליים רציונליים, למימוש חובתה של המדינה היהודית לקיבוץ גלויות. מכאן ביסס את התביעה להביא את העולים כולם בבת אחת למרות מחסור חמור במשאבים, גם בהעדר מענה שלם לשיכונם ולפרנסתם. באמצעות הממלכתיות אף הצדיק בן-גוריון את דחיית הדרישה לחוקה, בטענה ההגונה שאותו חלק של העם היהודי הנמצא באותה עת בארץ אינו זכאי לכונן חוקה שתחסום את כוח ההשפעה והשינוי שיחוללו המוני העולים העתידיים. בהיבט זה מהווה הממלכתיות של בן-גוריון דרישה לנאמנות לסיפור-העל של האומה היהודית, המחדשת ימיה בארץ מולדת.
בן-גוריון הבין כי מדינה כישות דינמית, בוודאי המדינה היהודית, תתנהל תמיד בין מתחים. במושג הממלכתיות ביקש ליצור פתח מילוט מקיבעון החוק והנהלים. גם ממשרתי הציבור תבע נאמנות שאינה פורמלית גרידא: "עובדי המדינה יעצבו למעשה דמות המשטר. לא החוק אלא הביצוע הוא הקובע... הייעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת ישראל, לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה". במערכת חוק וחוקה קשה להכיל מתחים הנראים כסתירות. הממלכתיות הייתה בהקשר זה בחירה בשיטת ניהול אחרת, כהעדפת שיטת טיפול רפואי הומאופטי על פני טיפול קונבנציונלי.
רק במודל חשיבה הוליסטי ניתן להכיל לדוגמה את הניגוד המתקיים אצל בן-גוריון בשימוש בממלכתיות: דרישה להשתחרר מהמורשת הגלותית החתרנית המבקשת לחמוק מחוקי המדינה מחד-גיסא, ותביעה ממשרתי הציבור לפרש את החוק באורח גמיש ולא ביורוקרטי תוך נאמנות לשליחותם, מאידך-גיסא. בהצבת הממלכתיות כמעין מצפן כיוון בן-גוריון אל חובת הנאמנות לחזון נשגב שמעבר לכאן ועכשיו. כפי שהסביר: "ועם תקומת המדינה לא הוגשם חזון הגאולה. כי העם היהודי ברובו המכריע עודנו מפוזר בגויים, והמדינה היהודית עדין איננה ביצוע הגאולה היהודית, היא רק המכשיר והאמצעי העיקרי לגאולתו".
הממלכתיות הישראלית מבטאת בהיבט זה את תודעת ההתנהלות במתח התמידי בין הקמת המדינה כפרויקט מוסדי סדור ומוגדר לבין ראיית המדינה כאמצעי בתהליך גאולה נשגב החותר לאין סוף. בכך מוסבר מדוע לשיטת בן-גוריון, גם לאחר הקמתה תמשיך ישראל - כאמצעי למימוש חזון אין סופי - להיות "מדינה שבדרך".
