לאורך השנים תמיד היה ברור כשמש שיצירת איחוד בין כל מפלגות הימין תגדיל משמעותית את כוחו של המחנה. והנה, ראה זה פלא, פעם אחר פעם מתבררת המשימה לייצר אחדות כזו כקשה ביותר, קשה עד בלתי אפשרית. זה מקרוב קבלנו המחשה כואבת של הבעיה, עת נזרקו לפח כשמונה מנדטים (הימין החדש וזהות) שלולא אובדנם היינו כעת לאחר הקמתה של
ממשלה המתיימרת להיות ימנית.
בכל מקרה, ועל כך לית מאן דפליג, רק כוח ימני חזק, גדול ומשמעותי יכול לכפות על נתניהו (הבעייתי מאוד ביחסו לארץ ישראל, לקדשי ישראל, לביטחון ולהתיישבות) "למשוך" ימינה, והרי את נחת זרועו (הקפאה, הפקרות ביטחונית ועוד מרעין בישין) כבר טעמנו. הטעם מר עד מאוד והתבשיל אפילו מסוכן לבריאות. סקירה קצרה של הנפשות הפועלות מלמדת על פערים, לעתים משמעותיים, בין קבוצות הכוח הפוליטיות, השותפות האפשריות לאיחוד כוחות.
הרב
רפי פרץ מהווה את הממלכתי האולטימטיבי בחבורה. איש אינו חולק על תרומתו לחברה בישראל אך באותה מידה רבים זוכרים לו את הריקוד ההוא עם המגרשים. בלצאל סמוטריץ' וחבורתו רואים את התורה וציווייה כקו האמור להנחות את עם ישראל בכל דבר ועניין ובעוד כבוד מלכותא במקומו מונח הרי במקרה של התנגשות (וכך בעניינים רבים) אין כמעט שאלה היכן מצוי הפתרון. אנשי עוצמה יהודית מוליכים קו תורני לאומי בלתי מתפשר, פיהם לבם ומעשיהם - כולם שווים, כך לאורך שנים.
בנט ושקד, במידה שילכו יחדיו, הם כוח פוליטי שעלה כמטאור ונפל באותה מהירות. המהלך שלהם התברר כהימור מסוכן ומסכן את הכוח, הימור שנכשל בקול רעש גדול. למרות זה, בשניים טמון פוטנציאל ביצועי ומנהיגותי עליו אין איש במחנה הלאומי רוצה או יכול להרשות לעצמו לוותר. כשלעצמי, אינני רואה היום מועמד מתאים יותר מבנט לכהן כשר הביטחון, בהיותו היחיד המזהה היטב את הבעיות החמורות בצבא אותו צריך לדעתו לנער ולטלטל על-מנת ש"ישנה ראש".
פייגלין וזהות אכן היוו את הפתעת הבחירות (אם כי לא לכך התכוון המשורר). בעוד הסקרים החמיאו והגדילו את כוחם החזוי ככל שהתקרבו הבחירות, התברר ביום פקודה שגם משה בחוץ. אינני יודע אל נכון כמה הצביעו עבורו מהמחנה הלאומי, מה שברור שקרוב לארבעה מנדטים אבדו.
לגבי
אלי ישי המשתייך על-פי הצהרותיו והתנהלותו לנאמני ארץ ישראל אין לדעת. כוחו הפוליטי לא ברור וככל הנראה לא רואים בו כל המנויים לעיל כוח משמעותי.
נזקים פוליטיים
וכעת לשאלה הגדולה, שלמעשה מורכבת משתי שאלות משנה: הראשונה - הכיצד ניתן לחבר את כל הגורמים הנ"ל לכוח גדול אחד, ולו ב"בלוק טכני" והשנייה - האם ישכילו השותפים בכוח לדלג מעל משוכה המתבררת בכל פעם מחדש כגבוהה מאוד - תפקידים, אגו, שאיפות אישיות, כוח והנהגה - כל אלה מתמצים בישורת האחרונה בדבר אחד - המיקום ברשימה המשותפת.
לשאלה הראשונה תחילה - הבעיות והקשיים אינם מדומים. הממלכתיות המושרשת ברב פרץ וברבנים שמאחוריו מקדשת את הממלכה עד כדי הרס גירוש וחורבן במקרים מסוימים, אפילו עד כדי עינוי ילדים יהודים חפים מפשע במרתפי השב"כ. כל אלה הם מבחינת עוצמה יהודית והאיחוד הלאומי רוביקון אותו אינם יכולים לחצות. גם בנט ושקד, אם כי בדרך שונה וממקום (אמוני?) אחר מקדשים את המלכות כשמבחינות רבות ציוויי התורה הם סוג של עצה טובה ולא צו מחייב גזירת מי שאמר והיה העולם. רבים הביעו דעתם נגד גישה זו (כך למשל
הרב טאו שליט"א) ממנה נודף ריח חריף של רפורמה ורפורמים.
אשר לזהות של פייגלין: זה האחרון גרם לעצמו נזקים פוליטיים ניכרים בהתנהלותו בעבר ובשנים האחרונות. בעוד שאין כל ספק בדבר נאמנותו לארץ ישראל ובאשר לתפישתו הביטחונית המפוכחת והצודקת, הרי שבעוכריו עומדות כמה טעויות לא פשוטות. ההטפה במשך שנים ארוכות להתפקדות לליכוד התבררה כשגיאה אסטרטגית (אני מכיר את הפלפולים בנושא אלא שכולם מתבטלים נוכח המציאות). מערכת הבחירות האחרונה שלוותה בהצהרות על "העניין אותו לא מגלה הסבתא שלו בימין", על הנכונות "להתאבד" על נושא הקנביס, על הנכונות לחבור לכל מי שיקדם את המצע (כולל לפיד וגנץ...) ועוד ענייני "חירות" המתנגשים עם ההלכה היהודית - כל אלה לא היטיבו עם פייגלין, זה בלשון המעטה. גם המפנה החד, כעת לאחר הכישלון המהדהד, לעבר "אזור הנוחות" - המחנה הלאומי - אינו מצטייר יפה אלא נראה כניסיון לשפר עמדות אצל הבוחר.
השאלה השנייה מתמצה, כפי שנאמר, במיקום ברשימה. לא כולם ניחנו ביושרה הפוליטית ובענווה של
בצלאל סמוטריץ' או איתמר בן גביר שמוכנים היו "לזוז" (למטה...) כדי לקדם איחוד. רוב הנפשות הפועלות מונעים על-ידי הכוח ההרסני אותו נכנה "השד הפוליטי" שהוא משבית שמחות ואיחוד לעילא ולעילא. גם על זה יש להתגבר והקושי גדול כי לעתים נדמה שיש לעסוק בקסמים או לצפות לנס - והרי הראשון אסור מדאורייתא והשני לא בידינו...
כך או אחרת, רק כוח פוליטי גדול חזק ומשמעותי יכול לשמש לאוהבי הארץ העם והתורה תעודת ביטוח מפני פורענות. נקווה שהשם יתברך ייתן חוכמה ודעת לנוגעים בדבר על-מנת שיעשו הטוב בעיניו, לטובת עמו.
