נסיעה של פחות משעה וחצי מתל אביב, ברכבת לא מהירה במיוחד, מביאה אותך לכניסה הצפונית של באר שבע, לתחנת הרכבת הראשונה מבין השתיים של העיר, שמחברת את הנגב ואת בירתו אל המרכז. מרציפי התחנה יש גישה רגלית נוחה לפארק ההיי-טק
גב ים שממוקם לא רחוק, באמצעות גשר מרהיב עין.
הפארק מאכלס 23 מבנים על שטח כולל של 190 אלף מ"ר. הוא הוקם בשותפות של גב ים, בעלת השליטה בפארק, עם אוניברסיטת בן-גוריון ועיריית באר שבע.
תחנת הרכבת נחנכה מחדש ב-2002, במקום התחנה הישנה, שהייתה 250 מ' משם. הקמת התחנה התאפשרה לאחר מאבק עיקש של פרופ'
אבישי ברוורמן, אז נשיא אוניברסיטת בן-גוריון, שרצה לא רק להנגיש את האוניברסיטה, אלא ככלל, להפוך את באר שבע בכלל ואת צפונה בפרט לאחד ממרכזי ההיי-טק החשובים בישראל.
לא במקרה,
EMC הייתה בין החברות הראשונות שהתמקמו בפארק, עוד לפני שמונה שנים, ופתחה שם
מרכז פיתוח, שכיום מנהלת אותו, ביד רמה ועם הרבה אהבה וציונות,
מאיה הופמן לוי. העובדה שחברת האחסון הענקית הסכימה להקים מו"פ במרחק של יותר מ-100 ק"מ מערי ההיי-טק במרכז אינה מובנת אליה. גם היא תוצאה של מאמצים לא פשוטים של אנשים יקרים כגון
ד"ר ארנה ברי ו
גיל גורן, שחזון הפרחת הנגב והפיכתו למרכז היי-טק לאומי הצליח להדביק אותם, ובזכות כישוריהם וקשריהם הצליחו לשכנע גם את ההנהלה העולמית של EMC.
החזון של פרופ' ברוורמן, ד"ר ברי, ראש העירייה הבלתי נלאה של באר שבע,
רוביק דנילוביץ', ואחרים הוכיח את עצמו, וכיום יש בפארק כמה עשרות חברות ומרכזי מו"פ, ביניהם מערך הסייבר הלאומי ומרכזים של
רפאל,
יבמ,
אורקל ו
התעשיה האוירית, כמו גם חברות סטארט-אפ, שעובדות במתחמים של
WeWork שיש שם. העובדים מגיעים לפארק מבאר שבע, מרחבי הנגב ומאזורים צפוניים יותר, כולל אזור המרכז.
האקו-סיסטם באזור הוא מצב של Win-Win, הרבה מזה בגלל מיקומה הסמוך של אוניברסיטת בן-גוריון, שמוציאה ממנה עתודות של סטודנטים להנדסה ולמדעי המחשב. חלקם נקלטים לעבודה בפארק עוד לפני שהם סיימו את הלימודים שלהם. לא מעטים מהם מחליטים להמשיך ולחיות באזור, ובכך תורמים תרומה משמעותית לשינוי המדהים שעובר על באר שבע וסביבתה.
תמונה מעט מטעה
אבל התמונה הזאת לא כל כך ורודה. מתחת לפני השטח, בהנהלות המשרדים של החברות הרבות שם, שוררת דאגה רבה שמא הפארק והאקו-סיסטם שסביבו עלולים לגווע אט אט. כבר כיום נרשמת נטישה איטית, זוחלת, של חברות מהפארק - חלקן חברות צעירות, שלא מצליחות לגייס לעבודה שם עוד אנשים טובים, ובעיקר לא רואות אופק. הקמת הפארק ושכנוע חברות על-ידי הממשלה, באמצעות תמריצים, לעבור לשם היו חלק מתוכנית לאומית, שכללה גם את העברת צה"ל לנגב, ובכלל זה יחידות ההיי-טק והתקשוב, שאמורות להתמקם באזור הסמוך לפארק. אלא שיישום המעבר הזה נדחה שוב ושוב, וכיום מדברים במקרה הטוב על 2026 - ולחברות, בפרט בתעשיה חדשנית ומתפתחת כמו ההיי-טק, אין כל כך הרבה זמן.
מי שכואב את הנושא הזה ומתריע מפני קטסטרופה הוא הח"כ לשעבר
ד"ר אראל מרגלית, שהקרן שלו,
JVP, הייתה אחת השותפות הבכירות לאכלוס חברות בפארק. בכינוס שנערך בסוף השנה שעברה הוא היטיב להגדיר את המצב: "אי יישום החלטת הממשלה של מעבר צה"ל לנגב ועיכוב של שש שנים לפחות, במיוחד במעבר של היחידות הטכנולוגיות, הם הפרה בוטה של הסכם כתוב ומחייב של הממשלה מול תושבי הדרום".
הוא הוסיף כי אפשר כבר כיום לממש את המעבר, על-ידי העברת חיילים לשם, לתת להם תמריצים ולשכן אותם בדיור בר-השגה. "מספיק שישימו שם קראוונים ואני משכנע חברות רב-לאומיות לבוא לבאר שבע. כיום, העדר מימוש ההבטחות מבריח מפה יזמים", ציין מרגלית. גם דנילוביץ' לא מחמיץ אף במה בכדי להתריע על המחדל החמור הזה, שאיש לא נוטל עליו אחריות. "צריך אנשים שחולמים ויוזמים כמו מרגלית, ברי ואחרים", אמר בכנס כלכלי שנערך לא מכבר.
אבל היוזמים והחולמים הגיעו כנראה לקצה גבול היכולת שלהם להזיז דברים. כל עוד המדינה לא תגדיל את היצע התשתיות שם ולא תדחוף בכל הכוח את התוכנית להעתקת יחידות צה"ל, בעיקר הטכנולוגיות שבהן, לנגב, שום יוזמה פרטית לא תעזור, טובה ככל שתהיה.
האם המדינה החליטה לוותר על הדרום?
התחושה בקרב האנשים שנלחמו על הקמת ההיי-טק בנגב היא שהמדינה פשוט החליטה לוותר על הדרום. וזה לא רק בהיבט של ההיי-טק: הוויכוח המתנהל בימים אלה סביב סגירתו הצפויה של שדה דב הוא לא רק על שדה תעופה שנוח לתושבי אילת והערבה להגיע ממנו למרכז תל אביב, אלא ויכוח על עתידה של העיר הכי דרומית במדינה. עיר שאין לה נגישות סבירה ליתר חלקי הארץ ואם השדה אומנם ייסגר, קיים חשש סביר שהיא תאבד מהר מאוד גם את המעט שהצליחה להשיג.
השורה התחתונה: הממשלה שתקום אחרי בחירות 2019 מועד ב', כל ממשלה, חייבת לשים את הנגב והדרום בסדר עדיפות עליון, למרות ועל אף הגרעון ההולך וגדל והקיצוצים הצפויים.
