שיטת משפט, לא סקילה

אחד מכללי היסוד, אשר מצויים ברמב"ם בהלכות סנהדרין, דן בתפקידו ובמעמדו של בית הדין, והחובה המוטלת עליו לנהוג ביחס שווה כלפי המתדיינים. כך כותב הרמב"ם⁶: "מצוות עשה לשפוט השופט בצדק, שנאמר: 'בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ'. אי-זהו צדק המשפט? זו השוואת שני בעלי דינין בכל דבר". בהמשך, מביא הרמב"ם כמה דוגמאות ליישום עיקרון זה, בתחום סדר הדין⁷. אני רואה בדברים אלה של הרמב"ם עיקרון יסודי בתפקידו של שופט, בעת התייחסותו לבעלי הדין שבפניו. ראיתי לנכון להפעיל עקרונות אלה גם בשלבים הראשונים שלפני המשפט, כגון: גילוי מסמכים ושאלונים⁸, ואפילו מימון של עלות צילום המסמכים⁹. פועל יוצא מעיקרון השוויון האמור הוא, כי יש ליצור מצב שבו לשני הצדדים יש מידע שווה, ולכן זכאי כל צד לדרוש מרעהו לצרף מסמכים שלא צירפם לכתב הטענות על-פי התקנות¹⁰. מכוחו של "צדק המשפט" קבעתי, כי כאשר מבקש תובע פטור מאגרה, זכאי גם הנתבע לחקור אותו (ולא רק נציג המדינה), שכן הנתבע נמצא בפני סיכון שתישלל זכותו החוקתית לקניין, ולכן יש ליתן לו מעמד שווה לתובע, כולל הזכות האמורה לחוקרו¹¹. בתיק אחר קבעתי, כערכאת ערעור, כי האופציה של החזרת התיק לבית משפט השלום תהווה פגיעה אנושה בזכויות הדיוניות של שני בעלי הדין, שאותם אנו מצווים לכבד, כחלק מ"צדק המשפט"¹². יחס זה חל גם לגבי עדות מומחה¹³, כולל: זכותו של מומחה לשוחח עם שני הצדדים¹⁴, וכן זכות נתבע להגיש חוות דעת רפואית, כנגד חוות דעת של התובעים, מכוח עיקרון השוויון הכלול ב"צדק המשפט"¹⁵ . כך גם קבעתי, כי ניתנת זכות להגיש חוות דעת נגדית של מומחה, גם בתיק שנמשך זמן רב, כדי שתהיה הזדמנות שווה לשני הצדדים להביא את ראיותיהם¹⁶. בפרשה אחרת, הטלתי חיוב על הצדדים לאפשר לכונס הנכסים להיכנס למחשב, כדי לבצע חיפוש, וזאת, שוב, בשל עיקרון השוויון כחלק מ"צדק המשפט"¹⁷. הזכות לשוויון בין הצדדים והפעלת "צדק המשפט" מחייבים את בית המשפט לאפשר לצדדים לטעון את מלוא טענותיהם. כאשר בית המשפט נותן פסק דין בנושא מסוים ביוזמתו, בלי לאפשר זכות זו של הצדדים, ראוי לקבל את הערעור עליו, ולהחזיר את התיק לבית משפט קמא, כדי שישמע ראיות וטענות, ויפסוק באותו נושא¹⁸. ראיתי את הבסיס לשוויון גם ביחסים שבין האזרח לבין המדינה בהליכים משפטיים בעקרון "צדק המשפט". מכוח כלל זה, איפשרתי לנאשם שהיה במעצר לצאת לחו"ל כדי לאסוף ראיות ועדים (כאשר המדינה עשתה כן במשך חודשים רבים לפני שנעצר). ¹⁹על-פי אותו עיקרון קבעתי, כי הזכות להגיש ערעור על החלטת ביניים במסגרת מעצר חל על שני הצדדים, ואם למדינה מותר להגיש ערר²⁰, כך זכאי העצור להגיש ערר. הרחבתי את עקרון השוויון לא רק בין שני צדדים, אלא גם בין בעלי הדין המצויים באותו צד, לעניין שיקולי המעצר²¹. "צדק המשפט" חל גם במתדיינים שאינם בעלי כוח שווה, כגון: בנק מול לקוח²² . הדגשתי, במקום אחר, כי כאשר הוגשה בקשה לבטל הסכם עם פקיד שומה, אין לתת עדיפות לעני, על-פי העיקרון של "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ"²³, וזאת כחלק מעקרון השוויון²⁴. בהליך פלילי, כאשר ביקשה המאשימה כי פרוטוקול מסוים יהיה חסוי בחלקו כלפי סניגור על-אף שנכח באולם, דחיתי בקשה זו, בהיותה סותרת את אחד מעקרונות ההליך הפלילי, שהוא שוויון בין בעלי הדין, על-פי עקרון "צדק המשפט"²⁵. במחלוקת בין המדינה הדורשת מכס לבין האזרח, נעניתי לבקשת האזרח לעיין בחומר הנמצא בידי המדינה, על-אף טענת המדינה כי על-פי חוקי המס, החומר חסוי, ושוב על-פי עקרון השוויון²⁶. גם זכותו של מי שמבקשים להסגירו לחו"ל, לעיין בחומר הנמצא בידי המדינה, עוגנה על-ידי בעיקרון זה²⁷. כאשר היה עלי להכריע במחלוקת בין נאשם לבין המאשימה, לעניין בקשת הנאשם לעיין בכל חומר החקירה, והמאשימה העלתה טענות מטענות שונות, קבעתי, כי עקרון "צדק המשפט" מחייב כי כדי שהנאשם יוכל להתגונן כדבעי בהליך שיזמה נגדו המאשימה, הוא זכאי לגילוי מלא של החומר הנמצא בידי המאשימה, כולל פלטים של האזנות סתר שהוא היה צד להם²⁸. הרחבתי את הקונספציה של השוויון, וראיתי בה בסיס לקביעת מזונות זמניים בסכומים העולים על מניעת חרפת רעב (כפי שפורש הדבר בפסיקה עד כה), אלא בסכומים המשקפים את רמת החיים שהייתה לפני פרוץ הסכסוך, וזאת כדי לאפשר לצדדים לנהל את המו"מ לגירושין ולהשתתף בהליכים המשפטיים, כאשר הם נמצאים במצב כלכלי שווה, פחות או יותר; כל זאת, כחלק מחובת בית המשפט לנהוג באופן שווה כלפי בעלי הדין²⁹. על-פי אותו עיקרון, קבעתי שיש מקום לחייב בית חולים בתשלום ביניים למימון ניתוח של התובע, אף שהמשפט לא הסתיים³⁰. בתשובה לטענה, בהליך אזרחי כנגד המדינה, כי היה עליה לחקור כל תלונה ותלונה, קבעתי כי אין חובה כזאת, וכי דרישה זו אינה מעשית ואינה הגיונית, אינה עושה צדק עם הנתבעת, ופוגעת בעיקרון השוויון שבין בעלי הדין, על-פי עקרונות "צדק המשפט"³¹. מכוח עיקרון זה, איפשרתי לכל צד להגיב ולהגיב שכנגד על סיכומי הצד השני, על-אף שדבר זה האריך במידת מה את ההליך³².

"זה נהנה וזה לא חסר" ו"כופין על מידת סדום" הן דוקטרינות הקשורות זו בזו, ומשקפות את עמדתו המוסרית של המשפט העברי. משמעותן היא, כי גם כאשר יש לאדם זכות משפטית, הדין מצווה עליו לנהוג כך כאשר הדבר מביא לו תועלת; אם הדבר גורם נזק לחברו, או להפך: גורם לתועלת לחברו, ומבחינתו של בעל הזכות הוא איננו חסר, כי אז כופין עליו שלא יממש את זכותו, כי "זה נהנה וזה לא חסר". הפעם הראשונה שעשיתי שימוש בדוקטרינה זו הייתה בערעור משפחה, שעסק בענייני חלוקת זמני שהייה בין הורים. מומחה הציע שהביקורים של הילד אצל האב יהיו מרוכזים ולמשך שעות רבות יותר, במקום ביקורים בשעות בודדות, שמונה פעמים תוך שבועיים. האב התנגד לכך. קבעתי כי יש לקבל את עמדת המומחה, שאינה נוגסת בזמן שהילד נמצא אצל אביו, אלא הופכת זמן זה למרוכז יותר תוך התחשבות בצורכי הילד. הסברתי זאת על בסיס העיקרון של "זה נהנה וזה לא חסר" ו"כופין על מידת סדום"³³. עשיתי שימוש בדוקטרינה זו של "כופין על מידת סדום" כאשר עסקתי בסוגיית פירוק שיתוף במקרקעין, תוך הדגשה כי יש חובה להגיע לפתרון של שלום³⁴. ערכתי דיון³⁵ נרחב בשתי דוקטרינות אלה, בהחלטה מפורטת שעסקה בהתנגדות מלווה להמיר משכון של לווה, במשכון בעל ערך נמוך (לאחר שמרבית החוב נפרעה). לא קיבלתי את עמדת המלווה לפיה יש להעדיף היצמדות ללשון החוזה, ועל-פי כללים אלו איפשרתי את המרת המשכון בנכס שערכו נמוך יותר, וזאת כדי לאפשר למלווה לשעבד את הנכס היקר לצורך הלוואה נוספת. נושא זה זכה להדים רבים בפסיקה³⁶ ובספרות המשפטית³⁷. הרחבתי את הדיון בנושא זה בחיבור עצמאי³⁸, כאשר בנספחים לאותו ספר מופיעים שני מאמרים שעסקו בנושא, הן במשפט הישראלי³⁹ והן במשפט העברי⁴⁰. דוקטרינות "קרובות" ודומות, החותרות לאותה תוצאה של צדק, מעבר לדין, כאשר אף הן הוזכרו בפסיקתי, הן אלה: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב"⁴¹ ; "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך"⁴² . נושא זה רחב הוא ונמצא בתשתית השיטה המשפטית בגבולות שבין הדין הנוקשה לבין לפנים משורת הדין וערכי המוסר. לא ניתן - במסגרת זו - להקיף או להתייחס לעומק, ודי בעצם אזכורו ואיפיונו, במסגרת הפסיקה שנכתבה על ידי.

בתיקון הראשון לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוסף סעיף 1א שכותרתו "מטרה", וזה לשונו: "חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". בפסיקתי הוזכר סעיף זה ונערך דיון על ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ב-69 פסקי דין והחלטות. מאליו ברור, כי לא אוכל לדון בכולם, ואפילו לא בחלקם. ראיתי לנכון להביא מספר דוגמאות מאפיינות.⁴³ במסגרת ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ, שעסקה בשאלה כיצד לנהוג ביחס לחייב מזונות שהוא תושב חוץ, העמדתי זה מול זה את הערך של זכות הקניין, הקבוע בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, מול הערך של זכות היציאה מן הארץ, הקבועה בסעיף 6(א) לחוק היסוד. הכרעתי לטובת הזכות של הילדים לקבל מזונות. הנמקתי התבססה על ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שכן הזכות למזונות והדאגה לילדים היא ערך יהודי חשוב⁴⁴. עקרון זה יושם והופעל, בעקבות פסק דיני, על-ידי ההוצאה לפועל⁴⁵, בתי משפט השלום ובתי המשפט למשפחה⁴⁶, ובית המשפט המחוזי⁴⁷ . כמו-כן, הוזכר פסק דין זה בספרות המשפטית העוסקת בתחום⁴⁸. כאשר התעוררה בפני שאלה עקרונית, שבה הועמד לדין אדם אשר פנה לגנב שגנב לו את כספו, והוא עמד לדין על סחיטה באיומים, קבעתי כי זכות בעל הרכוש לפנות לגנב היא חלק מזכות עשיית הדין העצמית, שמקורה במשפט העברי. הדגשתי, כי יש להכריע בסוגיה זו על-פי ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית⁴⁹. בבואי לגזור דינו של שודד פלאפון, שעשה כן כדי לממן את הצרכים הבסיסיים של אשתו ובנו החולה⁵⁰, העדפתי את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, והתבססתי על פסוקים מספר משלי: "הַכֵּר פָּנִים לֹא טוֹב וְעַל פַּת לֶחֶם יִפְשַׁע גָּבֶר"⁵¹, וכן "לֹא-יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב"⁵² ", וזאת לעומת הקשיחות של הענישה, שבאה לידי ביטוי בספר הידוע של ויקטור הוגו "עלובי החיים". בבואי לדון בניגוד עניינים, בפרשה שבה עורך דין פעל בניגוד עניינים, הסברתי כי עיקרון זה יש לו מקורות רבים במשפט העברי, משפטנו הלאומי, המשקף את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והבאתי מקורות רבים של המשפט העברי בסוגיה זו⁵³. בתחום המשפט הפלילי הזכרתי את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, כאשר נזקקתי להכרעה בשאלת העונש הראוי לבן שהרג את אביו⁵⁴. בתחום דיני הנזיקין, התבססתי, בין היתר, על ערכיה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, כאשר היה עלי לקבוע פיצוי במוות עקב רשלנות רפואית, תוך התייחסות לערך קדושת החיים, כאשר הפיצוי נקבע בגין נזק לא-ממוני ליורשי ניזוק שמת עקב רשלנות רפואית, גם כאשר לא נגרם להם נזק ממוני של אובדן הכנסה⁵⁵.

במסגרת חיבורו "היד החזקה" חידש הרמב"ם בכך שקבע מקום נפרד להלכות תשובה, שאינן מרוכזות במסכת אחת של התלמוד הבבלי. הלכות אלה נכתבו בתוך החלק הראשון של חיבורו, ספר המדע. לכאורה, עניינים אלה "שייכים" לתחום הדתי של ההלכה. ישאל השואל: מה מקומם במסגרת פסיקת בית משפט, הדן ועוסק בחלק המשפטי של ההלכה? ברם, לאחר עיון ולימוד של הלכות אלה, הגעתי למסקנה כי ניתן ואף חובה ליישמם, במסגרת המשפט הישראלי, וזאת בין אם נראה בכך חלק מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (כמוסבר בפרק הקודם), ובין אם יש בהם מקור לגיטימי של המשפט העברי, כאשר יש בפנינו לאקונה או צורך ליישם את המשפט העברי. הבאתי את הלכות התשובה לרמב"ם, ב-25 פסקי דין והחלטות שנתתי. גם כאן - כפי שהוסבר בהקשרים אחרים - לא ניתן לעסוק בכך בעומק ולנתח את פסקי הדין וההחלטות, ואף לא להביאם במלואם. אסתפק בחמש הדגמות של שימוש שעשיתי בהלכות תשובה לצורך הכרעותי כשופט. חופש הבחירה יסוד מוסד להבנת אחריות אדם למעשיו הוא ההנחה כי בפניו עומד חופש הבחירה, וכי העולם איננו דטרמיניסטי. דברים אלה מנוסחים ברמב"ם באופן הבא⁵⁶: "רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו"⁵⁷. על בסיס דברים אלה (בנוסף לפסיקת בית המשפט העליון באותו תחום⁵⁸), פירטתי והרחבתי את זכות המטופל הרפואי לקבל פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, שכן האוטונומיה היא זו המשקפת את הבחירה החופשית של החולה⁵⁹. מכוח עקרון זה של חופש הבחירה, נתתי לא אחת אמון בעצורים שביקשו להשתתף בהליכי גמילה בעת המעצר, במסגרת חלופת מעצר בקהילה. גם כאשר מדובר היה במי שהיה לו עבר פלילי בתחום הסמים, נעניתי בחלק מהמקרים לבקשתו, והתבססתי על חופש הבחירה האמור⁶⁰, כפי שמופיע ברמב"ם, אשר צוטט לעיל⁶¹. חזרה בתשובה כשיקול לאי הרשעה או לעונש קל יותר באחת הפרשות שבה קבעתי כי באותן נסיבות יש הצדקה לאי הרשעה, הארכתי בדיון על דיני התשובה⁶³, ונתתי משקל רב לחרטתו של מבצע עבירה. כך גם קבעתי אי-הרשעה של קטינים ערבים שיידו אבנים לעבר רכב מג"ב⁶⁴. בפרשה אחרת - מספר שנים לאחר מכן - שעסקה בעניינו של קטין יהודי, אשר יידה אבן ובקבוק תבערה לאחר עצרת תפילה לשלושת הנערים החטופים - גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח - בקיץ 2014, עלתה השאלה האם להרשיעו, אם לאו. שירות המבחן המליץ על אי-הרשעה, ובמסגרת זו פירט את הליכי הטיפול והגמילה שעבר הקטין במוסדות שונים. בפסק דין מקיף - שמועד נתינתו היה ערב ערב יום כיפור - התייחסתי להלכות התשובה לרמב"ם, הן לעצם הבעת החרטה, הן לשינוי שחל אצל החוזר בתשובה, והן הבטחתו לבל יבצע עבירות בעתיד⁶⁵. באותה תקופה נרצח נער ערבי - מוחמד אבו ח'דיר - ונערים ערבים זרקו אבנים בהפגנה, עקב הירצחו. גם בתיק זה נהגתי באופן דומה, ומי מבין אותם נאשמים ששירות המבחן השתכנע כי עזב דרך זו ולא ישוב אליה, אף הוא סיים את ההליך באי הרשעה⁶⁶, כאשר הזכרתי כי "מבחינתי, כפי שאמרתי וכתבתי, לא אחת, בית המשפט הזה הוא 'עיוור צבעים' ו'עיוור לאומים'"⁶⁷. במקרה אחר, כאשר דובר באדם שביצע שתי עבירות שוד ועבר הליכי שיקום לאורך תקופה ארוכה, התבססתי על דברי הרמב"ם והקלתי בעונשו⁶⁸. מאידך-גיסא, כאשר הוברר שנאשם לא התחרט באופן מלא, לא הפנים את המעשים החמורים שעשה, ויש הערכת סיכון כי יבצע עבירות דומות בעתיד, כי אז מהווה דבר שיקול לחומרה⁶⁹. אסיים ענין זה של עצם החזרה בתשובה, בהחלטה שנתתי (דעת מיעוט) אשר התייחסה לציפייה בעתיד כי אדם יחזור בתשובה. באותו מקרה רצח אדם את ילדתו הקטנה, והשאלה שעמדה לדיון הייתה זו: האם הוא זכאי לשמור את תמונותיה אצלה, או שיש לתת אותם לאם השכולה של הילדה? בהחלטתי, קבעתי כי התמונות ישוכפלו פעמיים, כך שעותק אחד יהיה בידי הנאשם - שאז כבר נדון למאסר עולם - מתוך תקווה כי יחזור בתשובה, בעקבות הצפייה בתמונות אלה⁷⁰. חרטה, התנצלות ופיצוי לנפגע, כחלק מהליך התשובה הרמב"ם אינו מסתפק בכך שאדם יביע חרטה בלבו או אפילו מתוודה על כך בקול. עליו לפצות את הקרבן ולהביע התנצלות בפניו⁷¹. על בסיס דברים אלה של הרמב"ם, קבעתי את חובת ההתנצלות של הפוגע בלשון הרע כלפי הנפגע⁷². לעומת זאת, כאשר הוכח כי אין חרטה אלא המשך ההפרה של הדין, קבעתי כי אין מקום להקלה⁷³. השפעת הליך התשובה על חזרתו של עבריין מין לסביבת הנפגע חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה, התשס"ה-2004, וכן חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006, קובעים את המגבלות המוטלות על עבריין מין והסמכות של בית המשפט להטיל עליו אמצעי פיקוח. במסגרת החלטה שנתתי בעניין⁷⁴ התייחסתי לכך שהרמב"ם בהלכות תשובה מציין כי אחת מדרכי התשובה היא שאדם גולה ממקומו והגלות מכפרת על כך⁷⁵. חילול השם כשיקול להחמרה עיקר דברי הרמב"ם בהלכות תשובה, עוסק במעלה ובשבח של התשובה. ברם, לכך יש חריג, שזה לשונו⁷⁶: "המחלל את השם, אף על-פי שעשה תשובה, והגיע יום הכפורים, והוא עומד בתשובתו, ובאו עליו יסורין - אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות; אלא, תשובה, יום הכפורים, ויסורין - שלשתן תולין, ומיתה מכפרת". עשיתי שימוש בדברים אלה כשיקול חומרה ביחס לתלמידי ישיבה מפוארת, שגנבו ספר תורה בחו"ל והביאוהו ארצה⁷⁷.

ניסיתי להביא, בקליפת אגוז, חלק מפסקי הדין שנתתי במשך ח"י שנותי כשופט, שעשה מאמץ ליישם את המשפט העברי בפסקיו. ראיתי זאת כזכות וכחובה, שכן בדרך זו יהווה המשפט העברי חלק מן המורשת המשפטית של המשפט הישראלי. הייתי מוסיף ומעז לומר, כי בכך יש תרומה לתרבות הישראלית, השוזרת את ההווה עם העבר המפואר שלנו, כאומה, שבמשך אלפי שנים פיתחה את המשפט העברי, כחלק ממאפייני העם היהודי⁷⁸. כך, בדומה להחייאת הלשון העברית, נזכה להחייאתו ויישמו של המשפט העברי במשפטה של מדינת ישראל⁷⁹. אני ער לכך כי מרגע שנחתם פסק הדין, נשלח לצדדים ופורסם באתרים השונים, אין הוא יותר "רק" פסק דין "שלי". כל הקורא את פסק הדין או מי שיחקור את יישום המשפט העברי במדינת ישראל, רשאי לבחור נקודת מבט אחרת או התייחסות שונה. זה המצב ביחס לפרשנות ספרותית; הוא הדין ביחס לחרותו של הפרשן המשפטי. אני נטלתי חרות וביום קבלת עיטור המשפט העברי, הצגתי את עמדתי שלי. שוב, תודה לוועדת הפרס וללשכת עורכי הדין על ההחלטה ליתן לי את אות יקיר המשפט העברי לשנת תשע"ט. לא ניתן לסיים מבלי להודות לאשתי, חיה, המלווה אותי יובל שנים, אשר אפשרה לי להקדיש עצמי לשיפוט ולכתיבת המשפט העברי. כדברי ר' עקיבא על רעייתו רחל: שלי ושלכם - שלה הוא⁸⁰.

1. פרופ' מנחם אלון, משפט עברי: חוק הערבות, תשכ"ז-1967 ומקורות המשפט העברי, ערך לפי ההרצאות, משה דרורי, אקדמון, ירושלים, תשכ"ט, 361 עמ' + פה עמ'. 2. המהדורה הראשונה יצאה לאור בשנת תשל"ד, בהוצאת הספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים. מאז יצאו עוד 2 מהדורות בעברית (להלן, "אלון, המשפט העברי"), ומהדורת תרגום באנגלית. 3. שם, עמ' יז. 4. ראה את מאמרו המפורט של פרופ' אביעד הכהן, "מנחם אלון: חכם המשפט וחכם במשפט", שערי משפט (תשע"ג), עמ' 97-9. 5. שמות רבה, פרשת משפטים, פרשה ל, סעיף ג בסופו. 6. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כא, הלכה א. 7. רמב"ם הלכות סנהדרין, פרק כא, הלכות א-ג: "א. [צוטט בטקסט] "...לא יהא אחד מדבר כל צרכו, ואחד אומר לו: 'קצר דבריך'. ולא יסביר פנים לאחד וידבר לו רכות, וירע פניו לאחר וידבר לו קשות. ב. שני בעלי דינין, שהיה אחד מהם מלובש בגדים יקרים והשני מלובש בגדים בזויין, אומר למכובד: 'או הלבישהו כמותך, עד שתדון עמו, או לבוש כמותו עד שתהיו שוין, אחר כך תעמדו בדין'. ג. לא יהיה אחד יושב ואחד עומד, אלא – שניהם עומדים. ואם רצו בית דין להושיב את שניהם – מושיבין. ולא ישב אחד למעלה ואחד למטה, אלא – זה בצד זה. במה דברים אמורים? בשעת משא-ומתן; אבל בשעת גמר דין – שניהם בעמידה". 8. בש"א 7970/04 פלונית נ' שירותי בריאות כללית (2005); וראה גם בעניין דומה את החלטתי בבש"א 7990/09 הרשות הפלשתינית נ' שחר ושות' חברה לעבודות עפר, בנייה, כבישים ופיתוח בע"מ, בפסקה 12 ואילך (2009). 9. בר"ע 188/04 תיווך משכן נכסים בע"מ נ' פולורון סיסטם ישראל בע"מ (2004) [הוזכר: ד"ר יובל סיני, יישום המשפט העברי בבתי המשפט בישראל, כרך ראשון (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין ופרסומי המרכז ליישומי משפט עברי (ישמ"ע), בית הספר למשפטים, המכללה האקדמית נתניה, תשס"ט-2009), יש התייחסות לפסקי דין שלי (להלן - "סיני, יישום המשפט העברי"), עמ' 625; ד"ר יובל סיני, "המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל בשנים 2006-1994: תמונת מצב עכשווית ומבט לעתיד" מאזני משפט, כרך ז (תש"ע), עמ' 410-355 (להלן – "סיני, המשפט העברי בפסיקה"), עמ' 400, הערות 84 ו-85; פרופ' אליאב שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, לאור מקורות במשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל (ירושלים, תשע"א, 3 כרכים) (להלן - "שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני"), כרך ב, עמ' 1067, הערה 342 (גם בעמוד שלאחריו)]. 10. ע"מ 821/05 ש.א. נ' ש.ג. (2006), פסקה 57 ואילך. 11. פסקאות 65 ו-89 בתיק ער 11-10-9858 עמוס גבעון נ' מרדכי בן ציון לוי (2012). 12. ע"א 2342/08 מרדכי לוי נ' אררט – כלל חברה לביטוח בע"מ (2009), בפסקה 46. 13. ת.א. 6424/04 משה אהרן נ' שירותי בריאות כללית (2007); [הוזכר: שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, כרך ב, עמ' 801, הערה 268 (גם בעמ' שלאחריו), עמ' 1058, הערה 286]. 14. ת.א. 5416/06 פלוני נ' שירותי בריאות כללית (2010). 15. ת.א. 5222/03 פלוני נ' בית חולים קפלן (2010). 16. ת.א. 1517/98 אריק ששפורטיש נ' ישראל אדלר ובנו חברה להשקעות בע"מ (2009), פסקאות 74-67. 17. ת.א. 3485/09 תום קפלן נ' קבוצת פי.סי.אי-בע"מ (2012). 18. ע"א 9158/06 האפוטרופוס הכללי כמנהל הקדש נכסי גליציה נ' מעג'י עמראן (2006) בפסקה 8 ואילך [הוזכר: אביעד הכהן, " 'והנה מצרים רודפים אחריהם' על היחס לפליטים ומבקשי מקלט", דף פרשת השבוע, פרשת צו, ניסן תש"ע, גיליון מס' 370, בהערה 9]. 19. ב"ש 1485/02 פרקליטות המדינה, מחלקה כלכלית נ' זאבי גד פסמ"ח תשס"ג (2) 241, בפסקה 41, עמ' 254-255 (2003). 20. ב"ש 5426/08 מדינת ישראל נ' נעם (בן דוד) פדרמן (2008), פסקה 118. 21. ב"ש 1490/02 מדינת ישראל נ' יוסי מלכה בפסקה 25 (2002), וציינתי כי היא חלה גם על שוויון בענישה בין נאשמים. 22. ת.א. 1496/97 בנק ירושלים בע"מ נ' עזבון לוין קלרה ז"ל (2003); [הוזכר: סיני, יישום המשפט העברי, עמ' 592; סיני, המשפט העברי בפסיקה, עמ' 400, הערות 84 ו-85; שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, כרך ב, עמ' 545, הערה 63]. 23. ספר שמות, פרק כג, פסוק ג. 24. ע"א 13-05-22086 ודאד ניירוך נ' מדינת ישראל (2014). 25. ת"פ 13-06-22413 מדינת ישראל נ' מראד פקיה (13.5.14). באותה החלטה, בפסקה 17, כתבתי את הדברים הבאים: "המשנה לנשיא בית המשפט העליון, פרופ' משה זילברג ז"ל, במאמרו "טוהר השיפוט במשפט העברי", המובא בספרו, באין כאחד: אסופת דברים שבהגות, בהלכה ובמשפט (ירושלים, תשמ"ו) בעמ' 209, לאחר שמצטט את דברי הרמב"ם כותב את הדברים הבאים: "רעיון כללי זה – הוא 'אב עקרון' של השוואת בעלי הדין". ובהערה 13, שם, הוא אומר כי 'אב עקרון', הוא על משקל 'אב מלאכה'". 26. בש"א 1632/06 פרמה גורי בע"מ נ' מדינת ישראל, רשות המיסים, אגף המכס (2006). 27. ב"ש 4042/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' זאב רוזנשטיין (2005). 28. ב"ש 4301/08 ליאורה ברקו נ' מדינת ישראל (2008) בפסקה 86 ואילך [הוזכר: שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, כרך א, עמ' 203, הערה 421]. 29. בר"ע 1081/05 פלוני נ' אלמוני (2006) בפסקה 70 ואילך. אין כאן המקום להאריך, אך עיקרון זה בדבר גובה המזונות הזמניים יושם ואומץ על-ידי בתי המשפט לענייני משפחה (ב-21 החלטות) וכן על-ידי בתי המשפט המחוזיים בתל אביב ובחיפה. הבאתי רעיון זה גם בפסיקת מזונות זמניים וגבייתם על-ידי המוסד לביטוח לאומי – רמ"ש 10-05-17808 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי ירושלים (2011), בפסקה 199 ואילך. 30. בש"א 1462/08 פלוני (קטין) נ' בית החולים קפלן (2008). 31. ת"א 5224/03 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל (2009), פסקה 188. 32. פסקאות 185-184, בת.א. 7342/05 משה דוד פטקין נ' רודי אוריס (2009). 33. בש"א 6802/04 פלוני נ' אלמונית (2004), פסקה 53. [הוזכר: בלהה כהנא, חבות של הורים בנזיקין כלפי ילדיהם וסוגיות בנזיקין בהקשר לקטינים וצדדים שלישיים (נבו, תשס"ח-2008), בעמ' 40, הערה 82, ובעמ' 46, הערה 114]. 34. ת.א. 3348/01 מוניק טובול נ' טובה גרינברג (2005) [הוזכר: סיני, יישום המשפט העברי, עמ' 606; עמ' 623; עמ' 628; סיני, המשפט העברי בפסיקה, עמ' 400, הערות 84 ו-85]. 35. בש"א 2813/05 חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ נ' הרב דניאל ביטון (2006) [להלן – "פרשת ביטון"]; בערעור, בבית משפט העליון, נדון המשפט העברי – ואומץ – ע"א 718/07 הרב דניאל ביטון נ' חברת העובדים השיתופית הכלכלית בארץ ישראל בע"מ (דברי השופט - כתוארו אז - אליקים רובינשטיין, ואוזכר גם על-ידי השופט יוסף אלון). 36. החלטתי הנ"ל אוזכרה בפסיקת בתי משפט אלה: בבית המשפט העליון – רע"א 1554/16 י.ש. אבן-ישראל בע"מ נ' ראובן שולמן (השופט נעם סולברג) (2016); שלום – ת.א. (ת"א) 12578/08 אס. בי. איי גרופ אלאלסי נ' גטר נמרוד (השופטת עירית ברקוביץ) (2010); ת.א. (ת"א) 11-10-44809 רחל וגדני נ' סוזי דוידי (השופט מנחם (מריו) קליין) (2011); משפחה – תמ"ש (ראשל"צ) 3593/06 ר' נ' א' (השופטת חנה קיציס) (2010). 37. ראה: אביעד הכהן, " 'לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם': על קיום הבטחות בין משפט ומוסר", פרשת השבוע, פרשת בלק, תשס"ח, גיליון 322 (בעריכת אביעד הכהן ומיכאל ויגודה, משרד המשפטים ומכללת שערי משפט), הערה 33; בנימין פורת, "תום לב בפרשנות החוזה – עיון תלמודי בהשוואה למשפט הישראלי", משפטים, כרך לט (תש"ע), עמ' 419, בעמ' 458, הערות 171-170; בני פורת, היחיד, הזולת והקהילה במסורת ההלכה – מטפורות האחווה והרעות כנוסחה מאזנת (מחקר מדיניות, של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2009), בהערה 58; סיני, יישום המשפט העברי, עמ' 28, הערה 48; עמ' 495, הערה 495; עמ' 598; עמ' 606; עמ' 624; רועי אביחי שויקה, " 'ארדה נא ואראה' על חובת ההנמקה", פרשת שבוע, פרשת וירא, תשס"ט, גיליון מס' 334, הערה 8; תהילה אליצור, תשובות הרא"ש בדיני נזיקין: הגות הלכתית ומתודולוגיה של פסיקה (עבודת ד"ר, אוניברסיטת באר שבע, תשס"ט-2009), עמ' 304, הערה 129; סיני, המשפט העברי בפסיקה, עמ' 399, הערה 83; עמ' 400, הערות 85 ו-87; בנימין פורת, "תום לב: עיון מושגי השוואתי", משפטים, כרך מה, חוברת 3 (תשע"ו), עמ' 603, בעמ' 624, הערה 101. 38. משה דרורי, השימוש לרעה בזכות במשפט העברי – כופין על מידת סדום (מכון משפטי ארץ, סדרת הלכה ומשפט במדינת ישראל, מס' 3, תש"ע-2010). 39. יהושע ויסמן, "העתקת משכון לנכס חילופי שלא בהסכמת הנושה", שם, בעמ' 110-99. 40. בני פורת, "שלושה מושגים של תום לב במשפט העברי – עיון ראשוני", שם, בעמ' 98-81. המודלים המוצגים במאמר הם אלה: (א) תום לב מכוח עיקרון "ועשית הישר והטוב" – השופט מנחם אלון; (ב) תום הלב מכוח החובה לשאת ולתת באמונה – השופט יצחק אנגלרד; (ג) תום הלב מכוח עיקרון הכפיה על מידת סדום – השופט משה דרורי. 41. ספר דברים, פרק ו, פסוק יח; מקור זה הובא גם בפרשת ביטון הנ"ל בפסקה 165 ואילך. ראה: ת.א. 2220/00 מפעלי תאורה א' הכט בע"מ נ' רשות הדואר (2003) ; ת.א. 4060/02 ורד ארוזיה בע"מ נ' ועקנין מרדכי (2002) ; ת.א. 1376/98 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (2007); ת.א. 5380/03 עזבון המנוח אלכסנדר רחלין ז"ל נ' דניאל ציסין (2009); ת.א. 1260/99 סאסי קבלני בניין עפר וכבישים (1986) בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (2006); בש"א 3701/08 אליהו קנפלר נ' אריק אמיר, עו"ד, כונס נכסים (2009) [הוזכר בפסקה 123 לעיל]. להלן פסקי דין נוספים בהם הוזכר עקרון "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב", הם אלה: ת"פ 13-11-51324 מדינת ישראל נ' ישראל אברמוב (2015); ב"ש 6826/04 נעם פדרמן נ' מדינת ישראל (2005); ע"א 11053/07 סלון ירושלים מוצרי חשמל בע"מ נ' כלליר תפעול ואחזקה בע"מ (2009); ת.א. 3161/01 אלה חלמסקי נ' מדינת ישראל (2005); ת.א. 3235/01 עזבון המנוחה ברוריה צבי ז"ל נ' בית החולים ביקור חולים ירושלים (2007) ע"א 13-05-33769 איטה רוזן נ' אור מבואות ירושלים (2013). 42. בבלי, מסכת שבת, דף לא, עמוד א. מוזכר בפרשת ביטון בפסקה 169 ואילך. דוקטרינה זו הוזכרה בפסקי דין נוספים שלי: ת.א. 1376/98 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (2007); ת.א. 1260/99 סאסי קבלני בניין עפר וכבישים (1986) בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (2006); בר"ע 787/05 רביב חווה נ' פזגז בע"מ (2005); רמ"ש 15-04-36010 פלוני נ' אלמוני (2015); בר"ע 3377/01 בנק הפועלים בע"מ נ' מומי חזן (2004); 4486/08 ס.א.ד.ר חברה לעבודות בנייו בע"מ נ' ויקטור יונה (2008); ב"ש 4229/03 מלכה יוסי נ' מדינת ישראל – פרקליטות מחוז ירושלים (2003 43. תיקון מס' 1 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, משנת תשנ"ד-1994 [חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נחקק בשנת תשנ"ב]. סעיף זהה נחקק גם בסעיף 2 לחוק-יסוד: חופש העיסוק, שנחקק בשנת תשנ"ד. 44. בר"ע 3284/07 מירב פלמן נ' ארז פלמן (2008) [הוזכר: שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, כרך ג, עמ' 1263, הערה 145]. 45. תיק (י-ם) הזוכה נ' החייב (הרשם, כתוארו אז, נמרוד פלקס) (2009); נ"ת 1600054101 הזוכה נ' החייב (הרשמת, כתוארה אז, ליאת הר ציון) (2010); תיק 1-90-09998-12 המוסד לביטוח לאומי נ' ד.ד (2017) (הרשמת עינת גלעד-משולם); תיק 2200051059 (אשקלון) פלוני נ' אלמוני (הרשמת מירב גולדנר) (2016). תיק (נצ') פלונית נ' אלמוני (2016) (הרשם ראמי נאסר); תיק הוצל"פ (פ"ת) זוכה נ' חייב (2015) (הרשמת גילה גדות); הוצל"פ (ת"א) הזוכה נ' החייב (2014) (הרשמת קרן גיל); הוצל"פ (כפר סבא) פלוני נ' אלמוני (2014) (הרשמת ביננפלד-אהרן-מירלה); הוצל"פ (פ"ת0-13-00240-20 החייב נ' הזוכה (2014) (הרשמת ליאת הר ציון); הוצל"פ (ת"א) 53-73-10060 ז.ר נ' ד.ב (2013) (ערן אביטל); תיק הוצל"פ (נתניה) החייב נ' הזוכה (ליאת הר-ציון) (2013); תיק הוצל"פ (י-ם) 301425991 ר.ד נ' המוסד לביטוח לאומי (2012); תיק הוצל"פ (עפולה) פלונית נ' אלמוני (2012) (הרשם ראמי נאסר); תיק הוצל"פ (נתניה) החייב נ' הזוכה (2012) הרשמת אפרת אידר-ינון; תיק הוצל"פ (י-ם) 315505111 החייבת נ' בנק איגוד בע"מ (הרשם אבני חפץ); הוצל"פ (נתניה) 1600054101 הזוכה נ' החייב (הרשמת ליאת הר-ציון). 46. עש"א (ת"א) 17-11-2972 מושיק רגב נ' אייל באום (השופט משה סובל) (2017); עש"א (נצ') -4116716-02 רוקסי בניה והשקעות בע"מ נ' פלקובי חברה לבניין בע"מ (2016) (השופט יוסף סוהיל); ער (חי') 14-05-17218 מ.ח נ' ע.ע (2014) (השופטת, כתוארה אז, אלה מירז); ע"ר (חי') 14-04-6744 ו.מ נ' א.מ (2014) (השופטת, כתוארה אז, אלה מירז); תמ"ש (טב') 10-12-21922 ר.מ נ' ט.מ (2013) (השופט, כתוארו אז, אסף זגורי); תמ"ש (נצ') 12-10-55615 ע.ב נ' ש.ב (2013) (השופט, כתוארו אז, אסף זגורי); תמ"ש (ת"א) 19780/02/11 פלונית נ' אלמוני (2013) השופט יחזקאל אליהו; תמ"ש (תל אביב) 88727/97 א' ח' נ' ו' א' (השופטת ורדה פלאוט) (2008); תמ"ש (טבריה) 10-07-8856 פלוני נ' אלמונית (השופט, כתוארו אז, אסף זגורי) (2010); ע"ר (י-ם) 11-08-242256 פ.ס. נ' המוסד לביטוח לאומי (2011) (השופט דניאל טפרברג). 47. רמ"ש (מרכז) 09-01-5316 י' ד' נ' י' ר' (השופט, כתוארו אז, אילן ש' שילה) (2009); רע"א (ת"א) 18-01-41659 מושיק רגב נ' אייל באום (2018). 48. ראה: ורדה שוורץ, מזונות: הליכי גבייה בלשכת ההוצאה לפועל (2014), בעמ' 140, 300. 49. ת"פ 14-06-50968 מדינת ישראל נ' אהוד אברג'ל (2017). 50. ת"פ 13-12-55254 מדינת ישראל נ' איסמאעיל קצאץ (2014). 51. ספר משלי, פרק כח, פסוק כא. 52. ספר משלי, פרק ו, פסוק ל. 53. ע"א 11344/07 פלונית נ' עו"ד משה מימרן (2009), בפסקה 63 ואילך. בעניין זה הזכרתי פסק דין שלי, בנושא קרוב, הוא – ת.א. 3324/01 אלמוני נ' עזבון המנוח עו"ד פלוני ז"ל (2007). 54. תפ"ח 527/08 מדינת ישראל נ' אביאור אברהם (2010). קבעתי, כי העונש הראוי הוא מאסר עולם, ולא עניתי לבקשת הנאשם לענישה מופחתת. התבססתי על הקירבה בין "כיבוד אם ואב" לבין "לא תרצח", בעשרת הדיברות, דבר המחייב חומרה שבעתיים ברצח אב. כמו-כן, הזכרתי את דין תורה של "מכה אביו ואמו – מות יומת", והצבעתי על כך כי שניהם משקפים ערכים של מדינה יהודית, ואותם יש ליישם גם בענישה פלילית. ראה על נושא זה גם בתמצות את דבריי בגזר הדין בפרשת, בתפ"ח 54877-11-09 מדינת ישראל נ' דניאל מעוז (2013). 55. ת.א. 3169/01 עזבון המנוח שאול בורנשטיין ז"ל נ' המרכז הרפואי ע"ש רבין, בית חולים בלינסון, פסמ"ח תשס"ד(1) 721 (2005). התבססתי, בין היתר על ערכיה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית (פיסקה 37). פסק דין זה הוזכר על-ידי פרופ' סיני, בשני מקומות: יישום המשפט העברי, עמ' 611; המשפט העברי בפסיקה, עמ' 400, הערה 84. 56. רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ה, הלכה א. 57. להלן המשך דברי רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ה, הלכות א-ד: "הוא שכתוב בתורה [בראשית, פרק ג, פסוק כב]: 'הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע', כלומר: הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה העניין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא, 'פן ישלח ידו' [שם]. 58. ע"א 2781/91 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4) 526. 59. ת.א. 3235/01 עזבון המנוחה ברוריה צבי ז"ל נ' בית החולים ביקור חולים ירושלים (2007), בפסקאות 200-217. שם גם הסברתי כי מעיקרון זה נובעת זכות החולה לבחור את הרופא שיטפל בו כפי שהדבר נקבע בפסיקת בית המשפט העליון (עע"א 2/82 מדינת ישראל נ' אבריאל תמיר, פ"ד לז(3) 201, בעמ' 206-205 (1983) (השופט, כתוארו אז, מנחם אלון), ודבריי בהחלטתי בעע"א 834/03 יצחק בר מוחא נ' מדינת ישראל (2003). 60. לעניין חופש הבחירה, הרחבתי את הדיבור במאמר זה: "חופש הבחירה: עמדות רב סעדיה גאון והרמב"ם ואימוצם במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", בין עבר לערב: המגעים בין הספרות הערבית לבין הספרות היהודית בימי הביניים ובזמן החדש, כרך שישי, קובץ מאמרים לכבוד פרופ' יוסף טובי לרגל פרישתו מן ההוראה", בעריכת עלי חוסיין ואילת אטינגר (הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה, חיפה, תשע"ד), עמ' 153-183. 61. ראה, למשל, ב"ש 4348/03 מדינת ישראל נ' ישראל חביב (2003); ב"ש 1151/02 יעקב אסרף נ' מדינת ישראל (2002) [הוזכר: אהרן קירשנבאום, בית דין מכין ועונשין: הענישה הפלילית בעם ישראל – תורתה ותולדותיה (מאגנס, ירושלים, תשע"ג), עמ' 832, הערה 689]; עמ"ת 11-09-33439 יוגב פהימה נ' מדינת ישראל (2011). 62. ת"פ 2003/06 מדינת ישראל נ' פלוני (2008) (בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה על ההרשעה, אך לא התייחס כלל למשפט העברי – ע"פ 9156/08 מדינת ישראל נ' איתמר ביטון (השופטים אדמונד לוי, עדנה ארבל, יורם דנציגר)). [אוזכר: בפסק דין של בית המשפט המחוזי, ת"פ (י-ם) 1/07316 מדינת ישראל נ' בוזגלו יעקב (2008) (השופט – כיום מבקר המדינה – יוסף שפירא); ובספרות המשפטית: דורון מנשה ויחיאל ש' קפלן, "רחמים בשיפוט ובענישה", עיוני משפט, כרך לב (2011) עמ' 583; זאב סגל ואבי זמיר, "הגנה מן הצדק באור חוק סדר הדין הפלילי – סדר חדש של הגינות משפטית", הפרקליט – ספר דיויד ויינר על המשפט הפלילי (2009), עמ' 231, בעמ' 261, הערה 131]. 63. פרט לרמב"ם, שנותח והוסבר, הובאו דבריהם של שני חכמי הלכה במאה ה-20: חיבורו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות התשובה, והרב דב הלוי סולובייצ'יק, על התשובה (שם, בפסקה 296 ואילך). 64. ת"פ 1012/08 מדינת ישראל נ' פלוני (קטין) (2008) 65. ת"פ 14-06-39422 מדינת ישראל נ' פלוני (קטין) (ח תשרי תשע"ז (10.10.16) פיסקאות 339-334. 66. ת"פ 14-07-43972 מדינת ישראל נ' פלוני (קטין) (2016). 67. ת"פ 14-07-43972 מדינת ישראל נ' פלוני (קטין) (2016. 67. שם, בסוף פיסקה 71. וראה הדיון וניתוח פסקי דין שונים, שם, בפיסקאות 78-68. 68. ת"פ 14-03-23513 מדינת ישראל נ' ויטאלי שצ'ינוב (2016). יש לזכור כי לעניין השיקום יש משקל מיוחד כיום לאחר שהמחוקק קבע את הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה (ראה סעיף 40ד לחוק העונשין, תשל"ז-1977, כפי שתוקן בשנת תשע"ב). 69. פ"ח 8032/07 מדינת ישראל נ' פלוני (2008) 70. ב"ש 6808/04 אלי פימשטיין נ' מדינת ישראל, פסמ"ח, תשס"ג(2), 547 (2004); [הוזכר: סיני, יישום המשפט העברי, עמ' 616; עמ' 623. סיני, המשפט העברי בפסיקה, עמ' 400, הערות 84 ו-85; אהרן קירשנבאום, מכין ועונשין, עמ' 832, הערה 67]. 71. רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב, הלכה ט: "אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון: מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה, וכיוצא בהן. אבל, עבירות שבין אדם לחבירו, כגון: החובל את חבירו, או המקלל חבירו, או גוזלו וכיוצא בהן – אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו, וירצהו. אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו. לא רצה חבירו למחול לו, מביא לו שורה של שלושה בני אדם מריעיו, ופוגעין בו, ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן, מביא לו שניה ושלישית. לא רצה – מניחו והולך לו, וזה שלא מחל הוא החוטא. ואם היה רבו – הולך ובא אפילו אלף פעמים, עד שימחול לו" 72. עמל"ע 12-10-24122 אברהם בצלאל בית הלוי נ' לשכת עורכי הדין מחוז תל אביב (2013); ע"א -1366112-10 משה באדר, עו"ד נ' דוד בנימין (2013) (פרק יד, פיסקאות 221-178). בעניין זה הרחבתי את הדיבור, ברשימה ובמאמר, כמפורט להלן: " 'הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ' [בראשית, כ, ז] – התנצלות ופיוס הנפגע וריצויו", פרשת השבוע, פרשת וירא, תשע"ה, גיליון מס' 445, משרד המשפטים ומכללת שערי משפט (חשוון תשע"ה, נובמבר 2014); "התנצלות בדיני לשון הרע ובתחומי משפט אחרים – יישום המשפט העברי במשפט הישראלי", יובלי אהבה: קובץ זיכרון ליובל הימן הי"ד (עורכים: יוסף יובל טובי, שמואל גליק ורינה לוין מלמד) (ירושלים, תשע"ז), עמ' 301-313. 73. ציטטתי מדברי הרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב, הלכה ג, כי אדם כזה הוא בבחינת "טובל ושרץ בידו"; ראה: עת"מ 604/02 יעדים תיור בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד החינוך, מרכז ההסברה, פסמ"ח תשס"ב (2002) 495, בעמ' 520, מול האות ז. 74. ב"ש 8485/09 פלונית נ' פלוני (2009) 75. רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב, הלכה ד, המבוססים על דברי רבי יצחק בתלמוד הבבלי מסכת ראש השנה, דף טז, עמ' ב, כמובא בפסק הדין הנ"ל, בפסקאות 195-182, וזה לשון הרמב"ם (המצוטט שם בפסקה 188; ההדגשה הוספה על ידי): "מדרכי התשובה: להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו; ומשנה שמו, כלומר: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים. ומשנה מעשיו, כולן לטובה ולדרך ישרה. וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח". 76. רמב"ם, הלכות תשובה, פרק א, הלכה ד. 77. עפ"ג 12-10-2341 מאיר מועלם נ' מדינת ישראל (2012) 78. ראה, במפורט, אלון, המשפט העברי, במיוחד בפרק הראשון (עמ' 13 ואילך של המדורה השלישית, תשמ"ח). 79. על ההשוואה בין שני אלה, ראה: אלון, המשפט העברי,, כרך ג, עמ' 1345 ואילך של המדורה השלישית (תשמ"ח).