לפני מספר שבועות חשף נחום ברנע בידיעות אחרונות את סיפור השותפות העסקית בין טומי לפיד, דן מרגלית ואמנון דנקנר, כאשר עיקר השגותיו היו על כך, שטומי לפיד לא הפסיק את שותפותו עם שני ידידיו העיתונאים מיד עם התמנותו לתפקידיו הממלכתיים.
אני ראיתי בשותפות הזו פגם אתי עיתונאי גדול הרבה יותר, ועל כך כתבתי כאן באתר
[קישור].
אמנון דנקנר התייחס לחשיפה של נחום ברנע, במאמר שהשתרע על עמוד שלם במעריב,
[קישור] מאמר המשייך לנחום ברנע תסביכים נפשיים, המשפיעים על עבודתו העיתונאית, ובכך שופך עוד שמן למדורה המאד מאד לא אתית של התנהגותו העיתונאית.
על מאמרו המשמיץ לכאורה הנ"ל התייחסתי כאן באתר ב
[קישור], ובמקביל פניתי בתלונה למועצת העיתונות, על שתי עבירות אתיות לכאורה של עורך מעריב, מר אמנון דנקנר.
מהר מאד קיבלתי תשובה, החתומה ע"י מנכ"ל המועצה, הדוחה את תלונותיי על הסף.
חזרתי למנכ"ל הנכבד בערעור הכולל שתי שאלות פשוטות:
1. האם הוסמך המנכ"ל ע"י נשיא המועצה לדחות תלונות על הסף? יען כי על-פי תקנון המועצה, מי שמוסמך לדחות תלונות על הסף הוא הנשיא, או מי שהוסמך על ידו.
2. האם תלונתי מופרכת בעליל? כי הרי דחייה על הסף, יש לה הצדקה רק אם קיימת מופרכות בעליל של התלונה.
על כך נעניתי, כי הערעור יועבר לבדיקתה של היועצת המשפטית. חלף זמן, שלחתי מספר תזכורות, והגיעה תשובת המשנה ליועצת המשפטית, הדוחה את התלונות משני טעמים:
א. התלונה בנוגע לשותפות העסקית, נדחית עקב התיישנות (לא עלינו, הנושא אומנם מאד מאד טרי, אך פורמאלית, ועל-פי התקנון הוא אכן התיישן).
ב. בעניין התלונה השנייה, הקשורה להתבטאויות הפוגעות של אמנון דנקנר על נחום ברנע, מעל דפי מעריב, כותבת לי המשנה ליועצת הנכבדה: "...כיון שלעיתונאי ברנע יש אפשרות להתמודד עם הפרסומים באופן ישיר, בין היתר באמצעות העיתון בו הוא כותב.... אני סבורה כי מועצת העיתונות אינה צריכה לעסוק בתלונה זו".
תשובתה של סגנית היועצת המשפטית, עברה לטעמי את גבול הטעם הטוב וזאת מהטעמים הבאים:
א. לא ברור שוב מה מידת הסמכתה של המשנה ליועץ המשפטי לדחות תלונות.
ב. הציפייה התמוהה והמוזרה של מועצת העיתונות, שהעיתונאים יפתרו את הסכסוכים ביניהם באמצעות מלחמת רחוב אלימה מילולית מעל דפי העיתונות. וכי איך יתמודד נחום ברנע מעל דפי העיתון עם עבירות אתיות כאלה, אם לא באמצעים אלימים נגדיים, וזאת כאשר מועצת העיתונות – היא ולא אחרת - אחראית על האתיקה העיתונאית ועל אכיפתה, באמצעות תקנון ברור, ובאמצעות בית דין למשמעת שהקימה.
תחשבו רגע על מצב שבו אתם מתלוננים לפני שוטר, על כי איזה איש אלים אחד מכה איש אחר, והשוטר עונה לכם, "עזבו אותי, זה לא עניין שלי, שהמסכן יחזיר....."
פניתי בכתב דרך משרדי המועצה, למ"מ נשיא המועצה הד"ר ניצה שפירא ליבאי, בבקשה להיפגש עמה בנושא התלונות ודחייתן התמוהה, ולא זכיתי לתשובה, פניתי שוב – ואין תשובה, פניתי שוב ושוב.
אתמול נשבר לי, כתבתי עוד תזכורת למ"מ מקום נשיאת המועצה, אך לשם ביטחון הוספתי, כי אני מתכונן לשלוח את התזכורת למייל נוסף של מ"מ הנשיאה, (מחשש שגורם במועצה מסנן לגברת שפירא ליבאי את הדואר).
לא חלפו מספר שעות, והגברת ליבאי היתה על הקו – התיק הונח הבוקר על שולחנה, והיא רואה את פרטיו לראשונה.
במשך ימים ושבועות לא הובאו לידיעת הנשיאה פרטי התלונה, לא הובאו לשיקול דעתה מעשים מאד מאד לא אתיים לכאורה של עורך עיתון בישראל, והוסתרו ממנה בקשות הפגישה החוזרות ונשנות, ורק תרגיל מספר 17, תרגיל עוקף מסננים, תרגיל שהבהיל את הגורם המסנן, הביא את החומר לשולחנה של נשיאת המועצה.
אוי לנו שזו העיתונות שלנו, אבוי לנו שזו מועצת העיתונות שלנו – עם הגנבים נסתדר, אך אם השוטרים חורפים במשמרת, טוב לנו בלעדיהם.
