מפלגת העבודה: עדיין לא הרקוויאם
קשה לומר היום (יום ד'), להיכן, אחרי נצחונו של
עמיר פרץ, צועדת מפלגת העבודה. הסיפור על הפריימריז במפלגה זו, נדחק, בעיתונים הגדולים, לעמודים הפנימיים. ההפגנות של האתיופיים, מסתבר, חשובות יותר. אכן מפלגת העבודה נלחמת על מקומה בתודעה הציבורית לא פחות מאשר על קיומה על המפה הפוליטית. האם נצחונו של עמיר פרץ יצור את הפריצה מחדש לו מייחלים במפלגה עתירת זכויות זו?
פרץ גרף 47% מקולות המצביעים.
סתיו שפיר גרפה 27%. פרץ, ריאלי מתמיד כבר מדבר על הגוש. הוא מבין את מגבלות כוחה דהיום של העבודה. הגוש הוא לכן שת"פ עם כחול לבן ואולי גם עם ברק.
ועם זאת גם ביום ההצבעה נראתה העבודה, כמה מצער, בחולשתה. רק 30,000 מהמתפקדים (כ-70 אלף) הצביעו. שיעור המצביעים הוא - 47% בסה"כ.
לפרץ תוכניות גדולות. הוא מקווה כי בבחירות הקרובות תגיע העבודה ל-15 מנדטים. שני מכשולים ניצבים בדרכו. האחד הוא מפלגתו של ברק המצויה בתהליך הקמה. והשנייה היא כחול לבן. בתוכה מתרוצץ אחד,
יאיר לפיד, המתנהל כענבל בתוך פעמון גדול, הזוֹג. הוא מקיש את עצמו לדעת, לכל עבר, ומשמיע צלילים הזויים, בלתי צפויים, חדשים לבקרים. לא ברור לאן הוא עשוי/עלול לגרור את כחול לבן בעתיד.
מסקנה אחת יכול פרץ להסיק כבר עכשיו: אל לו להגרר למסלול שעשו קודמיו: שימוש בבנימין נתניהו כבכר אגרוף. כל קודמיו, שהלכו בדרך זו, נמחקו או בתהליך מחיקה מהמרחב הפוליטי. החל בציפי לבני דרך
אבי גבאי, משה בוגי יעלון, ליברמן, ברק ואחרים.
למפגינים האתיופיים: אותנו אתם איבדתם
עלעול קצר במדיה החברתית גילתה מהר לאן נושבת הרוח. אם המדיה האלקטרונית והפרינט, שמרו שלשום (יום ג') בערב, על ארשת פנים מאופקת, בכל הקשור להפגנת האתיופים, אף נתנו לנציגי המפגינים זמן שידור נדיב ובלתי מוגבל, האווירה במדיה החברתית הייתה שונה לחלוטין.
אולי הסיבה לכך היא העובדה שמדיה זו ספונטנית יותר, לא עוברת עריכה מיגעת. יורה ישר, לרוב מהבטן, את דעות הכותבים בה. אולי. אבל אין ספק שדווקא היא משקפת הלך רוח אותנטי. מתברר כי הלך רוח זה לא אהב, בלשון המעטה את ההפגנות הללו, את התופעות הבריוניות שנתלוו אליהן, את המכוניות העולות באש, את הצמיגים הבוערים... ובעיקר, את המראות של אנשים, צעירים וזקנים, נשים וטף, כלואים בצמתים, לעיתים זקוקים בדחיפות, להגיע למחוז חפצם, אך ממלאים תפקיד של בני ערובה מאונס, נענשים בלא אשמה כלשהי.
ולכן, חייבים לומר זאת - למפגינים האתיופיים: רבים מהכלואים שלשום - אבדו לכם. אלפי ישראלים פגועים שוב לא יהיו אתכם במאבק הצודק, אך האלים הזה שלכם.
ולחברי הכותבים הכועסים: הערכתכם לגבי הפגנות האתיופים מדויקת לחלוטין. יש תכנון, יש מטה, יש אמצעי הובלה לניוד הצמיגים להבערה בצמתים ולניוד הפעילים. יש אמצעי הגברה (רמקולים), שפוזרו בנדיבות. יש תקציב (הערכה שלי:
הקרן החדשה לישראל ושלוחותיה), והכל כדי להרבות מהומה, כדי להשחיר שם ישראל ברבים. כבר נאמר לעיל: ההפגנות הללו גרמו עוול כבד לרבבות ישראלים שרצו לחזור לבתיהם, לרופאים שרצו להגיע לחוליהם, לחולים שרצו להגיע לרופאיהם. הפגיעה בציבור הגדול הזה הייתה מיותרת לחלוטין. נגועה בבריונות שלא לצורך. צריך ואפשר לאשר הפגנות אבל צריך ואפשר למנוע חסימת צירים. למעשה הזה אין שום קשר עם
חופש הביטוי או חופש המחאה. במקרים רבים הוא היווה התעללות בציבור גדול על לא עוול בכפו.
ולסיכום: בתקווה שלא יחזרו שוב אירועים המסתיימים באסון, ובתגובות ציבוריות נסערות עליהם, גם על המשטרה לעשות שיעורי בית: להכיר מראש את הפעילים, לדעת את מקומות התכנסותם, לזהות מראש את תוכניות הפעולה שלהם. אם צריך לנקוט לשם כך בכל האמצעים (הבלתי אלימים), העומדים לרשותה, עליה לעשות זאת.
יש חדש בחקירות ברק? קרן וקסנר, משהו?
אהוד ברק, הוא הפאתט הידוע, "בזכות" שנאה אוטומטית לנתניהו. הבעיה, יותר משהיא אתו ועם הלשון המתלעלעת שלו, היא עם המדיה. כל מי שהוא נגד נתניהו זוכה לזמן מסך ללא כל פרופורציה הגיונית. ביום ד' לפני שבוע חזרו ושידרו את דבריו בהם הודיע על-כניסתו לפוליטיקה, כמו לופ בלתי פוסק. הוא גם מוזמן תדיר לטריבונל (12) שישי, המתכנס קבוע לטקס השפיטה של נתניהו. שם הוא אורח על בסיס שבועי כמעט... כאשר קושמרו מרים לו שוב ושוב להנחתה. פעם אחר פעם הוא ינצל כל הזדמנות לחזור ולעסוק בנושא היחיד העומד לו על קצה לשונו: נתניהו, נתניהו, נתניהו... אלמלא המדיה המפגינה נדיבות אין סופית, כלפי האיש, הגווע פוליטית הזה, איש לא היה יודע על קיומו. מאחר שרפלקס הבחילה (סליחה, מתנצל) מתעורר אצלי לנוכח המחזה, ברחתי לערוץ אחר. ואגב, מישהו שמע על חקירות ברק, קרן וקסנר, משהו? כן שכחנו. הרי מדובר "רק" ב - 2.3 מיליון דולר. מדוע שיטרידו אותו בקטנות? לא מדובר כאן בחמגשיות...
שדה דב. אולי הגיעה עת סגירה? אולי אכן כך צריך להיות?
יום ראשון השבוע, 30.6.19, היה היום האחרון לפעילותו של שדה דב. האירוע הזה לווה בהפגנות, במחאות, בגיוס של התקשורת הנפעמת ונרעשת, ובעיקר בהודעה דרמטית של ראש עירית אילת כי הוא מחזיר את פנקס החבר שלו בליכוד. הדבר הזה הדיר שנה מעיני. כאשר אבדנו אבדנו... ואז חזרה השאלה הבסיסית לנקר במוחנו: רגע. בעלי הזכויות על הקרקע עליה ממוקם השדה, מנהלים מלחמה עשרות שנים במדינה ובמוסדותיה. הם מבקשים למצות את המגיע להם על-פי כל דין ובהתאם לזכויותיהם. איננו חיים במדינת הפקר. ביהמ"ש קבע כי רכושם יוחזר להם כיאה וכראוי במדינת חוק. נכון שאפשר היה, בתכנון מראש, לגרום לכך שתושבי אילת לא יתייגעו או יתייגעו פחות, כאשר הם זקוקים לשירותים הניתנים במרכז הארץ. אבל עוול לא מתקנים בעוול. על הממשלה לעשות עתה מאמץ מיוחד ולהקל עליהם אם בתכנון תחבורה מהירה וקלה להשגה, מש"ת רמון ואם בקיצור הליכי הכניסה והיציאה מש"ת בן-גוריון. אלה דברים הניתנים לביצוע בקלות. אז, חברים במשרדי הממשלה, אנא הפשילו שרוולים. קדימה לעבודה!
משרד הפנים ומהגרי העבודה
באחרונה קמה שוב במחוזותינו המחאה התורנית/מסורתית, והפעם על העובדה כי משרד הפנים מתעתד לדרוש מ
עובדים זרים, מהגרי עבודה, רובם פיליפינים, אבל לא רק, לחזור לארצות מוצאם, הם וילדיהם, כאשר הסתיימה תקופת שהותם, המתוכננת מראש - בארץ.
המחאה קמה, איך לא, על-פי מצוותם ובהמרצתם של ארגונים "שוחרי טוב", חלקם זוכים במימון נדיב מכיסם השופע של הדאגנים לזכויות אדם (ובלבד שלא יהיה יהודי), חלק נמצא גם במחנה הדואג למסתננים מאפריקה, שעתה הם כידוע בדרום תל אביב, על מדרכותיה של העיר העברית הראשונה ובחמארות שלה.
הנסיון להפעיל שוב את לבנו היהודי הנחמר והנחמץ תמיד, במיוחד לנוכח ילדים המיועדים להכלל בהחזרה, ובשנים האחרונות גם ובעיקר לנוכח מצוקתם של מסתננים ותובעי זכויות לא להם, עלה מדרגה. עכשיו הוא "קפץ" כדי למנוע תהליך טבעי של החזרת אלה שאמורים היו להיות מוחזרים מלכתחילה, על-פי סיכום ברור ומפורש מראש. באתָ לעבוד? באתָ לזמן קצוב? תעשה ילדים. וַלא תִשָלח חזרה. זה הכלל עכשיו. יש אומרים כי את הפטנט הזה למדו גם המסתננים מאפריקה. למעשה, אומרים המומחים, הספירה הנוכחית של האחרונים איננה נכונה, שכן "בעזרת" צאצאיהם הם כבר הכפילו את מספרם...
התהליך הזה, הנכפה על תושביה החוקיים של הארץ הזו, מהווה מעשה חמס של זכויותיהם הטבעיות, בגין מצוות הפ.ק. (פוליטיקלי קורקט), המשעבדת אותנו לחקיקה בלתי כתובה מבית היוצר של האו"מ ואין ספור מוסדותיו. חקיקה בלתי כתובה זו מדברת על זכויות אדם (בתנאי שיהיה אפריקני). היא מאפשרת ביזוי ושחיקת זכויותיהם המוגדרות כזכויות הלאום של אלה האזרחים, אשר כדי להשיגן נלחם העם היהודי ובגינן גם הוקמה מדינת ישראל.
מדינת ישראל איננה מדינת כל אזרחיה. היא מדינתו של העם היהודי. כך נאמר במגילת העצמאות. כך נאמר בחוק הלאום. האם היא תישאר כזו? לעתיד, לארגוני זכויות האדם ולבית המשפט העליון - הפתרונים.
