מה הם אומרים, ומה יש לי להעיר

מוטיב משותף למאמרים שליקטתי להלן, הוא ניסיון הכותבים להציג עמדה מאוזנת בנוסח: "מצד אחד... ומן הצד השני... במילים אחרות הצגת עמדה ללא נקיטת עמדה. יהיה בוודאי מי שיאמר שזו העבודה העיתונאית האמיתית; אני מסכים עם טענה זו בדרך כלל, אך לא במקרים אלה. כאן אין הכותבים מתיימרים לדווח עובדות ונתונים אלא להביע דעות ועמדות כאשר משקלה האמיתי של עמדה הוא הבסיס הערכי שלה המביא תמיד לנקיטת עמדה, שיש בה גם סדר עדיפות. עמדה שנמנעת מהתמודדות עם סוגיה זו, נראית בעיני שטחית, רופסת ובעצם גם בלתי-מעשית. בין לומר: "אני בעד.....", לבין לומר: "מתוך X האפשרויות המוצגות, אפשרות שתיים היא העדיפה, מפני ש....", הדרך הראשונה סתמית והשנייה מבטאת בחירה מנומקת. אוריאל לין, "בלוז לכחולי המדים" (מעריב-דעות, 25.7.19) "כולנו מחויבים ביחס של כבוד והערכה למשטרת ישראל ולכל המשרתים בה". "ללא ספק, מתגלים מפעם לפעם פגמים בעבודת המשטרה ... השיפוט כלפי התנהגותם חייב תמיד להביא בחשבון את הרקע ותנאי הלחץ שבהם הם מתפקדים לעיתים קרובות". "אחרי משרד הביטחון וצה"ל, המשרד לביטחון פנים, הכולל את משטרת ישראל, הוא המשרד החשוב ביותר" (וכאן באה הנמקה נוספת מדוע). "לתפיסתי, אנו בלתי הוגנים בביקורת כלפי המשטרה, וזה השתקף באירוע הטראגי והאומלל עם מותו של סלומון טקה". "אין שום ספק, גם בתנאים הקשים ביותר, אין דבר החשוב יותר מלהימנע מקטילת חיי אדם. המבחן הבודק אם הירי שהוביל להריגה בוצע ברשלנות - חייב להיות מחמיר מאוד". "אבל אנחנו גם מעט צבועים, משום שתמיד צריך להסתכל על הרקע שבו קרה האירוע". "אם נמנע נורמת התנהגות של תקיפת שוטרים, נוכל גם למנוע את התוצאות הטרגיות היוצאות משליטה". "שתיקה על ביזוי שוטר עלולה להאיץ תהליכים חברתיים חמורים שעליהם נשלם כולנו מחיר אישי כבד". אלה קטעים מלוקטים מהמאמר וכמעט התפתיתי להשאירם כך, מבלי לומר דבר על הלקט עצמו. אולם במחשבה שניה אני סבור שזו תהיה טעות. מקרה טקה ז"ל הוא בדיוק הדוגמה הנכונה להצביע על חשיבות הדברים שכתבתי לעיל. בראש המאמר אמרנו כל מה שה-P.C. השכיח מחייב אותנו לומר; אבל אמרנו לאן הולכים מכאן? כיצד יבוא לידי ביטוי יישומי השקלול המעשי של ההמלצות הכלולות בקטעים אלה? התקבע העדה האתיופית עמדה קשיחה בטרם הסתיימה החקירה ותכוון על פיה את מהלכיה? האם המשטרה תכחיש ותתקשה להתכחש להכחשתה אם יתברר שהייתה כאן גם רשלנות? אם היה כאן שילוב של טעות אנוש עם רשלנות בסיסית בתפעול הנשק, האם עצם העובדה שהמקרה הסתיים בהריגת אדם, היא שתקבע את הנורמה להתנהלות העתידית של המשטרה ושל הציבור ומערכת המשפט כלפי האירוע? כיצד אוכפים על ציבור מתוסכל ופגוע נורמת התייחסות סבירה והוגנת למשטרה? מה תפקיד התקשורת בתפלול הפרשה כולה? - לדעתי, תפקיד מכריע. כיצד מנטרלים פעולת גורמים מזיקים מליבוי יצרים והפיכת משבר קשה למשבר חמור? מה דינה של תקופת בחירות בתהליך כולו? מסקנתי היא שכאן וכפי שנראה גם במקרים אחרים, הבעיה היא מערכתית; כן, שוב מערכתית. אינך יכול לשנות פעולה מערכתית אם אינך מטפל בכל "פונקציות התמסורת" החשובות שלה. מיהו הגורם שאמור להחליט על פעולה כזו (לכאורה הממשלה או מי שהוסמך על ידה) ומיהו זה שישגיח עליו שאכן ימלא כהלכה את תפקידו? תרבות היא מסורת שמשולבים בה דפוסי התנהגות ונורמות התייחסות מוכרים לכל ומקובלים על הרוב המכריע. אין לנו חלופה להוויה התרבותית, או דרך אחרת לרתום את החברה האזרחית למהלך ממלכתי משותף. אני סבור שעל עיצוב התרבות, במיוחד בחיים הציבוריים, צריכה להיות מופקדת כנסת ישראל. לדידי זהו מגזר ההחלטות האופרטיביות החשוב והמקיף ביותר, העולה גם מסיפור המעשה של פרשת טקה. בעיני, פרשה זו דומה ביסודותיה המשבריים לפרשת אזריה ופתרונה היסודי מעוגן באותם מנגנונים ובקרות. זלמן שובל, "הקשב המפקד" (מעריב-דעות, 24.7.19) גם כאן מצטיירת אמנות ה-P.C. בכתיבה העיתונאית, כליבת הגישה וכיסוד הכתיבה. הואיל והדגש המרכזי בכתיבה זו הוא האיזון לכאורה בין דברים שלהם מעט מאוד מהמשותף באמת, נפגע המסר העיקרי. להלן כמה ציטוטים: "מי אמר שאין הומור בפוליטיקה? הנה קמה לאחרונה מפלגה חדשה ושמה בישראל 'ישראל דמוקרטית', לא פחות. גם קוריאה הצפונית, כידוע, קוראת לעצמה 'רפובליקה דמוקרטית'". "אומנם מפלגתו החדשה של ברק על שני הגנרלים שלה היא רק פסיק על מסך המכ"מ הפוליטי הנוכחי" "(גם ברשימת הליכוד לכנסת יש שני אלופים בכירים, אבל הם נבחרו בבחירות דמוקרטיות,...)". כאן באים סיפור הדן במידת התאמתם או אי-התאמתם של קציני צבא בכירים לפוליטיקה ושאלה האם גנרל טוב הוא בהכרח גם מדינאי או פוליטיקאי איכותי, ומסקנה שיש פנים לכאן ולכאן. אבל ולצד מקרים מוצלחים יותר (דיין? רבין?? שרון???) יש גם לא רבים שהם מוצלחים פחות. כאן ממשיך הכותב במלאכת האיזונים: "... גם בצד השני של הפוליטיקה יש דוגמאות לכך שלא כל איש צבא בכיר מתאים לפוליטיקה ולמנהיגות ציבורית, למשל תא"ל (לשעבר)¹ ושר החינוך הנוכחי רפי פרץ". "...לכחול לבן, מפלגת הגנרלים המובהקת, יש בעיה מיוחדת, שכן היא נעדרת עמדות ברורות, ואפילו אינדיקציה לעמדות בכל השאלות העיקריות שיעמדו בשנים הקרובות בפני המדינה..." "ה'מיליטריזציה של הפוליטיקה' מעוררת תהיות, אך לא רק מבחינה זאת. ... צה"ל כצבא העם כשמו כן הוא, ואולם "כחול לבן" ו"ישראל דמוקרטית" נחרטות בתודעה הציבורית כמפלגות גנרלים חסרי רקע של פעילות במסגרות דמוקרטיות ונבחרות, ... שאין מאחוריהן שום רקע אידיאולוגי....(זולת - ר. ל.) שאיפה להפיל את נתניהו. מציאות זו אינה משדרת מסר של דמוקרטיה". כאן עובר הכותב לדבר על צביעות האקדמיה, שאנשיה אינם נזעקים הפעם להוקיע מה שעשוי להיראות על פניו כמיליטריזם זוחל. "כנראה שגם גישתם לנושא הדמוקרטיה היא סלקטיבית ונקבעת לפי השקפותיהם הפוליטיות". אינני סבור שהכותב נאיבי או איננו מכיר את המציאות הישראלית. ישראל נתונה בעיצומה של מלחמת תרבות בין הימין הלאומי-ליברלי לבין השמאל הפוסט-מודרני, אנרכיסטי וגלובליסטי. מאחורי התמונה התאורטית, המטשטשת את מהות המאבק, מגייסים שני הצדדים את כל הכוחות שלרשותם, שאותם ניתן עדיין להציג כדמוקרטיים, ולשחק את המשחק הדמוקרטי הפורמלי, כביכול. מפלגות הגנרלים מעידות על כך שהפוליטיקה חדרה גם לצבא, אם לא באופן התנהלותו המבצעית, אזי באופן בו מקודמת בו לפחות חלק מהקצונה הבכירה. "עמדות" צה"ל בשאלות חוץ-וביטחון (לפחות כל עוד היה גדי איזנקוט רמטכ"ל) הציגו לעיתים קרובות עמדות מנוגדות לאלה של הקבינט. בימי נתניהו כראש ממשלה, בעלי תפקידים בכירים מאוד במערכת הביטחונית, ניהלו מולו מהלכים קרובים מאוד לפוטש, בניסיון למנוע החלטות או מהלכים שהדרג המדיני שקל או התכוון לבצע והיו בניגוד לדעתם (או לעמדותיהם הפוליטיות?!); הדברים הללו ידועים היום היטב. גרעיני הכוח של השמאל ממוקדים כיום באקדמיה, במפלגות השמאל, באוונגרד האומנותי ובחלקים נרחבים של התקשורת וההון הגדול; עתה נחשפת יותר ויותר גם חדירתם למערך הצה"לי. האם במצב זה צה"ל הוא עדיין צבא- העם, כפי שגורס הכותב? שאלה טובה שחייבת להטריד את כולנו. לשמאל ברור שמבחינה דמוקרטית מספרי בוחרים נטו, הולך ופוחת באופן שיטתי כבר ממהפך 1977, וסיכוייו לחזור לשלטון ללא שינויים מהותיים בעמדותיו, קלושים. גיוס קצינים בכירים למפלגות "גנרלים", הוא הצעד האחרון כמעט, משום שאצל ישראלים לא מעטים, שאיבדו כבר את האמון באקדמיה ובתקשורת, ומעולם לא סמכו על הכסף הגדול, נותר עדיין סנטימנט לא מבוטל כלפי צה"ל ומפקדיו. שאלת הסנטימנט מוצק עדיין כאשר מדובר בקצינים עד דרגת אל"ם - בעיקר בכוחות הלוחמים. אולם מזה זמן לא מבוטל, הדבר כבר אינו נכון בדרגים הגבוהים יותר. ניסיונות "לנקות" את הצבא מקצינים דוגמת גל הירש, עופר וינטר וצ'יקו תמיר, למשל, אומר דרשני² הוא הדין גם בקבוצות "אזרחיות" דוגמת "המועצה לביטחון ושלום" על גילגוליה השונים. לא במקרה התנצל ברק בפני ערביי ישראל על אירועי אוקטובר 2000, כאילו המשטרה הייתה היוזמת והערבים הנפגעים בלבד. גם מהלך זה מעיד לאיזה שפל מגיעים אות "מנהיגים לאומיים" שהולכים בעיניים עצומות אחר גחמותיהם האישיות. הואיל וזו מחלה מדבקת, אני סבור שעדיין לא ראינו את מלוא הריקבון בחלק מהמערכות הפנימיות שלנו. הכתיבה ה"מאוזנת" לפי כללי ה-P.C. פוגעת באיכות הדיון משום שהיא ממוקדת במראית העין ובתקינות הפוליטית ולא בסוגיה שהכותב מנסה להציף. במקרה של המשטרה בפרשת טקה ז"ל, נותרה פתוחה השאלה: אחרי הפגיעה ואחרי ההתנהלות הפראית של העדה האתיופית, מה ילמדו השוטרים ומפקדיהם וכיצד ינהגו בעתיד אם תיווצרנה נסיבות דומות. אחרי פרשת אזריה ראינו שחיילים לא מעטים שמיידים לעברם אבנים במטרה לפגוע, בורחים מפני התוקפים במקום לתקוף, לעצור ולכלוא אותם. בניו-יורק ראינו שהביטחון האזרחי ברחובות מתדרדר במהירות, כתוצאה ממדיניות פרנסי העיר, שאינם מגבים את השוטרים. אנו צפויים לאותן תופעות של הרעה חמורה בביטחון האזרחי, אם נלך בדרכים שבהכרח מובילות לשם. מפלגות הגנרלים חושפות מצד אחד את חוסר האיזון הפוליטי הקיים בקצונה הבכירה של צה"ל - מציאות המשפיעה על התנהלות הצבא ועל החיים האזרחיים כאחד. במקביל הן מעידות על תחושת חרום במחנה השמאל, שנוצרה על-רקע ניצחונותיו הנשנים של נתניהו בבחירות מאז 2009. עובדה זו מפנימה אצלם הפעם הבנה, שאפשר שתוצאות הבחירות הקרובות יכריעו לתקופה ממושכת מאוד בנושאי וביטחון לאומי.