לפחות שיש סיבות לחורבן הבית
תשעה (ט׳) באב יחול השנה בשבת הבאה; ולפיכך, נדחה הצום למחרת, יום ראשון. יהודים מתאבלים בשלושת השבועות ("בין המצָרים") מי"ז בתמוז ועד תשעה באב, וצמים בי"ז בתמוז ובתשעה באב לציין סדרת אסונות, שאִתרעה לעמנו משך השנים. משום-מה, לא היו אומץ וגדולה להנהגה הדתית בימינו להוסיף לרשימת האסונות את השואה.
שני בתי-המקדש חרבו מסיבות שונות. הבית הראשון נחרב בידי הבבלים עקב עבודת אלילים, שפשתה בארץ יהודה. הבית השני - לפי המסורת - נפל בידי הרומאים מסיבות שונות, למרות שכולם מצטטים רק את אמירת חז"ל, שנחרב בגלל שנאת-חינם.
חכמינו הזכירו, לפחות, שש סיבות לחורבן הבית השני:
- בגלל הגלות - לפי ריש לקיש (אמורא מהדור השני לאמוראים, במחצית השנייה של המאה השלישית לספירה), כיוון שיהודי בבל לא עלו ארצה כחומה יחד עם עזרא, מיד כשפרסם כורש את הצהרתו, ונותרו בגולה - לא שרתה שכינה על הבית השני; ולכן, חרב (מדרש שיר-השירים רבא ח', י"א).
- בגלל תרגום התנ"ך - ספר האגדה מספר, כי כשהושלם תרגום השבעים (סֶפּטוּאגינטה) - תרגום התנ"ך ליוונית - רגז הקב"ה על שהפרו את הצו לא לגלות לגויים את סודות תורת ישראל. בזעמו, השליך מטֶה לים, וממנו צמחה רומא. כלומר, חורבן הבית בידי הרומאים היה עונש על חשיפת הדת היהודית בפני עולם ומלואו. גישה זו מייחדת את העם היהודי כ"עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב" - כדברי בלעם (במדבר כ"ג, ט'). הפרת הייחוד גרמה לאסון הנורא, שבא על העם כעונש.
- בגלל חוסר-עניין בענייני צבא - הרמב"ם קובע באיגרתו לחכמי העיר מרסיליה, כי הבית השני חרב דווקא משום שחכמי אותו הדור מעלו בחובתם ללמד את עצמם ואת זולתם קשת - כלומר, הזניחו את לימוד חוכמת הצבא. וכך כותב הרמב"ם באיגרתו: "... וזו היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם ... ולא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות ... ודאי סִכלים ואווילים היו, ואחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו".
- בגלל קמצא ובר-קמצא - שנאת חינם - הגרסה המקובלת לסיבת החורבן - בשל יחסים בין אדם לחברו: שנאת חינם. מסכת גיטין בתלמוד מספרת (דף נ"ה-נ"ו), שקמצא, אחד מעשירי ירושלים, העליב את בר-קמצא, שנוּאוֹ, וגירשוֹ מביתו לעיני כל, כולל חכמי ישראל, בר-קמצא לא השלים עם העלבון, והחליט לנקום בהלשנה לקיסר הרומאי, כי היהודים מורדים בו. כדי להוכיח את טענתו, הציע לקיסר לשלוח ליהודים קרבן. הם, הסביר בר-קמצא, יסרבו להקריבו. הקיסר נתן בידי בר-קמצא עגל לקרבן, ובדרך לירושלים הטיל בו בר-קמצא מום קטן - ביודעו, שהמום ימנע מהכוהנים להקריבו; וכך היה. פסילת קרבנו נתנה לקיסר הוכחה מספקת, שהיהודים מורדים בו, והניעה אותו לעלות על ירושלים ולהחריבה.
- בגלל דין תורה - התלמוד מספר, כי המנהיגות היהודית התלבטה בעניין בר-קמצא, ונטתה להקריב את הקרבן הפסול מפני "שלום מלכות", אך רבי זכריה בן אבקולס, אחד המנהיגים הבולטים דאז, דחה את ההצעה, והורה לא להקריבו. היו שדרשו להרוג את בר-קמצא, כיוון שהטיל מום בקרבן, כדי להכשיל את עמו. ושוב, התערב רבי זכריה, והצילו - מחשש פן יחשבו בדורות הבאים, שכל המטיל מום בקרבן ייהרג. רבי יוחנן שולל את התנהגות רבי זכריה: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את ה̤יכלנו והגליתנו מארצנו" (גיטין דף נ"ה-נ"ו). בדומה לכך, יש המבקרים את התעקשות רבי זכריה לא להקריב את הקרבן, בניגוד לדעת החכמים האחרים.
- בגלל טעויות שיפוט - אמירה נוספת של חכמינו מייחסת את החורבן לטעויות שיפוט, הנובעות מקשיחות-יתר של השופטים בנוסח ייקוב הדין את ההר. מסכת בבא מציעא קובעת, "אמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה ... אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" (דף ל', עמוד ב'). אם תרצו - זו הביקורת של רבי יוחנן על רבי זכריה, שעמד על קוצו של יו"ד. כלומר, בית-המקדש וירושלים חרבו משום ששופטים דנו בקשיחות דווקנית רק לפי הדין, ולא התחשבו במתדיינים.
וכמובן, היו סיבות פוליטיות לנפילת יהודה בידי הרומאים ולהרס המקדש - אך אלו לא היו במוקד דיוני החכמים. אז למה דבקים כולם, מצוות אנשים מלומדה, בשנאת חינם? ההסבר, כנראה, פוליטי. לכולם נוח להאשים את יריביהם בסיכון המדינה והעם, ולהצדיק את עמדתם בדברי חז"ל. ובנוסף, חלק מהסיבות לנפילת הבית השני מסובכות וכרוכות בהבנה עמוקה של מחשבת ישראל ...
כל אחד יכול למצוא באוצר החוכמה היהודית צידוקים לגישתו. אך דווקא מגוון הגרסאות מלמד, כי השאלה סבוכה; ואולי לא צריכים להכריע, אלא לאמץ את כל הלקחים, העולים מהגישות הללו, כי מִצרפם ישים לזמננו.
לכל אדם יש שם
מוחמד היה השם הנפוץ ביותר לילודים במדינה בשנת 2018 - מצא סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס). לעומת זאת, השם הנפוץ ביותר לילדה יהודייה הוא תמר ולילדה ערבייה - מרים. בצד השמות העבריים החדשים לילדים, שחלקם מעוררים גיחוך ואפילו תיעוב, מצא סקר למ"ס, שיש תחייה של שמות עבריים נושנים - ולא רק בחברה הדתית.
בקרב יהודים השמות הנפוצים לילידי 2018 היו דוד, אריאל ונועם. בקרב יהודיות, השמות הנפוצים ביותר - תמר, מאיה ואביגיל. נועה, שהחזיקה בפסגה במשך שנים, ירדה למקום הרביעי, ואחריה - איילה, יעל, שרה, אדל, שירה ורומי.
בשנים 2018-2000 חל גידול משמעותי במתן שמותהמסורתיים לבנים יהודיים - למשל יהודה, רפאל, אהרון, שמואל, שמעון, ישי, בנימין, הלל ונריה. ועוד: גדל השימוש בשמות ממקורות עבריים ותנ"כיים, שכמעט לא היו בשימוש בתחילת שנות האלפיים: לביא, ארי, אִמרי, אלרואי, בניה, בארי, עִתי, און, איתן, ינאי וניתאי.
כמו-כן, דועך בקרב היהודים עידן השמות הדו-מיניים; ובקרב הערבים גדל משמעותית מתן השמות עומר ואדם. עם זאת, גדל השימוש בשמות, הנלקחים ממקורות זרים, או מסדרות טלוויזיה.
אין קוראים עיתונים
סקר TGI מלמד, כי כמחצית מהישראלים דוברי עברית אינה קוראת עיתונים כלל - גם לא בסופי-שבוע. אני מבין אותם. רוב העיתונים מביאים הררי גבבה, שאין צורך להשקיע זמן ומאמץ לעיין בהם, ובסוף-השבוע מחריפה התופעה.
הסקר העלה עוד, כי '
ישראל היום' עקף את '
ידיעות אחרונות' בימי חול ובסופי-שבוע. כנראה, חששו של מוני מוזס, מו"ל 'ידיעות', מהעיתון המתחרה היה מוצדק.
ארבע עונות של מה?!
צה"ל סיים השבוע את התרגיל האוגדתי "ארבע
עונות", המדמה מלחמה כוללת עם חמאס ברצועה - גם בתרחיש של מלחמה בזירות נוספות. הרמטכ"ל
אביב כוכבי הגדיר לצה"ל את עזה כזירה הנפיצה ביותר למוכנות למלחמה. נמסר, כי פיקוד הדרום ואוגדת עזה מתכוננים לתת במלחמה הבאה היא מכה חזקה לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי.
דובר צבאנו מסר, כי תוכנית המלחמה הבאה של צה"ל ברצועת עזה הוכנה כתוכנית מודולארית ומתפתחת מבחינת הפעלת העוצמה ומשכי הזמן של המבצע - תוך שאיפה למלחמה קצרה ביותר, שתצמצם את הנזק לעורף הישראלי מירי הרקטות. צה"ל עסק בתוכנית החדשה גם בפינוי רחב של אוכלוסייה פלשתינית במקומות שיפעל; ותינתן תשומת-לב מיוחדת לאיום הרחפנים.
בנוסף, בעקבות הריגתו בטעות של פעיל חמאס על הגדר בידי כוח גולני לפני שלושה שבועות ב-11 ביולי, חידדו לכוחות את ההנחיות באשר ל"פעילי ריסון", שמפעיל חמאס, כדי להרחיק מפגעים מהגדר - במטרה למנוע תקרית, שתביא להסלמה.
הודעת הדובר, שהועברה בערוצים רבים, עוררה בי שמחה; ואז תוגה גדולה. שוב אין מדבר צבאנו על ניצחון ועל הכרעה - בנוסח הארור של 'הכלה', שהאכילו אותנו בו בעשורים האחרונים.
ודרך אגב, שאלה של קשה-הבנה כמוני: אם מטרת "פעילי הריסון" להפיג את המתיחות - מדוע הם חמושים?!
