X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  יומני בלוגרים
פרק ב': על אהבה ועל משפחה הוצאות החתונה, הסתכמו ב-2,000 לירות. סבו הטוב של החתן, את הסכום כהלוואה נתן, והיא הפכה לשי ולדורון לנכדו הראשון, שמקים בית בישראל
▪  ▪  ▪
חתונה צנועה

שמחתי שיש חבר, אני בגיל שזה "מותר" וכבר אין מעלי "שוטר", שאת צעדיי יצר. אני משתדלת לא לחזור מאוחר מדי, כדי שלמחרת אוכל לקום בזמן. אני יודעת את הגבולות ולא צריך לסמן אותם בקו שאסור אותו לעבור. חשוב לי על עצמי לשמור וזה כלל בל יעבור. החברות גואלת אותי מהבדידות ויש לי עם מי לדבר ולחלוק ולא חושבת שהאחרים הם ממני טובים ואני לא מסתכלת בקנאה באילו שיש להם אהבה ובילויים. יחד עם רכישת השכלה, גם אני מבלה, ומאוד בעניינים. וגם אצלי הראש קצת בעננים, שברכה ללבי מביאים.
קסם לי שהוא צבר לאמא יקית ולאבא צבר ממוצא בולגרי, ממשפחות שהיגרו לכאן מטעמים ציוניים בטרם קמה מדינת ישראל, קוקטיל מעניין ומאוד שורשי. למרות הספניולית והגרמנית, הם מדברים עברית. זה עזר לי לברוח מהערבית הגלותית. נשביתי בקסמה של המשפחה והייתי שמחה להיות בתוכה. משפחה חמה, שיש בה סבא רופא, וסבא בעל משק, ואמא גננת ואבא חקלאי מלידה, ואת זה הוא הנחיל גם לבן, שבשמחה אמר, כן. הרקע הזה, עשה לי חשק להיות בכל העסק.
לבטים. לא ידעתי אם יש לו בעיה, שאני לא אשכנזייה, ואולי לא בדיוק מהעדה המתאימה!!! או עם זה שאני ממשפחה ענייה ואין לי נדוניה שמנה!!! אולי משפחתי לא תמצא חן בעיניו, בגלל המוצא, והתרבות אחרת, שפחות נחשבת!!! אולי אני גרה רחוק וזה לא צחוק!!! בקיצור לא הייתי בטוחה, שיהיה סוף טוב לספור האהבה המתוק והענוג. לא שאלתי שאלות... האמנתי שאם הוא יביט עלי בלבד, יראה בי משהו מיוחד. ומה שֶלִּי הפריע, ידעתי להצניע. ודברים שאין בכוחי לשנות, אעשה הכול, כדי שלא יהיו לי לגנות. חשוב לי להיות כמה שיותר מושלמת גם אם יקר המחיר שאני משלמת.
עם כל היופי והנוי והענווה והמשפחה הטובה, וההכנסה הגבוהה, במקצוע שלא דרש הרבה השכלה וידע, עם ידיים מיובלות, ובגדי עבודה של "אתא", זה לא היה החלום... הרגשתי שלא הכל בו מושלם. ואני אצטרך "לשלם" על מה שאין, למרות שקשה לי להתעלם... התנהגתי, כאילו שום פגם בו לא קיים, והכול ממש מושלם. כמו מנהל חשבונות מדופלם, רשמתי חובה וזכות ודאגתי לאזן את המאזן. ולמצוא סיבה שאיש מאתנו לא יהיה בחובה...
לא שאלתי שאלות והייתה לי סבלנות לחכות כדי לדעת אם משהו יצא מכל הקשר הזה. הזמן יעשה את שלו... בינתיים הוא שלי ואני שלו. הוא צעיר, אני צעירה, שום דבר לא בוער. יש לי שנתיים עד שאת הלימודים אסיים, ואת הבטחותיי לעצמי עליי לקיים.
מבלי שלחצתי, כעבור כמה חודשי חברות, הוא נכנס אלי לביתי. זו הייתה התקדמות. עד אז קבענו שעה, הוא היה מגיע, צופר והייתי יוצאת. עמלתי, שהבית יהיה נקי. כשהוא נכנס, לא ראה את הוריי, אפילו לא במבט. עדיין מוקדם... הוא ביישן, וזה כל העניין. איני יודעת אם הוא היה סקרן להכיר אותם, אך נראה לי שהוא יותר רצה אותי להכיר. כשהוריי שאלו אותי, אם יש עתיד לקשר הזה. עניתי בכנות, שעדיין אינני יודעת, ועדיף שלא אשאל... ושיחכו בסבלנות עד שיאות לתת לי אות.
מרחפת על ענן
הצעת נישואים. כעבור חצי שנה של חברות, אחרי שחזרתי מטיול של שבוע בסיני עם החוג, בערב יום העצמאות, הלכנו לחגוג יחד ברחבת היכל התרבות. ישבנו שם על ספסל, ובאופן מפתיע הוא שאל, אם אסכים להינשא לו. כמעט נפלתי מהספסל, האם הוא תכנן את ידי לבקש? האם לקבל תשובה הוא יתעקש? הופתעתי! לא ידעתי מה להשיב, אך מיד עניתי, כן. מתי חתונה אתה מתכנן? ולא אמרתי, נראה!!! אולי!!! והוא, ענה, בעוד שנה וחצי, כשתסיימי ללמוד. ולא קבלתי טבעת האירוסין ולא התלבטתי אם להסכים. קיוויתי שזה מתאים. יש לנו זמן להכיר יותר ולהדק את הקשר.
הוא החזיר אותי הביתה והרגשתי שנח עלי האור, זה יום שאותו לעד אזכור, למרות שלא היו בו תופים ומחולות ולא חברים וחברות ולא טבעת ולא מצלמות. יום של הבטחה ותשובה לשאלה לא נשאלה. הוא לא ביקש אותי מהוריי, וקיבל אותי בלי כל תנאי, חסל סדר מנהגים ומסורות, במדינת ישראל אחרת הוא החוק...
זמן מה ריחפתי על ענן. הרגשתי שהאל אותי חנן, ואני יכולה להירגע, שקופידון גם בי פגע... והאל החנון עשה את הזיווג, שעל פניו נראה הזוי. איך מיד בסוף צום יום כיפור, באקראי, בלי להודיע, אלי הגיע מרחוק, עם חבר של חברה, ממושב שלא הכרתי את שמו ולא ידעתי היכן הוא על המפה. הם נפרדו, וחיבורם לא צלח, והקשר בינינו הלך ופרח, ולא קשה להוכיח שמשמים נועדנו זו לזה. והיה עוד סימן. שמי חנה, ובשם היישוב שלו, יש את המלה חנן, שגם היא מאותו שורש. האם זה לא די, שאל שדי שלח אותו אלי!!!
דירה. זמן קצר אחר כך, הוא התחיל לנדנד להוריו, שיעזרו לו לקנות דירה. הם הבינו שהוא מאוהב בַּחֲַבֶרָה, שטרם עשו אתה הכרה. ביקשו, שגם אני אשתתף ואשלם חצי ממחירה. אמרתי לו בענווה, שלהוריי אין ממון ואין לי נדוניה שווה, שתאפשר לי לממן חצי דירה, ושיעשה היטב את החשבון, אולי כדאי לוותר על הרעיון לרכוש דירה, בלי שתבוא ממני עזרה. בגלל שידעתי את המצב בבית, לא שיתפתי את הוריי במה שעובר עלי, לא רציתי שהם ילחצו, כי הם עמדו לחתן בת, ואת כל אשר להם, לה נתנו, ועוד בן עומד להתחתן, ואני ביניהם, וכדי לעזור לי גם כן, לא רציתי שאבא את ביתנו ימשכן. יש לי חסכון קטן, וזו גם עזרה, שבזכותה, הוא עלי לא יוותר! ואם אין ברירה, נוכל לגור בדירה שכורה...
קניית דירה. חברי הצעיר, קנה על המפה דירה חדשה, שתיבנה ותהיה מוכנה, קצת לפני מועד החתונה, בעיר הקרובה למושב, שבו גרו הוריו, ודאג שהיא תהיה קרובה לתחנה המרכזית, כדי שאוכל להגיע מדי יום לתל אביב לעבודה וללימודים. שמחתי. לא האמנתי, הלב שלי פרפר, אסור לי להתבלבל... האם אגור עם אהובי בדירה משלנו, מבלי שאעבור את מה שעבר על הוריי לפני קצת יותר מעשור?
שיער גולש
הכרות עם המשפחה. הייתה לי הכרות וירטואלית, במשך שנה עם אמו, שאתה ניהלתי שיחות בטלפון, כשהתקשרתי אליו והיא ענתה. שתינו למדנו מבין השיטין לכבד זו את זו ולהבין, שנוכל לחיות יחד בשלווה ובנחת. וניתן לומר לזכותה, שהפנימה שאני עוד אהיה כלתה, בטרם אותי ראתה.
שנה לחברתנו עברה באהבה. סיימתי את הבחינות של השנה השנייה בהצלחה. בחופשת הקיץ אחרי המבחנים והלחץ, הוא הואיל אותי לבית הוריו לקחת. מפיו ידעתי על המשפחה רבות וחשוב גם לי רושם טוב לעשות. מדובר בבית חם עם אמא ואבא, אח ואחות גם.
קניתי שמלה יפה, לא קצרה מדי, שיער גולש ארוך חפוף ומבריק, פנים נקיות מאיפור, ויתרתי על ליפסטיק, חששתי שזה שעלול לרושם להזיק. רציתי להיראות פשוטה ונאה. איך יקבלו אותי? האם אשביע את רצונם? איך אראה בעיניהם??? הייתי נרגשת... האם ידחו אותי בגלל העדה? האם יאמרו משהו רע על זה, שאין לי כסף לחצי דירה, ואני לא עשירה? האמנתי שיקבלו אותי בזכות מי שאני, עלמה חיננית, משכילה ונאה, ממשפחה טובה ופשוטה שמעירק עלתה. אז מה אם מהמעברה אני באה??? הייתה לי שנה שלמה לדמיין את הרגע, והנה הוא הגיע. באתי חמושה בתשובות שנונות, שתיתנה לי הגנות, על השאלות שאולי לעברי תיירנה.
אך לא הייתי זקוקה לשום תחמושת, כי התקבלתי יפה ובטבעיות, לא הרגשתי זרה, כאילו שנים אני אותם מכירה. ואם חששתי שאני לא מהעדה הנכונה, העדה שלי כלל לא הפריעה. ראו בזה הזדמנות להשביח את הגזע. הפחדים היו אצלי בראש, תמיד אני חייבת ממשהו לחשוש... אמו אפתה לכבודי עוגת שוקולד עם אגוזים, ולא אגזים, שזו העוגה הטעימה שאכלתי בחיים, שהותירה את ההיכרות עם טעם טוב וטעים.
אחותו שלמדה בכתה ז', החליטה שזה בדיוק הזמן להעמיד אותי במבחן, מאחר שלה נודע שאני טובה בהנדסה ובחשבון, ביקשה שאעזור לה לפתור בעיות בהנדסת המישור. לימדתי אותה את הדרך לפתרון הבעיות, שלא היו במיוחד קשות. קניתי את עולמי! הראיתי מי אני! כששאלתי אותו, מה אמרו עלי הוריו? הוא אמר, שאת רזה. ביקורת מוזרה! בלבי אמרתי, גם אתה רזה... מה זה אומר? רציתי לדעת איך נראיתי בעיניהם, והוא עלי הגן ואמר, בעצם זה שלא אמרו עלייך כל רע, את הביקורת עברת. על העדר מחמאות לא כדאי למחות...צריך לחכות
ערב שקופיות
סיור לימודי לחו"ל. בשנה השלישית באוניברסיטה, בחופשת הטרימסטר, החוג לגאוגרפיה, ארגן סיור לימודי למזרח אפריקה, קניה, אוגנדה וטנזניה. באותם ימים טיול לחו"ל, לא היה זול. הסבסוד של האוניברסיטה, הוזיל את הטיול ויכולתי בכיף להצטרף. ידעתי שהזדמנות כזאת לעולם לא תשוב, והייתי חייבת לבחור, טיול וחוויה אדירה, ששוב לא תשוב, או השתתפות בקניית הדירה!!! עמדנו לפני חתונה ואין לי נדוניה ממשפחתי הענייה, וכדי לא להגיע לחופה בתחושת מועקה, כשידי ריקה, בלי היסוס ויתרתי על הטיול, כי גם הייתי צריכה ללמוד למבחן הבקיאות בספרות, שאותו לא רציתי לדחות. שנים אצטער על ההחלטה, שלקחה בחשבון את השיקול הכלכלי, שלא הרשה למי שבמעמדי לצאת להרפתקה שנראתה גדולה וממני רחוקה...
כשהחוג שב מהסיור, הוא ערך ערב שקופיות מוצלח. כולם הגיעו עם בני זוג. ולשמחתי גם אני עם חברי, שבא אותי ללוות, ויחד אתי לצפות בשקופיות, ולשמוע חוויות ולראות על מה נאלצתי לוותר, כדי לחסוך קצת יותר למען הקשר. ובעצם העובדה שהוא ראה את החבורה, שאתי למדה, חשתי זקיפות קומה. גם הופעתו הנאה גרמה לי גאווה. שמחתי שאני לא לבד ורציתי שכולם ידעו שגם לי יש את האחד.
בחינת הגמר בגאוגרפיה. סוף שנה גימל, סיימתי את כל הבחינות בחוג לגאוגרפיה ועברתי אותן בהצלחה. לקראת בחינת הגמר, היינו צריכים ללמוד לבד, על חבל ארץ שלא נלמד. קבלנו רשימה ביבליוגרפית, כולה באנגלית. החברה התארגנו, תרגמו את החומר לבחינה ולהפיצו אותו במחיר העלות, תמורת 15 לירות. זה היה נפלא, הגשמת משאלה. חלק שני היה, מבחן אנסין. לחלק הזה אין מה ללמוד, צריך לדעת לקרוא מפות נושאיות וזה בקלי קלות.
למדתי עם כל הקיטור, וזה אחרי תקופה של בחינות סוף שנה. האחים שלי בילו כל היום בבית בחופשת הקיץ, קשה היה להתרכז, זה גרם לי לכעוס ולהתרגז. כשחמותי המיועדת שמעה את טענותיי, הציעה, שאבוא לביתם ללמוד לבחינות. עמדנו להינשא, והיא עשתה למעני הרבה. עברתי ללמוד בביתם. התייחסו אלי כאל בתם. אכלתי מפִּתָם, קבלתי חדר ומיטה. ישבתי ללמוד בשקט. זכיתי בחסד. קורה לי נס, שלמשפחה כזו אני עומדת להיכנס. ובמקום להתנתק מחברי בזמן הבחינות, כשלמדתי בביתו, נפגשנו ליד השולחן. הוא התנהג אלי בחן ושמח שהוריו מעריכים אותי גם כן. ושמחים שנתחתן.
בהתקרב מועד הבחינה, קבלתי הביתה מכתב, שאני לא רשאית, לגשת לבחינת הגמר, כי טרם קבלתי פטור מאנגלית. עולמי עלי קרס... חשתי שהכול סביבי, נהרס. הייתי כבר מוכנה לבחינה... חברי הציע לי, לגשת לביתו של ראש החוג, ולבקש ממנו אישור לגשת לבחינה. איזה רעיון גנוב! איתרנו את כתובתו והגענו לביתו. צלצלתי בלב הולם, הוא פתח את הדלת, נדהם... לא ציפה שבצהרי היום סטודנטית תופיע ותפתיע. ספרתי לו מה הבעיה, ובלי לחשוב שנייה, נענה לפנייה. והורה למזכירה, לכלול אותי ברשימה. והיא אמרה, שהציון יהיה "קפוא", עד שאעבור באנגלית את הבחינה. ובלב שלם עם כולם אבחן. לאושרי לא היה קץ. החיוך על פני הנץ.
תקופת המתנה
חברי הביא אותי לבחינה עם מזוודה מלאה אטלסים כבדים. הבחינה ארכה שעות רבות, היא דרשה בעיקר יישום והבנה. הרגשתי שאני היטב מבינה ובשיא השלווה ישבתי לחשוב בכובד ראש ולהשיב על כל השאלות. מקווה שצלחתי אותה!
תוך כדי הכנות לחתונה, באוקטובר אותה שנה, למדתי קורס מרוכז לאנגלית, במשך ששה שבועות. אני חייבת אותה לעבור. למדתי ברצינות, השקעתי המון. ניגשתי לבחינה וקיוויתי שאשיג פטור שיביא לחיי אור. בינתיים עברה תקופת המתנה ארוכה, שבה אין לי מושג אם עברתי את בחינת הגמר בגאוגרפיה. מיד אחרי סיום הבחינה באנגלית, ניגשתי לדינה, מזכירת החוג המדהימה, ושאלתי אותה, אם הייתי נכשלת, הייתם מודיעים לי? והיא ענתה, מה פתאום נכשלת? קבלת 90! הלב שלי דפק 190. חששתי שהיא עובדת עלי! איך היא עונה לי בעל פה. אמרתי לה, תבדקי אם את טועה. אמרה לי, אינני טועה, את בין הבודדים שקבלו תשעים. מי אני בכלל שהיא תדע את הציון שלי בעל פה? אולי בגלל שהוא יפה??? ביקשתי ממנה שתראה לי את גיליון הציונים שלי, כדי שאאמין. היא הראתה וחיוך נסוך על פניה.
ביקשתי ממנה אישור בכתב, כדי שיאמינו לי. ברוח טובה ובהמון חיבה היא רשמה וחתמה. לוּ רק ידעתי קודם, כמה מתח וכמה לילות ללא שינה, היו נמנעים ממני. כנראה, שהם לא הקפיאו את הציון והוא הופיע על לוח הבחינות, אך לא הלכתי לבדוק. לוּ רק הלכתי להציץ, כדי לראות לפחות מה רמת הציונים, היו נחסכים ממני הרבה מתחים. ממה שלעיניי נגלה, הרגשתי הקלה. אני הקטנה מכולם, בעצם גדולה. לאושרי לא היה גבול. הוכחתי שאני שווה וטובה וזו המתנה הכי נאה, לכבוד החתונה.
סוף הוא תמיד התחלה. גם את המבחן באנגלית עברתי וקבלתי פטור ולקראת התואר, נותרו לי כמה זנבות בספרות. בקרוב עלי גם להתחיל לתעודת ההוראה. העתיד נראה וורוד. הכל הולך טוב. ובמקביל, ההכנות לחתונה הולכות ונשלמות, וגם בניית הדירה הולכת ומתקדמת, ואת התואר אני הולכת ומסיימת, וחיים חדשים לי בפתח ממתינים.
מתנה לחתונה. נהוג שהבעל נותן לארוסתו מתנה. בדרך כלל תכשיט. מאחר שאנו מעדות שונות, לא נהגנו לפי המסורות, שהולכות ונרמסות. ארוסי לא קנה לי תכשיט, ולי תכשיט לא היה חשוב בתכלית. הייתי ממוקדת מטרה, מספיק שתהיה לנו דירה, שתתן לנו קורת גג, שמתחתיו נשכב ורהיטים ומוצרי חשמל, ולא תכשיטים וקישוטים. סבו הרופא היֵקִי, שבערכי לא המעיט, שאל נכדו, חתני, אם הוא קנה לי מתנה תכשיט, וכשהוא נענה בשלילה, הוא הושיט סכום כסף וביקש שיקנה לי תכשיט. הוא קנה לי צמיד מזהב צהוב ולבן, וקיים את המנהג, שיכולתי לחיות בלעדיו. הרגשתי שהוא אותי מחבב ומעניק לי מכל הלב.
לא רבע עוף
חתונה צנועה. לא רציתי חתונה באולם, ולא להזמין את כל העולם, לא בורקס ולא רבע עוף, ולא לרקוד כמו קוף. הראש שלי היה בלימודים, רציתי להזמין רק מעט חברים קרובים, וכמובן גם את המשפחה הברוכה, בלי כל השכנים, שאלי לא מדברים, ובלי לבנות על הכנסות ממתנות. רציתי חתונה צנועה, בבית כנסת, שמלת כלה, הינומה וזר פרחים, קידוש כהלכה, כיבוד קל וטעים. מתנות לא חשובות, כדי לא להכביד על קשיי היום. השיקול היה כלכלי, למנוע בזבוז מיותר, כדי שביום המחר, נוכל לקנות, ארון ומיטה, מכונת כביסה, מקרר, תנור ומיקסר. בעלי המיועד, אתי זרם. הוריו הופתעו, אך את הרעיון קבלו, ולא הקשו, ועזרו לנו לארגן את החתונה, למצוא בית כנסת מתאים, להחליט על טיב הכיבוד, על רשימת האורחים ועוד.
ההכנות לחתונה. מבלי לערב את הוריי, קבעתי עם הוריו היכן תהיה החתונה הצנועה. חיפשנו בית כנסת מתאים וקבענו מועד והתחלתי להתכונן לחתונה, להירשם ברבנות, הסתובבתי לבד לחפש לי הינומה ושמלת כלה יפה בהשאלה, צלם, מכון לאיפור לכלות ובית מלון לבלות בו את ליל הכלולות. אחרי שסדרתי את כל העניינים, סגרתי את כל הקצוות, הבאתי להוריי את ההזמנות, שיזמינו את מי שהם רוצים בחתונה לראות.
כשבאתי להודיע לאבי, לא היה צריך להיות נביא, איך יגיב... הוא כעס, רגז, רתח, איך אני קובעת לבד... כאילו לא בי מדובר!!! ומה שאני עושה, זו בושה, מה יגידו החברים והמשפחה, ואיך אני שוללת ממנו את השמחה. אמרתי לאבי היקר, שאין לי כסף מיותר, לשפוך על שעתיים חתונה, ובטח שלא אין חתונה גדולה לממן... עשיתי הכל לבד ולא ביקשתי ממנו אפילו לא לירה. והוא נותן לי "סטירה"!!! ועל מה שאני עושה, שיאמר רק, אמן!!! כי את חיי, אני אתכנן. כך עשיתי מני אז ואמשיך גם להבא. גם אם אחרת אבא רצה, הוא התרצה.
דיור זמני. מאז שישבתי ללמוד לבחינת הגמר בביתם של המחותנים, הפכתי לבת משפחה ולא הרגשתי זרה. עם הוריו היו לי שיחות ארוכות, והתייעצתי אתם על כל צעד ושעל. מה שלא עשיתי עם הורי (וחבל). מאחר שהדירה שהם קנו, לא תהיי מוכנה בזמן, כפי שהבטיח הקבלן, אמו הציעה, שלתקופה קצרה נגור בביתם, עד שהדירה תושלם. קפצתי על המציאה, נוכל לחסוך לא מעט. אך בעלי המיועד חשש, שהאידיליה בינינו תומר ותקבל טעם מר. הוא זכר, שעד לא מזמן, הוריו והורי אביו, גרו מתחת לאותה קורת גג, ושם לא היה כל יום חג, הוא דאג לשכוח את המריבות והעדיף שנגור בנפרד מההורים. עם הוריו הייתי ביחסים טובים, והאמנתי שנצליח יחד למנוע מריבות ושהחיים יזרמו על מי מנוחות. הוא התרצה, וכך היה!
קבלנו את ההצעה הכבירה. נוכל לחסוך כל לירה, ונצליח לרהט את הדירה. קנינו מיטה, ארון ושידה, שילכו אתנו לדירה שהלכה ונבנתה. הבאתי מהבית את הספרייה ואת שולחן הכתיבה ויצרתי לי סביבה חביבה. אם להיות גלויה, פרטיות הייתה חסרה. היחסים היו טובים, והם היו לי כהורים. ידעתי להודות על כל הטוב. לא היו לי חובות של בישול וקניות. השתוקקתי ללמוד לאפות, כי אמי לא אפתה, ועוגה טעימה אותי פיתתה. למדתי מאמו לאפות ואפיתי עוגות יפות וטעימות. קצת עזרתי בבישול והתבוננתי באמו מבשלת, שלא יגידו שאני רק אוכלת. המעבר לחיים עצמאיים היה מדורג ואיטי. חיכיתי לרגע האמתי, שרק הוא יהיה אתי, שסוף-סוף נגור לבד ונהנה מהחופש לחיות יחד בדירה משלנו בשלווה ובנחת. את משפחתי שמרתי מחוץ לתמונה. לא באתי אליהם בתלונה, הרגשתי שכלפיהם אני לא הגונה...
כלה פשוטה
פגישה עם הוריו. ניסיתי לדחות את רגע הפגישה בין המשפחות למועד הכי רחוק. מועד החתונה התקרב. אין מנוס ההורים חייבים להיפגש. זה לא קל בכלל, אך בלתי נמנע. החלטתי על מפגש צנוע במוצאי שבת. הם ידעו שהם הולכים לפגוש משפחה פשוטה, בבית פשוט, עם שבעה ילדים, ובלי הרבה גינונים. לא התביישתי בו, כי גם ביתם היה צנוע ולא מצועצע. הבעיה הייתה הכיבוד. לנו יש אוכל אחר, ולא חשבתי שבו אוכל להתהדר. אולי חריף ואולי מעט מלוח ומוגש בצורה אחרת, פחות מהודרת, ואין לנו שולחן אוכל גדול, שסביבו יכולות להסב שתי משפחות, ואין לנו מפות לבנות שבהן ראשי התיבות של המשפחה רקומות, ולא צלחות "רוזנטל" יפות מפורצלן ולא סכו"ם מכסף. במקום לעשות בושות, החלטתי, שהכי טוב, זה כמה שפחות. הזמנתי עוגות והכנו קפה ותה וקבלנו אותם יפה בחדרי בסלון בבית מצוחצח ונקי. זה היה המבחן הגדול שחששתי שבו אפול. תודה לאל. הצלחתי בגדול...
החתונה. למרות שזה אסור!!! ביליתי את הלילה לפני החתונה בבית הורי בעלי, שמעתה יהיה גם ביתי. בבוקר נסענו לבית הכנסת להביא מרציפן, שסבתו החורגת הכינה ומהפרדס קלמנטינה. ומשם למכון יופי "אנטה" לכלות, בו ביליתי את כל היום, ועשו ממני כלה פשוטה ויפה. ובערב הוא בא עם אחיו לקחת אותי לחופה.
ממשפחתי הלכתי והתנתקתי, הם לא ידעו מה יש לי ומה חסר, ואיך אני בתוך כל הקשר. לא היה לי קשה מהם להיפרד. שמחתי להתחבר עם המשפחה החדשה, שידעתי את שבחה, שהעניקה לי ולא קמצה ואותי לזרועותיה אמצה.
את החתונה הצלם תמרן, היא עברה בשמחה ובחן, בלבבות יוקדים, בלי שירים וריקודים. למרות שלא הלכתי למקווה כמקווה, קידש אותנו הרב אליעזרי, חברו של הסבא היקי, של בעלי, הרופא ד"ר פרנקל. מכל המוזמנים, אני זוכרת את הסופר יוסף אריכא, שהגיע לחופה לתת לי ברכה. לא האמנתי שהוא יטרח ויגיח ויהיה עֵד לחופה ב"אוהל מועד". הוא פעם הזמין אותי לביתו והפגישה שהייתה לי אתו, גרמה לי להכיר את יצירתו ולהעריץ אותו ושמרנו על קשר. חיכיתי לעוד ידיד בעל שם, אך לא הגיע, ולא הפתיע...
החתונה הסתיימה מהר. לחצתי ידיים ועברו שעתיים. החזרנו את ההורים הביתה למושב. חשתי שאני מתה מרעב. קבלתי צלחת מרק. אכלתי, ומהר נסענו למלון "שרתון" לבלות את ליל הכלולות הראשון...
הכל זהב
הוצאות החתונה, הסתכמו ב-2,000 לירות. סבו הטוב של החתן, את הסכום כהלוואה נתן, והיא הפכה לשי ולדורון לנכדו הראשון, שמקים בית בישראל. לוּ יכולנו לכתוב בהזמנות, "נא להימנע מהבאת מתנות", הכל היה יותר פשוט. קבלנו מעט מזומן (ריחמתי על מי שנתן), סיפולוקס, מפת שולחן, צלחות מקרמיקה, אגרטל, כוסות, גביעי גלידה, שחלקן עד היום שמורים בארון. לא בנינו על המתנות ולא נחלנו אכזבות. חמותי ביקשה ממני לכבד את הבאים ולשלוח כרטיסי תודה למי שטרח והגיע ומתנה לא שכח.
למחרת החתונה, אחרי ליל הכלולות במלון בתל אביב, נסענו לשבוע דבש לאילת. בכביש הערבה, לפתע, מצב רוחי נעכר. בעלי שם לב, ושאל, מה קרה? עברה בי מחשבה שעשתה בי שמות. מעתה יש לי שם משפחה חדש, כתובת חדשה. מה עם זה אני עושה? איך תראה מושיוב הגברת? איש אותה אינו מכיר... איזה תוכן וצורה היא תלבש??? וזו שעד אתמול סמוכה, הייתה, איש לא ימצא אותה, ולא ידע חיה היא או מתה? איך ולאן נעלמה לפתע?
פעם שנייה שנינו לבד במלון בחדר אחד. לומדים להתאחד ולהיות ביחד. בערב, הכרנו חברים ויחד אתם הדרמנו לסיני, לנואיבה ודהב, והכול היה זהב. למרות שצחקנו הרבה, משהו בתוכי לא היה שקט ולא דברתי על זה...
חזרה מירח דבש. מיד אחרי החתונה, התחלתי ללמוד לתעודת הוראה בגאוגרפיה ובספרות בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב. בספרות נותרו לי עוד קצת השלמות, לקחתי קורסים מעניינים מאוד, עם לילי רתוק, יונה דוד, ראובן קריץ ודן פגיס. כולם היו נפלאים והם החזירו לי את אהבת הספרות. זו הייתה שנה נהדרת, פחות לחוצה מבחינת לוח זמנים. כמו אז, יצאתי מדי בוקר ושבתי בערב. בעלי ציווה עלי לאכול ארוחה חמה במנזה, כי הייתי מאוד רזה, כדי שלא אראה מזת רעב. הוא אכל אצל הוריו. האוניברסיטה והלימודים היו מקום נעים למלא מצברים ולהוסיף לרכוש ידע. בערב עם שובי, בעלי ואני הכנו ארוחת ערב קלה, פטפטנו על מה היה, וישבנו עם כל המשפחה ליד הטלוויזיה, והלכנו למיטה.
לפני שקבלתי תעודת הוראה, התקבלתי לעבוד כמורה בתיכון אקסטרני ולהכין תלמידים לבגרות בגאוגרפיה. הייתי בת עשרים ושתיים, גדולה מתלמידיי בארבע שנים. לא מזמן ישבתי כמותם ללמוד לבגרות בערבים, והיום אני אותם מכינה בבקרים. מי היה מאמין? עזבתי את העבודה "במכון לחקר..". קבלתי פיצויים, סכום הגון, כך חלקי במימון הדירה יגדל, וארגיש יוצא מן הכלל.
עבודה בהוראה. למרות שעשיתי את כל ההשלמות בספרות. נשביתי בקסמה של הגאוגרפיה. לא הרגשתי שמהספרות אני יכולה לעשות "קרדום", לא היה לי מספיק ביטחון. בגאוגרפיה יכולתי ללמד על דברים, שניתן לראות ולחוש, ולא הסתבכתי בשום פרוש. השתדלתי להעביר לתלמידיי את אהבתי לעולם, לנוף, לטבע, לאדם, ולכל מה שעל האדמה קיים.
המעבר ממקצוע למקצוע לא היה קל. בעבודה המשרדית, לא היו לי שיעורי בית והייתי פנויה לנפשי והיחס אלי היה אנושי. בהוראה נדרשה עבודת בית רבה להכנת שיעורים ולבדיקת מבחנים, לאספות הורים ולישיבות ציונים ולהשתתפות בטיולים ובמחנות אימונים ומתח מביקור המפקח ומתוצאות מבחני הבגרות של התלמידים. לא יכולתי לבלות עם בעלי בשקט בערב, מבלי שמשהו לי יציק, האם אני לשיעורים מוכנה מספיק, ואולי יש סכנה, שאני בעצמי לא הכל מבינה!
הקרבה ונתינה
הגעתי כל בוקר בלב הולם, אני צריכה לדעת בבירור מה אני מלמדת היום בשיעור, שמא המפקח עלול להגיע ואז תיבש לשוני ואאלם. כל הדרך את החומר הייתי משחזרת, ובונה אותו ועורכת. הייתי כלה צעירה, סטודנטית להוראה ומורה חדשה. כותרות גדולות ומחייבות. השתוקקתי לבלות עם חתני ולהיות אתו יחד. נאבקתי עם עצמי למי להקצות יותר זמן, למקצוע או לחתן? הזמן שעמד לרשותי, היה מוגבל, והייתי בקונפליקט מתמיד והכול היה מבולבל. הרגשת התסכול לא עזבה אותי כלל, ולא הרגשתי שכול מה שאני עושה יוצא מן הכלל.
אם בעבודה במשרד זכיתי ליחס חם, בהוראה, הייתי צריכה לקנות את עולמי בהמון הקרבה ונתינה. לא תמיד זכיתי לתמורה ולהוקרה. שלב ההוראה בהתחלה היה נורא. האם להודות שהבחירה במקצוע זה, היא טעות חמורה? האם יש דרך חזרה? היו ימים שבהם חשתי רע, וזה האפיל על כל הטוב הרב, שלי קרה. קשה להיות מורה, אני צריכה הרבה ניסיון והכשרה... הייתי במשבר, ובמקצועי החדש לא יכולתי להתהדר. והיה לי מר וזה לא עבר. בסוף יום העבודה, נסעתי לאוניברסיטה ללמוד פדגוגיה והשלמות בספרות. זה המקום שבו היה לי הכי טוב. הלימודים היו הדבש שהמתיק את המר שאף פעם לא נגמר.
לא התגעגעתי לבית הוריי. ידעתי שבו לא הייתי מרגישה יותר טוב. נפרדתי מהבית, בלי בכי ודמעות. ידעתי שמהרגע שהתחלתי ללמוד לבגרות, אל בית הורי לא אשוב עוד. מצאתי בית שבו הרגשתי כבת, שדחף אותי לבקר את הורי בשבת. אבי חיכה לנו בכיליון עיניים והגיש כיבוד ועדכן אותנו מה חדש במשפחה, ואמא הכינה תה, ורוב הזמן הייתה במטבח, וכשסוף-סוף יצאה, הייתה לה שאלה לגמרי לא קלה: "את בהריון?" שאלתהּ גרמה לי עלבון. הרגשתי נורא ואיום... עניתי, לא!!! ובכיתי בשקט, למה את שואלת! לקח חמש שנים עד שעניתי לה, כן. ילדתי בן... ובפעם הבאה, לפני ששאלה, מיד כשגיליתי, צלצלתי ואמרתי לה בשמחה ובששון, שאני שוב בהריון. וילדתי עוד בן.
אני ילדת מעברה, שהרבה עברה, שרכשה השכלה, שהייתה חשובה לה. המציאות הקשה, אותה לא שברה. רצתה להיות חלק מהחברה, שהיא בה בחרה. נישאה עם מי שאותו אהבה, ולאן שרצתה להגיע הגיעה. ייחלה לילדים שבוששו להגיע!!! ריכלו עליה שהיא עקרה!!! חרה לה ובושה נורא. טעמה מתוק וגם מר, ובכל מקום האל עליה שמר...

תאריך:  11/08/2019   |   עודכן:  11/08/2019
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
מוטי פלד
יש כאלה שבטוחים שאף פעם לא יקרה להם שום דבר, והם בטוחים שאף פעם לא יזדקקו לעזרת הזולת אפילו כאשר הגיל יטפח להם בפרצוף    לכן הם לא חושבים שהם חייבים לחנך את הילדים שלהם לכבד ולסייע לקשיש או לנכה...
צילה שיר-אל
יש לה זכרון מעולה וניתן לסמוך עליה שתדע לשלוף תשובות גם מארועי העבר הרחוק באופן מדויק כזה, שירתיע את מכריה ויוכיח שוב ושוב את כישוריה הרבים
יוסף אליעז
ביבי חרד מאוד לבל יצמח לצדו מנהיג אחר שיוכל אי-פעם להחליפו    לאחרונה, משבקעה או זרחה האפשרות שמא אַחֵר ייקרא להרכיב ממשלה ולא ניתן יהא להביא עלינו בחירות זו הפעם השלישית, מיהר לקקנו [המועמד לשר!] דוד ביתן להחתים את 40 המועמדים בראש רשימת הליכוד לכנסת על הצהרה כי לא יתמכו באף מועמד אחר, שאינו ביבי, לראשות הממשלה
איתן קלינסקי
הרב רפי פרץ הביע בגלוי דרישה לספח לישראל את כל שטחי יהודה ושמרון, דרישה לה יש גיבוי של שגריר ארה"ב בישראל
יצחק מאיר
תכלית כל אבל איננה לבכות על שהיה ואיננו עוד    התכלית היא לזכור כדי לקומם עיי הריסות, כדי לקיים תקוות לבניין עתיד
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il