מוטי הוד (פיין), שהוביל את חיל-האוויר לניצחונו האדיר במבצע "מוקד", שפתח את מלחמת ששת הימים, נחבא אל הכלים, ולא עסק ביחסי ציבור. את תשומת-לבי משך הוד, כשקראתי בראשונה את פקודת היום שלו ללוחמי חיל-האוויר, בחמישה ביוני 1967 בבוקר:
"האויב המצרי המשתחץ והמתגרה הניף ידו לכלותנו. לחיל-האוויר, אגרופו הקמוץ של צה"ל - ניתן הצו. המראנו לקרב. החלה החוליה השישית במלחמתנו לעצמאות וקוממיות במולדתנו ההיסטורית. החוט המשולש 1967-1956-1948 לא יינתק. שוב חברו עלינו אויבנו [כך במקור!] מכל עבר.
רוחם של גיבורי ישראל בכל הדורות תלווה אותנו בקרב. גבורתם בת האלמוות של לוחמי יהושע בן-נון, גיבורי דוד המלך, המכבים ולוחמי מלחמת הקוומיות וסיני תשמש לנו מקור ממנו נשאב כוח ותעצומות רוח להלום באויב המצרי המאיים על בטחוננו, עצמאותנו ועתידנו. במיגורו המוחץ, נבטיח שלום וביטחון לנו, לבנינו ולדורות הבאים. טוסו, עוטו על האויב, הכו בו עד חורמה, השמידו מלתעותיו. הפיצוהו במדבר לכל עבר למען ישכון עם ישראל לבטח בארצו לדור ודור"
1.
פקודת יום תמציתית וכל כך יהודית לא קראתי מעולם. היום היו משפדים את מחברה על דבריו. עיינו בערך
עופר וינטר.
"מוקד" - מבצע נועז, שגבל בסיכונים אדירים, הוכן בחיל-האוויר יותר מעשור, עוד בשנות החמישים. גובש בימי
עזר ויצמן, ומוטי הוד נתן לו את הליטוש האחרון. למעשה, המבצע הכריע את מלחמת ששת הימים. מושיר (פילדמרשל) עבד אלחכים עאמר, סגן-נשיא מצרים ומפקד צבאה, היה אמור לנחות בביר גפגפה עם פמליה נכבדת בשעה שמונה בבוקר בחמישה ביוני. מטוס התובלה איליושין, שנשא אותו ואת פמלייתו, חלף על פני הארמדה האווירית, שנעה לתקוף את שדות-התעופה במצרים. עאמר הבין מה קורה לנגד עיניו, הורה לטייסים לחזור לקאהיר, וכנראה התמוטט בלשכתו. כשהתאושש, שלח הוראה לכל המפקדים הבכירים של צבאו לחזור אישית אל מערב התעלה, ורוב הצבא המצרי הופקר בסיני כעדר ללא רועה, והובס. לכן, ניתן לייחס את התמוטטות הצבא המצרי ל"מוקד".
כנראה, בראשונה בהיסטוריה, תקיפה מאסיווית של שדות תעופה הביאה ניצחון במלחמה. את "מוקד" הניע תסכול עמוק של חיל-האוויר מזה שטייסות צרפתיות הגנו על שמי המדינה במלחמת סיני. למרות זאת, רק תריסר מטוסים מיראז׳ 3 נותרו להגן על שמי המדינה כשחיל-האוויר טס לבצע את "מוקד", והם הספיקו.
מוטי הוד היה טקטיקן אווירי מעולה, שהשחיז כמפקד חיל-האוויר (מח"א) את שִני החיל, את מלתעותיו ואת טפריו. עסק בקליטת מטוסים אמריקניים, שהחליפו את המטוסים הצרפתיים, וקלט טכנולוגיות מתקדמות. אחת מהן - לוחמה אלקטרונית (ל"א) - סייעה רבות להפתיע את המצרים בחמישה ביוני בבוקר.
כשברבע לשמונה המריא חיל-האוויר ל"מוקד", היה מתח ב"בור" (מרכז השליטה - משל"ט) של חיל-האוויר. הטייסים שמרו על דממת אלחוט, עד שהשלימו את משימותיהם, והתפרצו בצהלה, כל אחד לפי אופיו. הוד ישב דרוך בבור, ולגם קנקני מים. גם אצלו התפרק המתח כשקלט את התשדורות על הצלחת המטס הראשון.
עקשנות הוד, בסיוע אלוף עזר ויצמן, ראש אג"ם במטכ"ל, פוגגה את רוב ההתנגדויות ל"מוקד". במטכ"ל "הירוק" התייחסו להבטחת הוד, שישמיד את חילות האוויר הערביים תוך שלוש שעות, כהתרברבות, אולי כיוון שהוד סירב לחשוף בפניהם את תוכנית "מוקד"
2. כדי שלא תדלוף, ותישמר ההפתעה, נחשפו מפקדי בסיסי חיל-האוויר לתוכנית, שהונחה במעטפות אטומות בכספות בלשכותיהם, רק ביום שבת, ארבעה ביוני; ומפקדי הטייסות - רק בחמישה ביוני בבוקר וטייסי החיל - בתדריך הבוקר בחמישה ביוני. חיל-האוויר התאמן על קטעים מהתוכנית מבלי לדעת את התמונה הכוללת. בעיצומה של הכוננות שלפני המלחמה, תרגל חיל-האוויר את מתווה "מוקד" בסיוע היחידה לל"א של החיל. בהתאם לדרכו של הוד, התוכניות נבדקו לפרטי-פרטים, גם בעזרת שעוני-עצר, כולל עמידה בלוח-זמנים צפוף. אנשי הל"א גילו במצרים שטחים מתים, שאינם מכוסים על-ידי המכ"ם המצרי
3. בתום המלחמה זכה יוסקה נאור, ראש הל"א בחיל-האוויר, בפרס ביטחון ישראל על תרומתו החשובה ל"מוקד", שפרטיה חשאיים וטרם פורסמו עד היום.
עם מינוי משה דיין לשר הביטחון הורה הוד להשלים את ההכנות האחרונות ל"מוקד"
4. המתכננים התלבטו בין תקיפה בבוקר עם התפזרות הערפילים לבין תקיפה באור אחרון והמשך לחימה בליילה. ויצמן היה בעד תקיפה באור אחרון, ושייקה ברקת, קצין המודיעין של החיל, מסר, שהתייעץ עם טייסים, שרובם בחרו בשעה רבע לשמונה בבוקר, כיוון שבשעה זו אין סיורים מצריים, והטייסים בחדרי האוכל אחרי כוננות הבוקר. הוד הכריע כמה ימים לפני המלחמה בעד השעה 07.:45. ההאזנה הביאה להוד מידע חשוב על כך, שמפקדי הבסיסים המצריים, שאינם בכוננות, ובכירים בבסיסיהם יהיו בשעה זו בדרכם לבסיסיהם, ולטייסים
תחסר מנהיגות. הוד נזכר בשעות הרבות, שבילה בכבישים בדרכו מביתו בצהלה לקריה בתל אביב, ורק מכשיר-קשר חיברו ל"בור"; והכריע בעד תקיפה בבוקר
5
שלושה חודשים וחצי לפני המלחמה השלימו ברפאל ובתעשיה הצבאית את פיתוח הפצצה מפצחת המסלולים, והיא נוסתה בהצלחה על מסלול בבסיס חצור
6. למרות החשש, נותרו רק תריסר מטוסים מיראז׳ להגן על שמי המדינה, ושמונה היו באוויר. טייסת מטוסי האימון פוגהע מגיסטר שימשה להונאת המצרים
7.
תוכנית "מוקד" הצליחה. "שבירת דממת הרדיו [של המטוסים התוקפים] הייתה האות לשמחת הניצחון במשל"ט ... אחרי שלושה שבועות של מתח וחרדה ...", עזר חיבק את מוטי, שנשאר רגוע, ואמר, "פיין,8 עשית זאת". הוד נשאר רגוע, ושתה קנקני מים
9 תחזיות הוד התאמתו במלואן למרות תקלות, שלא העיבו על הניצחון.
הוד הקפיד על תחקיר הקרבות, כיוון שזו מסורת החיל ולנוכח ההתאוששות המהירה של חילות האוויר הערביים. אבידות ערביות: 348 מצרים, סוריה 60, ירדן 21, עירק 21. חיל-האוויר איבד 45 מטוסים ו-24 אנשי צוות אוויר. נותרו לו 130 מטוסים שמישים, ואתם נכנס למלחמת ההתשה, שפרצה מיד
10.
הטיל כופף את כנף המטוס
מוטי קבע זמן לקרבות האוויר: בעזרת שעון-עצר הקצה ארבע דקות למפגש עם מטוס אויב, והקפיד במשל"ט, שבתום הזמן ינותק המגע ללא קשר לתוצאות המפגש. במדינות ערב עובה מערך הטילים נגד מטוסים (טק"א), ולמצרים הגיעה במבצע "קווקז" דיוויזיה סובייטית להגנה אווירית, שסגרה את הפרצות בקו המצרי, והטיל הסובייטי כופף את כנף המטוס הישראלי ...
11
בחיל-האוויר עסקו באותה העת בלחימה אווירית כסיוע לכוחות הקרקע ובהסבת חיל-האוויר מטכנולוגיה וממטוסים צרפתיים לטכנולוגיה ולמטוסים אמריקניים - תהליך קשה ומפרך, הדורש הדרכה רבה של צוותי קרקע ושל צוותי אוויר. בספטמבר 1969 נחתו בארץ הפנטומים הראשונים. טייסת הפנטומים 201 הוקמה בפיקודו של שמואל חץ, והחלה לשאת בעיקר נטל ההפצצות על המצרים. אחריה הוסבה טייסת 69 "הפטישים" הוותיקה לפנטומים, ובראשה אביהו בן-נון. החיל היה במצוקת טייסים כיוון שהיה צריך להסב טייסים למטוס החדש. יחידת הל"א 515 בחיל-האוויר שיתפה פעולה עם יחידת האיסוף 848 באמ"ן כדי להתמודד עם המעורבות הסובייטית. לבסוף הסכימה ישראל להפסקת-האש בתיווך ארצות-הברית, בתחילת אוגוסט 1970, שהופרה למחרת היום מבלי שישראל הגיבה. כנראה, זה היה הזרע של מלחמת יום הכיפורים.
תקרית המטוס הלובי ב-21 בפברואר 1973 העיבה על סיום תפקידו של הוד כמח"א. הוא פרש לאחר שבע שנים, באפריל 1973, ובני פלד החליפו. "[הוד] הטביע את חותמו האישי על החיל", שהפך ממגן על שמי המדינה לשולט בשמיים ובשדה הקרב, ומסוגל להכריע בזמן קצר. "מוטי הביא את חיל-האוויר לקדמת הבמה, והפך אותו לזרוע התקפית אסטרטגית מובילה של צה"ל ..."
12.
במלחמת יום הכיפורים היה הוד בתחילה יועץ אווירי לאלוף פיקוד הצפון ואחר כך יועץ לאלוף פיקוד הדרום. "... על-אף שחלק לא פעם על שיטות ההפעלה וסדרי העדיפויות שבניהול המערכה האווירית [בידי אלוף פלד], נמנע מוטי הוד מביקורת גלויה על מחליפו. הביקורת הפומבית היחידה שהשמיע הייתה על ההחלטה להעלות עשרות מטוסים לאוויר בשעות הראשונות של המלחמה במקום לשלוח אותם לתקוף את ציוד הצליחה המצרי ואת ריכוזי הכוחות המצריים ... בצדה המערבי של התעלה"
13. עם זאת, פעילות חיל-האוויר במלחמת יום הכיפורים לא נחקרה על-ידי גורם חיצוני. ועדת אגרנט לא קיבלה מנדט לחקור את תפקוד החיל
14.
תבנית נוף מולדתו
מה הכשיר את הנער מוטי פיין מדגניה א' להיות "מנהיג אווירי רב-זכויות"
15, כדברי אלוף
אמיר אשל, שפיקד על חיל-האוויר? התשובה, כנראה בדברי המשורר שאול טשרניחובסקי, "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. הוד נולד בערב שמחת תורה, בספטמבר 1926, בקיבוץ דגניה א׳. אביו, יוסף, היה שומר, חקלאי ואיש ביטחון ידוע. בגיל 16 פרש הוד מלימודים, והחל לעבוד כטרקטוריסט וכמכונאי במוסך הקיבוץ. באפריל 1944, בגיל 18 התגייס לצבא הבריטי - בניגוד לעמדת הקיבוץ. התנדב ליחידת תובלה, ועבר טירונות בג׳ניפה שבמצרים. אחריה הוצב ליחידת תובלה 178, שסופחה לבריגדה היהודית (החטיבה היהודית הלוחמת - חי"ל). הוכשר כנהג משאית, ואחר כך גויס למשימות של "ההגנה" ושל "עלייה ב׳", ו פך לנהגה של עדה סירני-אסקרלי, אלמנתו של אנצו סירני, שפיקדה על "עלייה ב'".
סירני מימנה מתקציב "עלייה ב׳" קורס טיס במילאנו להוד ולאברהם יפה. שכר הלימוד לכל אחד מהם - 70 אלף לירטות. הוד למד להטיס מטוסים קלים, אך נזקק לקורס טיס מתקדם להכשרת טייסי קרב. זה נערך בצ׳כוסלובקיה במאי 1948 בהשתתפות בוגרי קלוב התעופה ומחלקת הטיס של הפלמ"ח. מוטי פיין ואברהם יפה צורפו לקורס. בהמתנה לקורס עורבו בהעברת נשק ארצה, ואחרי שישה שבועות הגיעו לקורס הטיס.
בשלב המתקדם של הקורס התאמנו החניכים בהטסת מטוסים מסרשמידט מתוצרת צ'כית. לפניהם עברו את ההשתלמות מודי אלון, עזר ויצמן, לו לנארט וסנדי ג׳יקובס. לאחר שסיימו את אימוניהם, פורקו המטוסים, והועברו בטיסה לשדה עקרון (תל-נוף) בארץ
16. בקונוביצה שבדרום צ׳כיה צורפו מוטי פיין ודני שפירא, מצטייני הקורס על מסרשמידט, לטייסים, שהעבירו ארצה תריסר מטוסים ספייטפייר במבצע ולווטה 2.17
הוד לא השתתף בקרבות מלחמת הקוממיות, ולקראת סוף 1950 יצא להשתלם בהטסת מטוסי סילון בבריטניה
18. בינואר 1952 מונה למפקד טייסת 101, טייסת הקרב הראשונה, ובפברואר 1956 למפקד טייסת אוּראגן 113. משימתו הראשונה להעביר ארצה שישה מטוסים אוראגן מאתונה. אחר כך מטוסים מיסטר 4 מצרפת דרך ברינדזי שבאיטליה לישראל, תחת מעטה סודיות כבד. מיד אחרי זה פרצה מלחמת סיני, שבמהלכה כמעט עצרו אוראגנים את המשחתת המצרית איברהים אלאוול (לימים - אח"י חיפה) מול חופי חיפה.
טייסי חיל-האוויר רצו לתקוף שדות תעופה מצריים, ונבלמו. כך נותר הלוז של מבצע "מוקד" חשאי, והמצרים לא בנו מחסות תת-קרקעיים למטוסיהם (דירים תת-קרקעיים - דת"קים). לאחר המלחמה מונה הוד למפקד כנף 4 בחצור.
באוגוסט 1959 מונה לראש ענף אוויר 3 (מבצעים), התפקיד השלישי בהיררכיה של חיל-האוויר; ולאחר שנתיים מונה לראש מחלקת אוויר, התפקיד השני בחשיבותו בחיל. עזר ויצמן, מח"א, תכנן להיות רמטכ"ל, ושהוד יחליפו כמח"א. ויצמן התעקש על מינוי הוד למח"א, ונפגש כמה פעמים עם הרמטכ"ל
יצחק רבין ועם לוי אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון, כדי לקדם את המינוי. אשכול התנגד, והציע, שהוד יישלח ללמוד שנתיים בחו"ל. ויצמן התעקש, וטען, שמוטי לא יצטט את שיקספיר או את ביאליק, "אבל את הערבים 'ידפוק בעברית פשוטה ובלי חוכמות׳"
19. הוד פירש את התנגדות אשכול כהמשך לוויכוח בין לוי שקולניק מדגניה ב' ובין יוסף פיין, אביו, מדגניה א'. בעקבות לחץ כבד של ויצמן, מונה הוד למח"א ב-27 באפריל 1967, אך מינויו לא עבר בשקט בחיל-האוויר. "אל"ם הוד יוביל לניצחונכם", כתב ויצמן בפקודת היום לסיום כהונתו כמח"א
20.
הוד שינה את הנימה ההגנתית, שהנהיג ויצמן, והחליפה בנימה של יוזמה התקפית. יזם מפגשים עם מטוסי האויב, וניהל אותם מה"בור", כשבקשר קראו לו, "קיסר". ב-29 בנובמבר, חצו מיראז׳ים את הגבול המצרי, והפילו שני מיג 17, שהוזנקו נגד טיסת סיור של פייפר ישראלי. זו הייתה ההפלה הראשונה בטיל אוויר-אוויר מאטרה 530 ("יהלום") צרפתי. הקרב הגדול היה בשבעה באפריל 1967 באזור הכינרת. הוד פקד, "למפגש!", ויפתח ספקטור הפיל מטוס אחד. הקרב נמשך לעבר שמי דמשק. בני רומח פגע במיג 21 סורי, אך לא הפילו. אחר כמה דקות הופל עוד מיג באש תותחים. הקרב התפתח, וחיל-האוויר הסורי איבד באותו היום שישה מטוסים. בעקבותיו הקדים הרמטכ"ל את דרגתו של הוד
21, אך תוצאות הקרב עוררו ויכוח כיוון שטענו, שהקרבות היו בניגוד לעמדת הממשלה, שביקשה לא לחמם את הגבול
22.
אזרח
במחצית 1975 עזב הוד את משרד הביטחון, והחל לחפש את דרכו בעסקים. הקים את חברת "קווי אוויר למטען" (קא"ל) יחד עם המרכז החקלאי, למרות התנגדות חריפה של "אל-על". ביוני 1976 אישרה הממשלה את הקמת החברה, ובשניים בנובמבר 1976 המריאה טיסת המטען הראשונה של החברה מנתב"ג לגרמניה..
בסוף 1977 נכנס הוד לתפקיד מנכ"ל "אל-על", ונתקל בהתנגדות של מרדכי בן-ארי, יו"ר החברה, ושל הוועדים לניסיונותיו לשקם את החברה. התפטר בינואר 1978, ורץ עם ויצמן ברשימת "יחד", ובבחירות 1978 שובץ במקום הרביעי ב"יחד", שלא הכניסו לכנסת. אחר כך החליף את
דוד עברי כיו"ר התעשיה האוירית, ולאחר ארבע שנים האריכו את מינויו בשלוש שנים, למרות התנגדות
משה ארנס, שר הביטחון. באפריל 1993 הוחלף על-ידי צבי (צ'רה) צור.
בשנת 1997 לקה בסרטן הערמונית, ונאבק בו - עד שהסרטן הכריעו ב-29 ביוני 2003. הוד נשכח בינתיים, אך לא פועלו - בעיקר, "מוקד". יפה עשו אילן כפיר ודני דור, שהקדישו עבודה רבה לתעד את האיש החשוב הזה לתולדות מדינת ישראל ותוך כך את תולדות חיל-האוויר.
