ישראל היא מדינה במצב שונה מיתר מדינות העולם. אין עוד מדינה דמוקרטית שנמצאת תחת מתקפה מתמשכת של עשורים רבים, אשר חלק משכניה לא מוכנים להכיר בקיומה ומנסים לפגוע בה בכל דרך אפשרית. המצב הוא תוצאה של הצלחתה המסחררת של "תעשיית השקרים" הפלשתינית, אשר מקדמת נראטיב לפיו כביכול התנועה הציונית היא זרוע של המעצמות האימפריאליסטיות אשר באו לשדוד את אדמות האומה המוסלמית. על-רקע זה מוצג כל שטחה של ישראל כאדמה פלשתינית כבושה, אשר חובה לשחררה ולהחזירה לחיק האומה הערבית. בעבר היו אלו מלחמות קונבנציונליות שניסו פיזית לכבוש את שטח מדינת ישראל ולחסלהּ. לאחר מכן הגיעו פיגועי הטרור הרצחניים, לרבות שתי אינתיפאדות עקובות מדם. בשנים האחרונות אלו מתקפות של רקטות על שטחנו הריבוני, ובמקביל מאבק בינלאומי שמטרתו כירסום הלגיטימציה של ישראל ברחבי העולם. זה האחרון לבש בין היתר את צורת ה-BDS - תנועת חרם שמטרתה החרמת ישראל בכל רובד אפשרי. יש להודות שכל אלו מתנהלים בעת שישראל עצמה נמצאת בקונפליקט פנימי עמוק בנושא עתידם של שטחי יהודה ושומרון ועתיד האוכלוסייה - היהודית והערבית - המתגוררת בהם. בהקשר זה אציין שאפילו על מעמדם המשפטי אין הסכמה בתוך ישראל. יש (כמוני) הרואים בהם שטחים שמעמדם המשפטי טרם הוסדר, אולם זכותנו עליהם שרירה וקיימת. רבים בציבור הישראלי רואים בהם "שטחים כבושים". החוק למניעת כניסת תומכי BDS לישראל אושר במרס 2017 במליאת הכנסת ברוב גדול, בתמיכת מפלגות מרכז כגון "כולנו" ו"יש עתיד", מהווה חלק מהמלחמה הזו. הוא מאפשר למדינה לממש את זכותה כריבון ולא לאפשר באופן אוטומטי כניסה של מי שהוא או הארגון אליו הוא משתייך פועלים באופן אקטיבי להחרמת ישראל. מותר למתוח ביקורת על מדינת ישראל לגבי החלטותיה ואפילו על חוקיה, אבל לפני שעושים כן, חובה עלינו לזכור - אף מדינה דמוקרטית לא מתמודדת עם מצב מורכב כמו זה שלנו.

מהמאקרו - למיקרו

למרבה הצער, "תעשיית השקרים" הצליחה להחדיר בינואר 2019 שתי נציגות קולניות לאחד מקודשי הקודשים של הדמוקרטיה המערבית - בית הקונגרס של ארה"ב. אילהאן עומאר, מוסלמית ילידת סומליה, חברת המפלגה הדמוקרטית, מייצגת את המחוז החמישי במדינת מינסוטה. רשידה טאליב, ילידת ארה"ב, היא בת להורים ערבים מוסלמים שעזבו את השומרון והיגרו לארה"ב. סבתהּ, בת למעלה מ-90, מתגוררת בכפר בית ע'ור אל-פוקא, ליד בית חורון - בגבעה המשקיפה על כביש 443. רשידה גם היא חברת המפלגה הדמוקרטית ומייצגת את המחוז השלושה עשר במדינת מישיגן. השתיים הללו, עוד טרם היבחרן לקונגרס, וביתר שאת לאחר מכן, לא מפספסות הזדמנות לנגח את מדינת ישראל ואת "שלטון נתניהו". השוואות לשלטון האפרטהייד ולמשטר הנאצי הן עניין שבשגרה, לרבות טענות על ענישה קולקטיבית בפעילות כוחות הביטחון ביהודה, שומרון וגם בעזה. קריאה לחרם על ישראל בכל דרך אפשרית (בעצם חרם על מדינה הוא בעצמו ענישה קולקטיבית, לא?), וכן הלאה וכן הלאה. ובכן, אחרי כ-8 חודשים של הפצת שנאה נגד ישראל בוושינגטון, הגיעו חברות הקונגרס המכובדות לאזורנו. אזורנו? "לפלשתין הכבושה", על-פי הגדרתן. הכוונה, שוב, לא רק ליהודה ושומרון ה"כבושות", אלא לכל שטח מדינת ישראל. מה מטרת הביקור? פגישות עם נציגי הרשות הפלשתינית, עליה משותפת איתם להר-הבית, פגישה עם ארגונים ישראלים כגון "בצלם" וסיור בחברון עם "שוברים שתיקה". וזהו. הן סירבו לתאם פגישות, כמקובל, עם נציגים רשמיים של ישראל כגון יו"ר הכנסת (או נציגים מהקואליציה והאופוזיציה), סירבו לשתף פעולה עם משרד החוץ - באופן כללי, סירבו. בכל זאת, חרם או לא חרם?

מדוע לא לאשר כניסה לישראל?

אם זה המצב, האם מדינת ישראל צריכה לשתף פעולה עם החרם? להוריד את הראש ולקבל את ההתנהגות הזו? הטיעון המרכזי בעד הוא, בעיני, טיעון היחסים עם המפלגה הדמוקרטית. למרבה הצער, בשנים האחרונות היחסים בין ישראל למפלגה הדמוקרטית התדרדרו. היו אלו שילוב של גישתו האנטי-ישראלית של הנשיא הדמוקרטי אובמה ויחסו הפרו-ישראלי של הנשיא טראמפ, שהובילו למסלול הזה. יש לזכור שאחוז ניכר מיהודי ארה"ב מצביעים למפלגה הדמוקרטית, ופגיעה ביחסים הללו היא גם פגיעה ביחס ליהדות ארה"ב כולה. על-רקע זה, רבים רואים בסירוב להכניס חברות קונגרס מהמפלגה הדמוקרטית שנבחרו ומייצגות ציבור בוחרים פגיעה בקונגרס והתנכלות למפלגה. זהו איננו שיקול שיש להקל בו ראש, אולם הוא אינו השיקול היחידי. צריך, לדעתי, לשקם את היחסים עם המפלגה הדמוקרטית, אבל לא בכל מחיר. מטרת ביקור חברות הקונגרס בישראל הייתה יצירת פרובוקציות, ואראה זאת מיד. במצב עניינים כזה, הצורך של ישראל להגן על עצמה, גם במישור ההסברתי, מחייבת את מניעת כניסתן. למשל, ביקור של שתי חברות קונגרס בהר-הבית - מקום אשר נמצא בריבונות ישראלית, ללא נציגים רשמיים ישראלים, היה מהווה ניצחון לתנועת החרם, ומייצב קו הסברתי חדש בו הר-הבית נמצא בשליטת הרשות הפלשתינית. כניסת חיילים או שוטרים ישראלים להר היה מוצג אז על-ידי אנשי תעשיית השקרים כ"פלישה למקום המקודש" וכאגרסיביות ישראלית מחודשת, למרות שהאמת היא ששוטרים ישראלים עולים להר באופן קבוע, כחלק ממימוש הריבונות הישראלית על ההר. מניעת כניסתן לישראל היא צעד לבלימת תעשיית השקרים. תוך כדי הסאגה הזו, התחולל סיפור משני קטן, אשר מקפל בתוכו את כל הסיפור הגדול כולו. במקביל לבקשה, אשר סורבה, להיכנס לישראל לצורך ביקורן הרשמי, הפרובוקטיבי, הגישה רשידה טאליב בקשה לשר הפנים דרעי לביקור אישי אצל סבתא שלה. הבקשה הוגשה בזו הלשון (התרגום שלי ובאחריותי): "אבקש אישור כניסה לישראל לצורך ביקור קרובי משפחה שלי, ובפרט את סבתי, בשנות ה-90 לחייה, אשר מתגוררת בבית ע'ור אל-פוקא. זו עשויה להיות ההזדמנות האחרונה שלי לראות אותה. אכבד כל מגבלה ולא אקדם חרם נגד ישראל במהלך ביקורי". שימו לב לשינוי הגישה - פנייה לגורם רשמי (שר הפנים). התחייבות לשחק לפי הכללים שישראל תכתיב. בקשה להיכנס לישראל ולא לשטחי יהודה ושומרון או אפילו לגדה המערבית. שמחתי שהבקשה הזו הוגשה, כי היא נראתה בקשה כנה על בסיס הומניטרי. היא נתנה לממשלת ישראל הזדמנות להוכיח שאנחנו נורמלים, לא משוגעים. אנחנו נלחמים מלחמה שאין דומה לה, אבל שומרים על צלם השוויון והחופש. הבקשה אושרה על-ידי שר הפנים.

סוף דבר

שעות ספורות לאחר מכן, רשידה חזרה בה מהרצון לבקר בטענה ש"השתקתי והתייחסות אלי כאל פושעת אינו מה שסבתי רוצה עבורי". האם באמת רצתה לבקר בכפר של הסבתא? לא פורסם מתי הייתה הפעם האחרונה בה נפגשו השתיים. מסיפור חייה של רשידה לא נראה לי שיש קשר עמוק וארוך שנים עם הסבתא, אבל זו דעתי האישית בלבד. האם רשידה ציפתה שגם בקשה זו תידחה? האם הייתה זו בקשה לצורך פרובוקציה, על-מנת להשחיר את פניה של ישראל אשר מונעת מנכדה מסורה לבקר את סבתהּ? כנראה שלעולם לא נדע. אבל הסיפור הקטן הזה מספר את סיפור תעשיית השקרים כולה - השנאה לישראל גדולה יותר מהאהבה למשפחה. עדיף לא לכבד סבתא קשישה בביקור, על-מנת שלא לוותר, אפילו ליום אחד, על הרצון לתקוף את מדינת ישראל ולפגוע בה.