תקנות סדר הדין האזרחי החדשות, המתכוננות להיות מיושמות בחודש פברואר 2020. עלולות להמיט אסון של ממש על מערכת המשפט האזרחית. יש בהן אף פגיעה מהותית ובלתי מידתית בערכים מהותיים של נגישות לצדק, לערכאות ולמשפט הוגן.
התקנות החדשות חוברו ע"י
משה גל, אשר כשופט בדימוס וכמי שהיה מנהל מערכת בתי המשפט, אמור היה להוציא מתחת ידיו תקנות המגנות על מערכת המשפט, על השופטים ועל המתדיינים. בפועל, התוצאה שיצר גל היא הרסנית. תקנות אשר אמורות להיות שומר הסף הפרוצדוראלי על המתדיינים, הפכו להיות סכנה אמיתית עבורם.
גל מונה ללא כל מכרז ובעלות של מאות אלפי שקלים מקופת הציבור, כאשר ראוי היה להפקיד מלאכה חשובה זו בידי משרד המשפטים ולשכת עורכי הדין. כדי להבין את גודל הסכנה הציבורית של התקנות, טען גל בהקשרן, בראיון שנתן לעיתון דה-מרקר ואשר פורסם ב-11.11.15, כי "אם היו אומרים לי שיש איזה שופט בדימוס שכותב תקנות, אז גם אני הייתי מוטרד". ולא בכדי.
אכן, תמוה במיוחד כיצד תקנות שאמורות לשמש כ"מערכת ההפעלה" של ניהול ההליך האזרחי, תוקנו למעשה בידי אדם אחד בלבד, שכבר שנים איננו שופט פעיל ואיננו חלק ממערכת המשפט, וזאת ללא מעורבות אמיתית של גורמים נוספים כגון לשכת עורכי הדין, נציגים מהאקדמיה ועוד. הדבר תמוה שבעתיים כאשר מגלים שהתקנות שיצר גל הן מוצר פגום במיוחד, רצוף בסתירות לוגיות, ואשר השטחיות זועקת מהן.
לשיטת גל, התקנות משקפות סיסמאות של יעילות, אולם כפי שיובהר להלן, אין בהן לא יעילות ולא צדק. למעשה הן מקפלות בתוכן סממנים של השטחת הדיון, וחמור מכך - זניחת עקרונות וערכים חשובים של ניהול צודק של ההליך המשפטי. לא בכדי נפקדה המילה "צדק" מהנוסח המקורי של התקנות שחיבר גל (עוד בשנת 2014), וזו הוספה בדיעבד רק לאור דרישת לשכת עורכי הדין. השופט בדימוס
אורי גורן קלע באומרו: "דרכי הגישה הן המהוות בבואה אמיתית למצבו של המתדיין". פגיעה קשה באמצעות כניסת התקנות לתוקף, תוביל, בסופו של יום, לפגיעה במצבם של המתדיינים ולפגיעה במושג ששמו "צדק".
העובדה שבתקנות החדשות נערכו מאז פרסומן ועד היום כבר לפחות שלושה סבבים של תיקונים, אומרת דרשני. תיקונים אלו אומנם תיקנו מספר כשלים קשים ומהותיים, אולם מדובר בטיפה בים. הדבר מלמד על הירושה הגרועה שקיבלו קברניטי המערכת מהשופט גל. בנוסף, התקנות החדשות מביעות אי-אמון ב-70 שנות פסיקה של שופטים נכבדים ממגוון הערכאות - עליון, מחוזי ושלום, שכן אין בהן סעיף הקובע, כי הפסיקה הקיימת עד היום תשמש כבסיס פרשני עבורן.
נראה, כי מבסיס התקנות החדשות נעדרת ההבנה לפיה מערכת המשפט, המתוקצבת מכספי משלם המיסים, אינה עסקו הפרטי של איש. עוד נעדרת מהן ההבנה לפיה כמערכת המעניקה שירותי משפט, עליה להעניק משפט הגון לכל הבאים בשעריה, ולא רק לעשירים או למיוחסים. בשורות הבאות נתמקד בכמה כשלים מייצגים בתקנות החדשות.
איפה ואיפה בין תיק גדול לקטן?
התקנות החדשות מספקות כמעט את אותו פתרון כושל לתיקים קטנים ופשוטים ולתיקים גדולים ומורכבים הנשמעים בבתי משפט השלום (למעט ביחס לתיקי סדר דין מהיר), ללא אבחנה נדרשת ביניהם. לדוגמא: אין אבחנה בתקנות, מבחינת ניהול התיק, בין תיק פשוט שעניינו סכסוך כספי בסך 77,000 שקל, לבין תיק חוזי מורכב שבו סכום התביעה עומד על 2 מיליון שקל.
המשמעות היא שהזמן השיפוטי ואופן שמיעת ההליך של כל תיק עלולים להיות נתונים לשרירות דעת של השופט הדן בתיק (כך שתיק קטן יתנהל פרוצדוראלית כמו תיק גדול, ולהפך), ללא "קווים מנחים" אמיתיים לניהול התיקים, ותוך שהדבר עלול ליצור העדר אחידות באופן הניהול.
הצעות נכונות וראויות יותר (אם כי חלקיות) לאבחנה בין תיקים שונים, כגון יישום התקנות החדשות רק לגבי תביעות שסכומן עד 300,000 שקל, נדחו למרבה הצער ללא כל נימוק משכנע. הדבר תמוה במיוחד לאור העובדה שמנתוני מערכת המשפט עולה, כי בממוצע בשנים האחרונות, יותר מ-90% מהתביעות הן עד 300,000 שקל בלבד. מכאן ברור שבשל התביעות הקטנות יותר - המבזבזות את עיקר משאבי המערכת (שבלאו הכי חלק ניכר מהן נשמעות בסדר דין מהיר) - חוברו תקנות חדשות הפוגעות קשות בתיקים המחייבים בירור עובדתי מעמיק ורציני יותר, כמו גם נימוקים נרחבים יותר בפסק הדין.
נכון להיום - מלבד דוח כללי של חברת שלדור המבוסס, כך נראה, על מחקר של 200 תיקים בלבד, שכן מרבית הדוח לא נחשפה - לא נעשתה עבודה מקיפה הדרושה כדי למפות את הבעיות האמיתיות שגורמות להתארכות התיקים. הנתונים שהוצגו בפומבי דלים יחסית, וכך גם הניתוח של הנתונים החסרים והמועטים, שעמד בבסיס חיבורן של התקנות החדשות.
בניגוד לפרויקטים משמעותיים אחרים במערכת המשפט (כגון הטמעת מערכת הקלטת דיונים במחוז הצפון), לא הופעל כל פיילוט, כדי לבחון את הנחות היסוד של הרפורמה ואת הפתרונות שהיא מציעה, וכדי לנסות ולתקן את הטעון תיקון טרם יציאה למהלך דרמטי כזה, שיפגע קשות במערכת המשפט.
אי אמון במתדיינים, בעורכי הדין ובשופטים
התקנות החדשות מביעות אי-אמון לא רק במיליוני מתדיינים (בעלי הדין) ובעשרות אלפי עורכי הדין המייצגים יום-יום את לקוחותיהם, אלא גם בשופטים המכהנים (שמרביתם ראויים לשבח) - בבחינת: "אתם אינכם יודעים לנהל תיקים. אני, משה גל, מתקין התקנות, יודע יותר טוב".
התקנות קובעות מועדים שרירותיים ביחס להגשת מסמכים, נוטלות מהשופט את האפשרות לגלות גמישות במתן ארכה לצדדים ומונעות ממנו שיקול דעת במתן תוקף להסדרים דיוניים. תחת זאת, הן מעבירות מלאכה זו לדמות צללים חדשה בשם "המזכיר המשפטי", ומלבד טעמים מיוחדים לא יוכל השופט להאריך את המועד להגשת מסמכים שונים - אפילו לא לכתב הגנה.
כיוון שכך, התקנות החדשות אינן מעניקות לבעל דין זמן מספיק לצורך איסוף ראיותיו לצורך הגשת כתב הגנה מקיף. הן גם מצמצמות את זכותו של בעל דין לברר את ההליך, שכן הן קובעות שההעדפה תהיה לעדויות וסיכומים בעל-פה; הן מצמצמות את מספר השאלות שבעל דין יכול להפנות לרעהו; הן מצמצמות את מספר העמודים המותר בכתבי טענות; הן מצמצמות את האפשרות להגיש בקשות ואת היקפן ועוד. בכך מצטמצמת באופן ניכר זכותו של המתדיין לברר את ההליך באופן צודק ושלם. אין ספק שהתקנות החדשות רואות במתדיינים ובבאי-כוחם טרדנים של ממש.
דמות צללים: "המזכיר המשפטי"
התקנות החדשות מבקשות ליצור מהפכה בדמות "המזכיר המשפטי", שהיא דמות צללים בערכאות המחוזי והשלום, תוך עקיפה בוטה של הוועדה לבחירת שופטים על איזוניה ובלמיה. מדובר בדמות בעלת סמכויות מעין-שיפוטיות לכל דבר ועניין, כל זאת בדלת האחורית של התקנות החדשות. דמות מסתורית זאת, אשר לא תהיה בפיקוח של הגופים הרלוונטיים (כגון: לשכת עורכי הדין ונציב התלונות על שופטים) תהיה מוסמכת שלא לקבל מעורך דין או ממתדיין מסמך שאינו עומד בתקנות החדשות. המשמעות האופרטיבית של עניין זה היא התפרקות של מערכת המשפט מסמכויותיה, שכן פקיד זה עלול לקבוע את גורלו של התיק. מי מבטיח לנו שמחר אותו פקיד לא יכתוב את פסק הדין?
חמור מכך: ערעור על המזכיר המשפטי יהיה בפני שופט ייעודי (אשר ימונה ע"י נשיא בית משפט בכל מחוז או בכל בית משפט), לא בפני השופט הדן בתיק - דבר נוסף שישלול מהשופט הדן בתיק את האפשרות להפעיל שיקול דעת, שכן שופט חיצוני לתיק הוא שזה שיקבע את גורלו של מסמך, וממילא לעיתים של גורלו של התיק כולו לשבט או לחסד.
ייקור ההליך המשפטי ומניעת פשרות
התקנות החדשות עתידות לייקר בצורה משמעותית את ההתדיינות לציבור, שכן הן קובעות כברירת מחדל הטלת הוצאות על בעלי הדין בכל בקשה, ללא כל קשר לתוצאות פסק הדין. כיום, שיקול הדעת ביחס להטלת הוצאות הוא של השופטים בלבד בהתאם לשיקול דעתם העצמאי, לעיתים אף ללא חיוב בהוצאות. לכן גם ברור, כי התקנות החדשות מביעות חוסר אמון מופגן בשופטים עצמם ביחס לשיקול דעתם.
אחד מהכשלים החמורים בתקנות החדשות נוגע לצמצום ניכר בתמרוץ של בעלי הדין להתפשר - בדיוק ההפך מהמטרה המוצהרת שבבסיסן. הרפורמה מחייבת את בעלי הדין לבצע מספר רב של פעולות כבר בשלב הראשון כשהתיק אינו "בשל", כגון: הליך מקדמי בין עורכי הדין, רשימת בקשות מפורטת, רשימת עדים (דבר שיחייב גם את איסוף החומר הראייתי עליו יעיד כל עד, שכן עד שלא ייכלל ברשימה - לא ניתן יהיה לזמנו) וזאת בנוסף להליכים מקדמיים, ישיבת מהו"ת וכו'. הוצאות אלו עלולות להביא את אחד הצדדים להחליט להמשיך לנהל את ההליך, כדי שלא יירדו לטמיון.
חמור מכך: על-פי התקנות החדשות, כשחסרים לבעלי הדין נתונים קריטיים לניהול ההליך, ובטרם התבררו הבקשות המקדמיות (למשל: בעניין המסמכים החסרים או מענה לשאלונים), הם אמורים כבר בשלב מוקדם לספק את רשימת העדים, וזאת כאמור כאשר ייתכן שקבלת מסמך מסוים תייתר הבאת עדים מסוימים. חלם כבר אמרנו?
זאת ועוד: התקנות החדשות אינן מאפשרות, דה-פקטו, קיומם של הסדרים דיוניים בין הצדדים, אשר פעמים רבות מקדמים פשרות החוסכות זמן, עלויות התדיינות ומתן פסקי דין.