"יכול היה להיות אחרת"

פתח את הרב שיח מוכתר "גבולות" צבי בר אמוץ שהסביר כי במבט לאחור העלאת 3 מצפים לנגב בשנת 1943 היה מבצע הרבה יותר מסובך ומסוכן ממה שנראה בזמנו. ראוי לזכור שהיו ניסיונות ליישב את הנגב כבר מתחילת המאה: חיילים משוחררים ניסו להקים בתום מלחמת העולם הראשונה מושב ליד ערד אך המקום נעזב; היה ניסיון להתיישב ברוחמה והוא נכשל; והיו עוד ניסיונות. מכיוון שהמצפים "הצליחו" עשה בשנים האחרונות בר אמוץ מאמץ להבין מדוע הבריטים אפשרו את העלאת "המצפים" ב 1943 ואת העלאת 11 הנקודות ומתיחת קו המים וזאת בניגוד לעמדתם ולנהלי המנדט. אין ספק אמר צבי, ששלושת המבצעים הללו, שבאו זה אחר זה, הם שאפשרו בסופו של דבר את ההתיישבות בנגב. השאלה בגדול בפני משתתפי הרב שיח היא "האם יכול היה להיות אחרת"? בר אמוץ הביא כמה דוגמאות לאיומים שריחפו מעל קיום המצפים: כמה ימים לאחר עלייתם קרא לו מושל מחוז עזה הבריטי ואמר לו "אדוני היקר, אני מדבר בשם ממשלת הוד מלכותו. אנו נמצאים במאמץ מלחמתי ואיננו יכולים לראות בעין יפה שקבוצת אנשים בריאים, בעלי כושר עבודה וניסיון חקלאי, מבזבזים פה את זמנם". המושל הוסיף כי לאחרונה באו אליו נכבדים ערבים ואמרו לו: "אדוני היקר, או שאתה מזיז את היהודים או שאנחנו נעשה זאת". בר אמוץ שמר על קור רוח ושאל את המושל אילו צמחים הוא אוהב. המושל השיב ורדים ובפעם הבאה שהגיע בר אמוץ לעזה, הוא שתל קבוצת ורדים בגינת המושל ובמשך שלוש שנים, עד שלהי 1946, טיפל בר אמוץ בוורדים שייפו את גינת המושל. לא ברור אם מחווה אישי זה עזר למתן את הבריטים אבל בהחלט טיפח את היחסים בין המתיישבים למושל. בר אמוץ ציין את העובדה שמיכאל הנגבי, מקיבוץ נגבה, כמבוגר, אחראי ומנוסה, סייע רבות למצפים, גם בתוקף העובדה שהיה חבר מרכזי "בועד הגוש". בסייפא שוב חזר בר צבי לשאלה מדוע היססו הבריטים "מלהעיף את המצפים" ומצא מספר תעודות בארכיונים בבריטניה שבהן פורטו הסיבות לכך אך נשוב אליהם בהמשך. בר אמוץ הדגיש כי עיין בעיתונות העברית מהימים 12 - 15 במאי 1943 ולמרבה הפלא, לא מצא מילה על ההכנות לעליית המצפים בנגב. בכך רמז שראשי היישוב ביקשו להסתיר את המבצע לא רק מפני הבריטים אלא גם מפני הציבור בארץ אולי בשל החשש למבצע כה מסוכן. צבי תמה גם על העובדה שבאותה עת לא הוזכרו אירועי גטו וארשה ואת המקום המרכזי תפסו ידיעות על התבוסה שהנחילו צבאות הברית לרומל הגרמני בטוניס. הייתה גם ידיעה זעירה, גיחך צבי, על כך שיהודי יוון נאלצים לנסוע בקרונות הרכבת במחלקה השלישית בלבד. בעקבות כך הוא שאל את משתתפי רב השיח את דעתם על הקשר בין העובדות ועל ה הסיטואציה כולה.

מיכאל הנגבי (שכונה על-ידי חברי המצפים "מוכתר המוכתרים") סיפר כי נגבה עלתה על הקרקע ביולי 1939 באזור שבו היה צריך רישיון של המושל לנוע וכמובן הוא לא היה בידם. כזכור לא הייתה התיישבות דרומה לבאר-טוביה אבל מתיישבי נגבה גילו כי בידי הקק"ל 65 אלף דונם, חלקם בידי אריסים, שניתן לעבדם. אז עדיין לא היה "גוש" ונגבה סופחה "לאיגוד משקי הדרום" והיו סמוכים על שולחנם בכל ענין. עוד לפני המצפים סייע הנגבי למוסדות שנתבקש לרכוב בלילה לעירק מנשיה, ולשכנע את מוכתר הכפר הערבי לפתוח בית וחצר כדי לאחסן שם טרקטורים בלילה. הטרקטורים יועדו לחריש אדמות קיבוץ גת בעתיד. בדרך זו עוסק הנגבי בהמשך בכל הקשור ברכישת קרקע בנגב ובהעלאת המצפים. לדעתו עליית 7 הנקודות בין 1944-1941 (דורות, גת, ניר עם ועוד) ועצימת העין של הבריטים מול הפרת החוק - אפשרו את העלאת המצפים בנגב הרחוק. המושל הבריטי מייג'ור באלרד ("הטיפש" לדבריו) הגיע למחרת עליית נגבה וביקש להוריד את היישוב. בחורי הקיבוץ היו נחושים וטענו שהקרקע "היא שלנו" על-פי חוק. המושל הסתפק בהטלת קנס על 33 בחורים ויותר לא בא לבקר. עם מושל המחוז מק גיי התפתחו יחסים אישיים מצוינים והוא ביקש מהנגבי שפשוט יודיע לו יום לפני עליית ישוב חדש בנגב וכך יחסוך לו נזיפות מצד מזכירות המנדט מירושלים. הנגבי הבטיח אך ודאי שלא התכוון לממש זאת. צבי הגיב כי מק גיי היה אוהב אדם, חקלאי במוצאו, רץ מיישוב ליישוב לראות את הפיתוח החקלאי, וגם היה חבר במועצה הכלכלית לזרח התיכון שבדקה בשנות המלחמה אפשרויות של פיתוח כלכלי באזור שיסייע לאחזקת הכוחות הבריטיים כאן. הוא ייצג במועצה את התחום החקלאי ולכן היה חצוי בנפשו: כחקלאי הוא ראה בהתיישבות היהודית סיכוי גדול לפיתוח אך כפקיד גבוהה אמור היה למשול על-פי חוקי המנדט החמורים באזור.

מיכאל הוסיף כי מק גיי ציפה כי הבדואים ילמדו מהיהודים את סוד פיתוח החקלאות במדבר. לרוע מזלו, הוא נעזר בקצין חקלאות בריטי שלא הבין כלום בתחום המעשי. מק גיי הגיע מירושלים שם הכיר את רחל בן צבי והיה בין באי ביתה. לפני שקיבל את המינוי לנגב הוזמן מיכאל לארוחת ערב בירושלים וכך עו טרם בואו לדרום, נוצרו יחסים אישיים. בשבת הראשונה לאחר שנכנס לתפקידו בא מק גיי לבקר בנגבה ולקראת הביקור (בתאום עם קצין ממשטרת המחוז) היו מכינים כ-20 חברים לבושים כגפירים, שנקראו אז שוטרים מוספים, ודואגים להם לנשק ולחדר מסודר. המושל התרשם ויצא מרוצה ואיש לא דיבר על "הורדת נקודות". כך נהג מיכאל להדריך את היישובים שקמו לאחר ייסוד נגבה ובשלושת המצפים. אומנם נרכשו קרקעות בין השנים 40 - 43 ממשפחת א-שווא ומחברי הוועד הערבי העליון (סומסום, בארות יצחק ועוד), אך הייתה דאגה בקרב ראשי היישוב שהערבים יתחרטו ואז צץ רעיון "המצפים" שאפשר גם את המשך רכישת אדמות בנגב הרחוק וגם את המשך התיישבות. הבריטים לא התנגדו למהלך שהיה בעיקרו "ניסיוני". צבי העיר שהבריטים היו אז בחרדה לאור מצבם החמור מול הגרמנים בצפון אפריקה ולכן פחות החמירו עם היהודים בנגב. הסוכנות מצידה לא הסכימה למהלך של התיישבות רחבה בנגב, מיעטה בהגשת תקציבים ואמצעים ואף לא מימנה בתי ביטחון ביישובים. להערכת אחד המשתתפים ברב שיח הגיעה עלות שלושת המצפים למאה אלף לירות שטרלינג. יואל דה מלאך (שלא היה בין הראשונים, לא פייטר, לא דובר השפה הערבית ולא מוכתר) הוסיף כי המוסדות התייחסו בחשיבות יתר לשאלה המשפטית של תאריך רכישת הקרקע וחוקיותו וחששו כל הזמן מהתערבות בריטית - גישה שהאטה לדעתו את קצב ההתיישבות באזור. הנגבי זכר כי הבריטים מעולם לא ביקשו לראות את הקושאן ונתנו להנגבי מעמד שווה למעמדו של ראש עיריית עזה, גמיל א-שווא. עובדה שחברי הוועדה האנגלו-אמריקנית שפעלו בארץ ב 1947, הזמינה את שניהם להשמיע את עדותם בקינג דוד בירושלים. הנגבי הופיע בפני הוועדה כנציג היהודים במחוז עזה. עוד עובדה המוכיחה את "הסכמתם בפועל" להתיישבות בנגב.

בשלב זה של הרב שיח הציג ד"ר זאב זיוון את עמדת יוסף ויץ כלפי המצפים כמה חודשים לאחר עלייתם. כזכור, בתחילת הדרך ויץ בניגוד למתיישבים שראו במצפים בית וקיבוץ לעתיד - הוא ראה בהם תחנות נסיון לכמה שנים כדי לבדוק את האפשרויות החקלאיות בנגב. עם זאת, ויץ התרגש מחנוכת בית הביטחון שהושלם בגבולות והזמין לאירוע את ראשי המדינה שבדרך: קפלן, גרנובסקי בן-גוריון (לא הגיע), ברנרד ג'וסף, לוקר, קצנלסון, הרצפלד, מהרשק, שמואל דיין, לוריא, חזן, שטרן ועוד. ויץ היה גאה מחד שחלום בן חצי שנה התגשם אך חשש מאידך-גיסא, לגורל המתיישבים וציין את העובדה שחסרים מים, וחסר ביטחון. מבחינת ויץ המצב כרגע הוא "זזנו במקצת, ושוב לא יהיה הנגב סגור בפנינו, נעמוד על טיבו ונגלהו בשנתו ובתחייתו". זיוון קבע כי ויץ שעמד אז בראש הקק"ל היה אכן אבי המצפים. בני מיטיב, מוכתר נירים לשעבר העלה השערה שהבריטים ראו בקיבוצים שעלו בראשית שנות הארבעים ובשלושת המצפים - מעין חגורת ביטחון לבסיסים הצבאיים שלהם בדרום ו"עיניים" למקרה של פלישה גרמנית. בני הוסיף "לאילו" ואמר שהעובדה שליישובים עלו גרעינים שברובם חיפשו הבנה, ודו-קיום עם השכנים היא שגרמה להשתרשותם בקרקע. בגברעם למשל, שמייסדיו הצעירים חסרו השקפה זו, נורה בדואי והיה חשש לנקמת דם. אברהם שפירא הובהל לסולחה וסייעו לידו אליהו נאווי ומהצד הבדואי נכבדי שבט הסוארקה שיח' פרח מוסדר וחג' מוחמד אבו סלים. מיטיב הדגיש כי גרעיני שלושת המצפים, הביאו עמם מטען פוליטי-חברתי שמנע עימותים חריפים עם השכנים. גרעין נירים שהתיישב על שטחי המצפה שקדם להם, ירשו את התזה שיש להצניע את הנשק ולא להתנשא על השכנים.

זיוון ביקש מהנוכחים להתייחס לתרומת תנועת הנוער למייסדי המצפים כמו גם התייחסות המנהיגות שלהם ליציאתם דרומה. ך למשל אמר מאיר יערי למייסדי מצפה גבולות: "אתם תיזהרו, חייכם יהיו במשמרת פרטיזנית, אתם הולכים לסכנה". הדברים נאמרו בשנת 1943 על-רקע מלחמת העולם השנייה. יואל דה מלאך מרביבים אמר שכשם שחלק הלכו לפלמ"ח, חלק התגייסו לבריגדה כך הוא ראה את תרומתו בהליכה למצפים. התגייסות מלאה לטובת ביטחון והתיישבות העם. יואל לא חש כל פחד מצד השכנים הבדואים בעת לילות השמירה. הוא הכיר את השיח'ים השכנים, את בניהם ונהג לשבת באוהליהם ולשתות קפה. נוצרה אווירת שכנות. העובדה "שסולל בונה" בנה עבור הבריטים (ברפיח ועוד) מחנות צבא וכבישים הקלה על אנשי גבולות להשיג פרנסה ולשאוב ביטחון מנוכחות יהודית באזור. הם עבדו אצל קטינקא ובנו בנוסייראת ובאל בורג'. ובדיר אל בלח קמה "אימפריה" של סולל בונה שסיפקה תכנון, עובדים וחומרים. בניגוד למייסדי נגבה שלמדו מהיישובים שקדמו להם כמו באר טוביה, למייסדי גבולות היה האזור חדש ובלתי ידוע לחלוטין. מיכאל הנגבי הוא שהביא להם מניסיונו בנגבה והם התאמו אותו לאזורם. כך, הנגבי דאג להזמין את הנכבדים הערביים לאירועי חג בקיבוץ (במיוחד 1 במאי) וכך בר אמוץ אירגן בבית נבאלה שביתה משותפת לערבים ויהודים. בר אמוץ סיפר שבעיותיה של גבולות היו איך לנהוג נכון עם השבטים, יציאה לעיבוד שדות במרחק של 20 ק"מ מהבית וכן העובדה שבין 12 המייסדים היו חברים עם ניסיון רב "בהגנה" שכל אחד הציע דרך אחרת להתייחס לשכנים. בר אמוץ גישר מעל המחלוקות ובסיוע קשריו הטובים עם המחוז בעזה - הגיע להישגים. בן-גוריון לחץ על בר אמוץ שעליהם "להסתרעב" (להתלבש ולהתנהג כבדואים) וחברים מרביבים חיזקו את דעתו. אולם חברי גבולות בחרו בדרך אחרת ולא הסכימו למחוק את זהותם היהודית-ישראלית.

בר אמוץ הדגיש כי בגבולות נהגו אחרת מאשר ברביבים ואחרים. הם למדו את תורת היחס לשכנים ממוסה גולדברג איש בית אלפא וכן מאיש הקק"ל עשהאל צוקרמן מגדרה שהיה לו "קומון סנס". צעירי גבולות השתתפו במפגשים של מוכתרי האזור היהודיים שאירגן מיכאל הנגבי ושם, תוך כדי וויכוחים, הלכה ונוצרה תורת המוכתרים: "תהיו שכנים טובים, תתנהגו כבני אדם, ותוכלו להישאר בלי להסתבך עם הבדואים ובלי בעיות". לא כוח, לא נשק, לא כסף ולא שטינקריי (מלשינים בשכר) - שום דבר לא יעזור כמו שכנות טובה. אף ישוב לא הרגיש עצמו "בגטו". גם קובי הצטרף לדברי בר אמוץ ושלל את הדעה שאמרה כי המתיישבים הגיעו "לארץ ריקה". קובי הזכיר לכולם שאחרי המלחמה כל הנגב היה ירוק והמתיישבים קצרו את שדות הבדואים שברחו. ד"ר זיוון ניתח את דברי המשתתפים וקבע כי תודות לגישה זו עד למלחמת העצמאות לא הותקף אף יישוב בנגב מלבד פעם אחת בנבטים. בני מיטיב סבר שאין לראות את המצפים כהמשך ההתיישבות של ראשית שנות הארבעים אלא כשלב חדש ומהותי. את ההיסטוריה של ההתיישבות בנגב יש להתחיל לדעתו משנת 1943, שנת עליית המצפים ולא מעליית נגבה, דורות ואחרים. הנגבי חיזק גישה זו ועמד על כך שההתעקשות על מתיחת קו המים והמאבקים לשמירתו, היו צעדים שהצדיקו את ההתיישבות בנגב כולל המצפים על-אף הסיכונים.

בהמשך הדיון בחנו הדוברים את יחסה של המדינה לבדואים בנגב אך אנחנו לא נמשיך אחריהם. נחזור לזיכרונות המוכתרים היהודיים. מיטיב סיפר כיצד למד כמוכתר נירים את מנהגיהם כולל אכילה בידיים, גיהוק בתום הסעודה, רכיבה על גמלים ויצר לא רק אוירה רגועה אלא ידידות אמת עם כמה מהשיח'ים השכנים. אם בנגבה אמרו "כבדהו וחשדהו" בנירים כבר הורידו את חשדהו. מיטיב הציג מכתב מרגש בערבית שנשלח אליו לחיפה עת שכב במחלה בבית הוריו. השולח היה פלאח בשם אבו מועמר ברכאת, אחד מידידיו של מיטיב שמאחל לו בריאות והחלמה. מיטיב ייחס את היחסים שנוצרו בין המתיישבים היהודיים לשכנים גם לחינוך שקיבל בבית אך בעיקר לתנועת "השומר הצעיר". יואל דה מלאך העיד כי ברביבים כמו בגבולות לא "הייתה נהוגה קולקטיביות רעיונית" והיו גישות שונות באשר לבדואים - חלקן כוחניות וחלקן שביקשו את השכנות הטובה. הנגבי סיפר כי בקיבוצו הקימו צריף בו נהג רופא לקבל חולים בדואים כלומר לתרום במה שאפשר ובר אמוץ אישר כי גבולות קיבלו גישה זאת. עם זאת גם הנגבי וגם מיטיב הביאו דוגמאות לבגידת השכנים ולהפניית עורף למצפים גם במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים. ד"ר זיוון ניתח את משמעות הסיפורים וקבע כי להתיישבות במצפים היו שלוש פזות: בתחילה מיעוט יהודי משכיל המבקש ידידות ומעניק מניסיונו; השנייה, החלה ביום הכרזת החלוקה באו"ם שלמחרתה נפלו חברי פלמ"ח בהגנה על קו המים והשלישית - התבצרות, שמירת קשר להשגת ידיעות מודיעיניות והתייחסות לשכנים שהתרחקו מהמצפים כאל אויב המושפע מהמודיעין המצרי והמסתיימת עם רצח יאיר פלד בשנת 1959. שוב חזר מיטיב על קביעתו כי הבריטים הסכימו להקמת המצפים - זמנית ועל תנאי. הם האמינו שהנגב יישאר בידיהם עוד זמן רב כשטח הגנה בדרך לסואץ. דומה כי גם הבדואים, כולל אלה שנהנו מיחסי השכנות, ראו ביהודים מיעוט חלש שלא ישנה את אורחות חייהם מימים ימימה בנגב ולכן לא מצאו סיבה לתקוף אותם או להפחידם ולסלקם. אדרבה, רבים מהבדואים סברו שבעקבות המצפים ו-11 הנקודות יגיעו מים לנגב.