הגיע זמן שינוי

זוכר אני היטב את הפעם הראשונה ששמעתי את סנטור ברק אובמה. עמדתי מרותק לטלוויזיה, כמעט מהופנט. לא התפלאתי שיהודי ארה"ב נהו אחריו בהמוניהם, חלקם כי ראו את אובמה האמיתי - שותף פעיל ללחץ שניתן להפעיל על ישראל - וחלקם כי גם הם היו מהופנטים, מרותקים. חשבתי לתומי שכך ודאי הרגישו יהודי גרמניה ואחיהם הגרמנים עת שמעו את נאומיו של היטלר. גם הוא היה נואם משלהב, אורטור משכמו ומעלה. אך בזה תמה ההשוואה. כשאובמה ירד מהבמה עת נאם בפני באי אייפאק (השדולה למען ישראל בוושינגטון די סי) ללחוץ את ידי היושבים בשורה הראשונה, לבם עלץ. הוא הכריז שהוא מכיר בירושלים בירת ישראל, ועוד גדולות ויקרות נכונו לנו, כך ודאי הרגישו כל הנוכחים. לא היינו צריכים לחכות זמן רב בכדי שההיסטוריה תטפח על פנינו. לא עברו מספר שעות, וכבר למחרת בבוקר יצאה ההבהרה שלא בדיוק ולא בכלל, לא התכוון והוצאו הדברים מהקשרם. את אותה הרגשה, שבפני עומד נואם מיוחד שעוד נזכה ונכיר בשנים הבאות, הרגשתי עת עמדתי באותו מקום בדיוק, צופה במסך הטלוויזיה: נשיא מדינת ישראל ולימינו בני גנץ. גנץ, זוכר אני (ואולי כדאי שנזכור כולנו) היה רמטכ"ל אהוב, אהוד ומוערך עד מאד. האם זה אומר שהוא היה רמטכ"ל טוב? האם רמטכ"ל פרושו פוליטיקאי טוב? האם הוא יהיה ראש ממשלה טוב? האם יצליח להרכיב ממשלה? רשו לי להשיב. זוכרים אנו מהעבר את אהוד ברק, איש מבריק שידע עוד עת שירת כרמטכ"ל צבא ההגנה לישראל שהוא ממשיך לפוליטיקה. אצל ברק הכל מחושב, שנים מראש, וכך טרם פרישתו מצה"ל, הוא וידא שהארכיונים "נוקו" מכל דבר שאינו מחמיא עבורו. ברק כראש ממשלה היה מוכן לתת לערפאת יותר מכל ראש ממשלה אחר, ובימינו אלו הוא נשמע קיצוני שמאלני, מוטרף על-ידי נתניהו עד כדי כך שהישראלי הממוצע מתרחק ממנו כמו ממגיפה. פשוט לא נעים לשמוע את כל שהוא שופך ברבים, כאילו שנתבלעה עליו דעתו. גוש הימין מתנגד לגנץ בשל נכונותו לעבוד עם הערבים אזרחי ישראל, בגלל שהמצע עליו הוא רץ הוא "רק לא נתניהו" וחסר מכל תוכן אחר ובעיקר בגלל שהוא "שמאל". יאה יהיה לגוש הימין (שנראה לי שאני נמנה על חבריו) שיזכור שהוויתורים הגדולים ביותר מהלך כל עשורי קיומנו כמדינה מודרנית תמיד היו על-ידי ממשלות הימין ולא השמאל.

ראוי להערכה

יתרה מכך, לחברי גוש הימין, חייבים אנו לזכור מי הוא בני גנץ. בני גנץ הוא מנהיג, שכן אחרת לא היה רמטכ"ל צה"ל. בני גנץ לא יבגוד במדינת ישראל, שכן הוא היה רמטכ"ל הצבא. בני גנץ ודאי אינו טיפש או חסר אחריות, בדיוק להפך. הוא ידע להוביל את אנשיו - כולנו - בכדי להשיג את מטרות קיומו של צבא ההגנה לישראל, והוא גם ידע להוביל את העם כולו. את בני גנץ פגשתי פעם אחת לפני שנים עת היה הנספח הצבאי בוושינגטון הבירה. הוא טס לכאן במיוחד לתמוך בחברו, רב הכותל, בזכיתו בפרס יוקרתי על "שרשרת הדורות" שבכניסה למנהרות הכותל (ידידי יעל ז"ל וג׳רמי לנגפורד הם האומנים שיצרו את שרשרת הדורות). חבר שיודע להתייצב לצד חבריו, הן בשעת צער, צרה וצוקה והן בשעת שמחה מיוחדת ראוי להערכה. סיפר אלון בן דוד בביקור השנה בלוס אנג׳לס שחייו של בני גנץ היו קלים מדי - הכל הסתדר עבורו בלי קשיים, כאילו הוגש לו הכל על מגש של כסף (נזכרתי אני בתאור של הנשיא אובמה, שגם לו הכל בא בדרך פלא, והוא היה עטוף מעטה מגן כמו טפלון שהדף כל התקפה נגדו). הוא לא אמר זאת בקנאה או בשנאה, נהפוך הוא, הוא ציין שגנץ בר מזל. ואכן, אדם צריך להיות במקום הנכון, בזמן הנכון ולהשתמש בלשונו בצורה ראויה, והנה לכם הטבות המתחילות ב"מז"ל". האם יש משהו רע בכך שלכאורה הוא לא התאמץ, שהכל בא לו בקלות? נהפוך הוא - צריך להתפלל שכך גם יהיה בעתיד לבוא. אך יותר מכל מסקנות מהקשרים אלו ואחרים, שיתכן שהן נכונות ויתכן שהן לא תתממשנה (כפי שקרה עם אהוד ברק), אהבתי את מה ששמעתי. הרגשתי שלפני עומד מנהיג, מצביא, וקורא לאנשיו (ולי) לצעוד אתו ואחריו. ביני לבין עצמי אפילו ציינתי לשבח את מי שכתב עבורו את הנאום. מזה חודשים (ולמעשה בכל מערכת בחירות) נאמר לנו, ורבים הפנימו, שהמצב קיומי-קריטי, וחייבים איש בעל נסיון שימשיך להוביל אותנו קדימה. מתי המצב לא היה קיומי קריטי מהלך למעלה משבעת העשורים האחרונים? הדברים חזרו ונאמרו בצורה מפורשת ביותר: יש רק אדם אחד, יחיד ומיוחד, שיכול לעשות זאת, והוא ראש הממשלה בנימין נתניהו.

שנאת חינם

אין ספק שנתניהו הוביל את המדינה קדימה למחוזות שלא תארנו וגם לא חלמנו שנגיע אליהם. עם זאת, הוא זנח (או בצורה מחושבת או בגלל שזה לא היה העיקר) את השכבות החלשות, וכך גדל והתעצם הפער בין אלו שיש להם ואלו שאין להם - משפחות עם ילדים וחיילים רעבים. אלימות איומה. שחיתות בכל הרמות. חינוך קלוקל. אזורים הסובלים מהמהגרים הבלתי חוקיים. ניצולי השואה שנזנחו. ועוד ועוד. כך גם לגבי הפער בין המרכז לבין הפריפריה. והגרוע מכל - התהום בין תומכיו לבין מתנגדיו ובין דתיים לבין חילוניים, שנאה משסעת שכבר מזמן לא התנסנו בשכמותה - שנאת חינם שתביא למפלתנו. לגוש הימין הניצב איתן עם נתניהו חייב אני להזכיר: נכון שהיו אילוצים כבירים מהלך העשור האחרון, ובעיקרם שמונה שנותיו של הנשיא אובמה, אך התרחבות הישוב, בניה עניפה, השתלטות על קרקעות הכלל ועוד לא קרו אצלנו כי אם אצל הבדואים והערבים, והכל בצורה בלתי חוקית בעליל. ימין עם קבלות? נראה לי שלא מהלך העשור האחרון. נהפוך הוא, ימין של אכזבות ותלונות, מפחי נפש חוזרים ומתעצמים. וכך מגיעים אנו אל הבלתי-נודע שהוא למעשה ידוע ומוכר, מוערך ובעל נסיון - בני גנץ - ואל נאומו במשכן הנשיא, פניתו לכל אחד ואחת מאתנו. את שנתניהו נזכר בשבועות ובימים לפני יום הבחירות, בעיקר עת הרגיש מאוים שהוא הולך להפסיד, גנץ פרש כשטיח בכניסה: כולם כאחד - אנחנו עם אחד, משפחה אחת, בואו נתאחד, בואו נצעד ביחד. גנץ פנה לליכוד ולגוש הימין, לחרדים, לערבים, לכל גוף קטן כגדול, וביקש שיתעלו על צורת הפעילות הרווחת (של "אני ורק אני, לי ועבורי") ויפעלו למען טובת המדינה. הוא עושה זאת הלכה למעשה. נזכור שנתניהו קיבל את המנדט להרכיב ממשלה ב-2009 לאחר שציפי לבני סרבה לדרישות החרדים. היא לפחות ידעה מתי "די" פרושו "די" והשתלחות בקופה הציבורית כהפקר חייבת להעצר. ייטיב גנץ אם יציע לנתניהו את משרת שר החוץ + שר התפוצות + שר לעניינים אסטרטגים ולמלחמה באנטישמיות הגואה ובתנועת החרם. קרי, יפריד כל מה שקשור לחו"ל ויפקידו בידיו של נתניהו. יצומצמו מספר השרים ומספר המשרדים המיותרים, ונתניהו ימשיך להוביל את מדינת ישראל כפי שעשה עד כה, לדוגמה בהידוק הקשרים עם מדינות ערב.

שומנים עודפים

טוב גם יהיה אם יקוצצו משרדים מיותרים (כמו אלו שהוקמו עבור שמעון פרס ז"ל). ולמי שחושב שהמדינה תתמוטט בלי כל השרים וסגני השרים, הנהגים והדוברים וראשי הלשכות ועובדיהם, נגלה ביחד שכלל לא כך הוא, ממשלה צרה היא ממשלה בריאה, כמו גוף ללא שומנים עודפים. טוב יהיה אם יהיו ערבים שותפים בממשלה, בדיוק כמו בבית המשפט העליון, בכנסת, באוניברסיטאות, בבתי החולים ובכל נדבך אחר במדינה. כל זמן שהם אזרחים בעלי זכות הצבעה, טוב יהיה לשלבם, ואז נראה את עורם האמיתי - האם פועלים הם (כפי שהם עושים בהווה) נגד המדינה או מנסים באמת ובתמים לתרום לה כמו כל אזרח אחר (וטוב יהיה אם ילמדו הם מהדרוזים). לא צריך להיות "שמאלני" בכדי להבין שהגיע הזמן לעשות בדק בית, ואז אולי יתפכח הציבור כולו. ממשלה צרה? איומים של הצבעות אי-אמון? פוליטיקה העוסקת בטפל ולא בעיקר? נראה שהגיע הזמן שיקום מנהיג שיכוון אותנו לכיוון שונה, שכן מה שרואות עינינו אינו מלבב, ולפעמים אפילו מחריד. גם בסדום ועמורה היו מסיבות וצהלה רבה - לאלו חתכו את הרגלים, לאחרים משכו את הגפיים עד שהתנתקו ממרכז הגוף (דבר שחיזבאללה אוהב לעשות עד עצם ימינו אלו בלבנון, על-ידי קשירת כל יד או רגל למכונית או לסוס הנוסעת או דוהר לכיוון אחר), ואין זה אומר שטוב היה. בני גנץ מסתכל ורואה את עמו ומשפחתו, ויודע הוא שמדינה ובית לעם היהודי יש רק אחד - בין הנהר לבין הים - ומוקפים אנו אויבים מחוץ ומבית שרוצים להשמידנו. מסתכל הוא סביב ורואה רצון טוב, נאמנות ושאיפה לשפר. חייב הוא להסכית לכל - גם לאנשים הקמים לבקר את המערכת מדאגה אמיתית (דוגמאת האלוף מיל׳ בריל לגבי צה"ל). רואה הוא את דור ההמשך, ומחויב הוא להשאיר את מדינת ישראל במצב טוב יותר, חזקה יותר, איתנה יותר מבפנים, מאשר המצב בו הוא "קיבל אותה לידיו". עת היה הרמטכ"ל הוא סקר בגאווה ובהתרגשות בלתי פוסקת (כמעין המתגבר) את החיילים והמפקדים, כולם פקודיו, והצעידם קדימה. כך הוא יעשה עכשיו עם מדינת ישראל. הגיע זמן שינוי, וטוב שבני גנץ הולך להובילו.