הכרעה בטבריה (ה') - "להתחיל במבצעים"

כשפרצו התקריות הראשונות בטבריה פעל יגאל ידין לפי ההוראה שקיבל מישראל גלילי, שבועיים לפני כן, ושלח אל העיר את נציגו, זלמן דיבון. דיבון לא נפגש עם צחר ותג'ר. הוא נפגש עם אנשי ה"הגנה", חזר לתל אביב ב-14 במארס ודיווח לידין: "החיים משותקים, החנויות סגורות, אין עובר ושב. הצבא הבריטי תופס עמדות לאורך רחוב הגליל, מחפש בכלי רכב יהודיים ומחרים את המשוריינים – פרט לאלה של 'אגד' – ואת הנשק." בדו״ח של דיבון נכתב שהעיר העתיקה נעזבה מתושביה ושכוחות ה"הגנה", בכל טבריה, הם שלושים אנשי חי"ם, עשרים ושמונה אנשי חיל-משמר (חי״ם) מגויסים, וכמאתיים אנשי חי״ם לא מגויסים ולא מאומנים; בראש הלוחמים הערבים עומדים מסיתים משכם. הבריטים מחרימים נשק ומשוריינים ואוסרים את אנשי ה"הגנה". הוא המליץ לשלוח לטבריה פלוגת לוחמים כתגבורת, להפסיק את בריחת התושבים מן העיר העתיקה ולהשתלט על בתי ערבים כדי להבטיח את דרכי הגישה לעיר ולחוף הכינרת. בהתאם להמלצות של דיבון הורה יגאל ידין למח״ט "גולני", משה מן (ב-17 במארס), למנוע את הבריחה מן העיר העתיקה, לתגבר את טבריה ביחידה צבאית ולפעול "נגד עמדות וריכוזי האויב בעיר העתיקה והריכוזים המסכנים את התחבורה עם הגליל." להוראה זו נלווה הסבר: "לבעיה כולה יש להתייחם לא רק מבחינת הערך החומרי של החזקת העיר העתיקה, אלא מתוך בחינה יישובית רחבה יותר."¹ וזה פירוש ההסבר: יש לדחות את ההכרעה, להשקיט את החזיתות, ולהגיע, אם אפשר, להסכמים עם הערבים. כך כנראה יש להבין את המלים "מתוך בחינה יישובית רחבה יותר." דיבון לא דיווח שהתקריות בטבריה היו תוצאה של יוזמות מקומיות של מפקדי ה"הגנה", וידין האמין שהמסיתים משכם, והבריטים החונים בטבריה עשו יד אחת, לכן אישר מבצעי-גמול. למרות הוראת ידין התרוקנה העיר העתיקה מתושביה. לימים הסביר מפקד גדוד "ברק", יצחק ברושי: "הרובע היהודי בעיר העתיקה, נקודת התורפה במערך הגנת העיר, הכיל קומץ יהודים, בעיקרם זקנים נטולי כושר הגנה. בשיקולים הגנתיים מוקדמים סוכם שיש לפַנותם."² הרי סיכומי המצב של המג״ד דוד פרדקין ב-25 במארס 1948: "אין תכנון של פעולות גמול, ל'הגנה' אין שליטה על התושבים, יש ליקויים מנהליים. החיילים היהודים ממושמעים ושולטים בנשק. הלוחמים הערבים אינם מאורגנים, פוחדים מהיהודים וכושר הלחימה שלהם דל. הבריטים משתדלים להביא להפסקת אש בהשפעה פסיכולוגית: עוצר, עונשים איומים".³

גם המנהיגים המתונים של ערביי טבריה (משפחת טברי) וגם המנהיג הקיצוני, סובחי שהין, השתדלו להשיג הסדר שלום מקומי בעיר, במחצית השנייה של מארס. צודקי וחליל סאמי טברי נפגשו עם פקידים יהודים בכירים בבית הממשל שבעיר, ב-18 במארס, הביעו את רצונם "להגיע להסכם מפורש ויציב עם ה'הגנה' בדבר הבנה ואיחוד בין השומרים היהודים והערבים בעיר". הם הציעו לחלק את טבריה לאזורים יהודיים וערביים ולקבוע סדרי כניסה ויציאה מאזור לאזור, והסבירו שאם יישמר השקט, יישאר השלטון על הערבים המקומיים בידי משפחת טברי, שתשמור על השלום; אם יתחוללו תקריות-אש, תעבור המנהיגות ל״צבא ההצלה". חליל סאמי טברי דרש שהיהודים יפתחו את חנויותיהם, מפני שלוחמי "צבא ההצלה" מפרשים סגירת עסקים כאות להתקפה. השניים ביקשו מהפקידים היהודים לארגן להם פגישה עם נציגים מוסמכים של ה"הגנה". מפקדי החטיבה, ומפקדי הגדור והעיר, לא נענו ולא נפגשו עם בני משפחת טברי.⁴ שייח' טאהר טברי וד"ר ראשיד נגרי נסעו לסוריה ב-21 במארס וביקשו מהוועדה הצבאית של הליגה הערבית שלא תמנה את סובחי שהין למפקד העיר. לפני נסיעתם החליטו בני טברי שאם לא יצליחו להיפטר משהין, ישתדלו לפחות שכמאל טברי יתמנה רשמית למפקד העיר, וששהין יקבל ממנו הוראות, אבל ב-24 במארס נודע לש״י שחאג' אמין אל-חוסייני מינה את שהין למפקד העיר. שהין הביא לטבריה שלושים מגויסים – ששירתו לפני כן במשטרה ובצבא הבריטי – וכמות ניכרת של נשק ותחמושת, והתכונן להפגיז את שכונת קריית שמואל בתותחים קלים ולהחדיר אליה מכונית תופת. בדו״ח של הש״י כתוב: "מנהיגי הערבים במקום אינם ביחסים טובים איתו (עם שהין), וערביי המקום מפחדים ממנו. יש לו השפעה רבה על ערביי טבריה."⁵ גם סובחי שהין היה מעוניין בהסדר עם היהודים. בדו״ח שחתום עליו מ. (כנראה משה צחר) מ-24 במארס, כתוב ששהין ביקש להיפגש איתו, וט. דחה את הפגישה לעשרים וארבע שעות, כדי שתהיה לו שהות לקבל תדריך ממפקד טבריה. מ. ושהין נפגשו במשרדו של הרופא הממשלתי, ד״ר מיכאל. שהין בא לפגישה עם שומרי ראשו. מ. הודיע לו מיד שאין הוא מוסמך לקבל החלטות. היהודים עזבו את העיר העתיקה – אמר שהין למ. – וראוי לראות בכך חילופי אוכלוסין ולהוציא גם את לוחמי ה"הגנה" מבית חכם רבנו. הרכוש היהודי יישמר. אם לא תתקבל הצעה זאת יתלקחו קרבות, ועזרה מן החוץ מובטחת לתושבי טבריה הערבים. מ. ביקש ארכה של שמונה עד עשרה ימים לפני שישיב. שהין הסכים לחכות ארבעה ימים בלבד וביקש מט. לארגן לו פגישה עם מפקד מוסמך של ה"הגנה". "אני בטוח שאסתדר איתו", אמר שהין. שייח' יוסוף טברי וד"ר מיכאל, שהצטרפו לשיחה, הציעו שלא לארגן פגישה כזאת, אלא להמשיך במשא-ומתן שהין–צחר. אחרי שהלך שהין לדרכו, אמר מ. לשייח' יוסוף טברי ולד״ר מיכאל, שהצעותיו ודאי לא תתקבלנה על דעתם של מפקדי ה"הגנה". שייח' טברי הציע למ. להיפגש עם אחיו, שייח' נאוף, השולט בעיר. בדוח שהגיש מ. למפקדי ה"הגנה" נכתב שכוחו של סובחי שהין מוגבל, ושרוב הטבריינים מעוניינים להיפטר מהזרים ולחיות בשלום עם היהודים.⁶ באותו יום פוצצה יחידת פלמ״ח את גשר רובדיה, על הכביש שבין הכפר מע'ר לטבריה, כדי לחסום את דרכה של תגבורת ערבית לטבריה.⁷

כשנפגשו צחר ותג'ר עם ישראל גלילי בתל אביב, ב-23 במארס, הם ביקשו ממנו עוד תקציב לביצורים, תוספת נשק ואנשים מאומנים, ויותר סמכויות למפקדת ה"הגנה" המקומית. הם דיווחו לו שהלוחמים הערבים בטבריה קיבלו תגבורת, שלושים ושישה חיילים במדים סוריים, עם תחמושת מלאה. צחר אמר לגלילי שלפי הערכתו מעוניינים הערבים בהסכם מקומי. גלילי סיכם: השלום יחזיק, מעמד יום או חודש, אבל בסופו של דבר, ברגע ההכרעה, לא המנהיגים המקומיים יקבעו את מהלך הדברים, אלא הליגה הערבית, "צבא ההצלה" והחוסיינים, ועם אלה אין סיכוי לשלום. על כן יש להתכונן לקרב המכריע.⁸ "כוחות 'צבא ההצלה' תוגברו מאוד בסביבות טבריה, ומספרם מגיע לכשש מאות", דיווח יהודה אופטובסקי למפקד גדוד 12, דוד פרדקין, ב-1 באפריל. "הם מסוגלים לגייס עוד אלפיים לוחמים מקומיים." היחסים בין טברי ובין סובחי שהין הגיעו עד משבר. הוועדה הצבאית בדמשק מינתה את כמאל טברי למפקד העיר, וקאוקג׳י אישר את המינוי. בני משפחת טברי "מעוניינים מאוד בשקט, על-מנת לשמור על רכושם... ועל-רקע זה מתנהל המשא-והמתן הנוכחי על שלום בטבריה."⁹ לימים כתב מפקד החי״ש של טבריה, יצחק שוסטרמן: "המוסדות הציבוריים בטבריה, של היהודים ושל הערבים, היו מעוניינים בשקט, אבל האווירה הייתה מחושמלת. כל התנגשות קלה של נערים ברחוב, גררה התקפות ושימוש באש."¹⁰ בשלב ההוא של המלחמה כבר לא היה אפשר לבודד את טבריה משאר חלקי ארץ ישראל. תושבי טבריה הערבים לא הצטרפו בגלוי אל היהודים, כמו שעשו – לפני כן ואחרי כן – דרוזים, בדווים וצ'רקסים. הם לא רצו ולא היו מסוגלים להיראות כבוגדים בבני עמם, ובכך נחרץ גורלם. _______________ בשבוע הבא: תגבורת בפיקוד אברהם ריקלין מגיעה לטבריה מיבנאל ותופסת עמדות בעיר העתיקה;; התקפות ערבים על כוח ריקלין; זקנה יהודה נשרפה למוות במשוריין; תגבורת הגיע לערבים מנצרת; טעות בהערכת המצב של ערביי טבריה; רצח אחד עשר אזרחים יהודים בשוק ב8 באפריל; קמב"ץ גולני נחום גולני מבקש מסמג"ד הגדוד השלישי של הפלמ"ח משה קלמן לשלוח תגבורת לטבריה.

1. א"צ, דוח של מ., 24 במארס 1948; א"צ, אל גולני מאת עלי, 25 במארס 1948. א"מ, הסטנוגרמה של פגישת צחר ותג'ר עם גלילי. 2. י. ברושי, "נחיתה בחוף", מערכות ק״ב, אוגוסט 1956, עמודים 60-57. 3. א"צ, תיקי גולני. 4. א"צ, תיקי גולני. 5. א"צ, תיקי ש"י, דוח מאת אריה, 24 במארס 1948. 6. א"צ, תיקי גולני, דוח של מ.,24 במארס 1948. 7. א"צ, תיקי גולני, אל גולני מאת עלי, 25 במרס 1948. 8. א"מ, הסטנוגרמה, שם. 9. א"צ, גולני, סיכום שבועי, אופטיק, 1 באפריל 1948. 10. יצחק שוסטמן, "שלבים בקרב על העיר", מתוך "אילן ושלח".