האזנתי הלילה ברוב קשב לשידור הפרטני של
רביב דרוקר ב"המקור", ערוץ-13, שכלל הקלטות מקוריות מהשיחות בין
בנימין נתניהו לבין
ארנון מוזס. עד כה עקבתי גם בעניין אחרי הגילויים של גיא פלג בערוץ-12 ושמעתי את טיעוני
עמית סגל כנגד
איתן כבל ממפלגת העבודה, ובעצם נגד ד"ר
אביחי מנדלבליט אשר מפלה לכאורה את ביבי בהשוואה אליו.
אין לי רצון לעסוק ברגע זה בצד הפלילי ובכמה תהיות, כגון שמנדלבליט מייחס לנוני מוזס עבירת שוחד ולביבי רק מרמה והפרת אמונים. לא מצליח להבין כיצד הבחין והבדיל ביניהם. או ששניהם בשוחד או ששניהם במרמה ובהפרת אמונים. אולי עמדתו תוסבר בבית המשפט אם אכן יתקיים הליך. אלה שיחות בין שני ישראלים חזקים מאוד ומכוערים מאוד מבחינה ציבורית. מעין שיחות בין שני דון-קורליאונה ("הסנדק") בלי אקדוחים, כמובן. מאפיות מינוס מעשי רצח.
ההתפתחות בשיחות מרתקת. ברגע מסוים מתחוור למוזס, שביבי אינו יכול לנפק לו את הסחורה של צמצום
ישראל היום לטובת
ידיעות אחרונות.
שלדון אדלסון אינו כחומר ביד היוצר. הוא אינו מריונטה בידי ראש הממשלה ומו"ל ידיעות אחרונות, ואולי דווקא להפך. מצפים ממנו שיצמצם את תפוצת ישראל היום? לא ולא, לא יכתיבו לו, הוא דווקא מרחיב.
גילוי נאות
ראוי להזכיר למען הגילוי הנאות כי יש בלבי על אדלסון, שנכנע ללחצים ממשפחת נתניהו וגרם לפיטוריי מישראל היום (עם מוטי גילת, כמובן); וכמובן שבניגוד לכזבים של אנשי נתניהו כאילו התחלתי למתוח עליו ביקורת לאחר הדחתי - גליונות ישראל היום רוויים בדברי ביקורת שכתבתי באורח ענייני על נתניהו. הביקורת שלי קדמה להדחתי, ולא כפי שהם מנסים להציג.
ובכן, למרות אכזבתי מן הצעד שנקטו עלי ישראל היום נגדי, כמו בכל עלילה מרתקת התהפכו היוצרות ויש הפתעות.
מי בעצם הגן על הדמוקרטיה הישראלית בלי שאולי התכוון לכך? ואולי בלי שנתן את דעתו לכך? דווקא אדלסון שאני כה כועס עליו באורח אישי. הרי הוא ניפץ את העסקה המסוכנת ביותר לדמוקרטיה בתחום התקשורת, שרקחו שני ישראלים רבי כוח, שדואגים רק לאינטרסים האישיים שלהם, זה לכסף וזה לכוח הפוליטי.
לעג לרש או צחוק הגורל, דווקא אדלסון אשר הוצג כמאיים העיקרי על הדמוקרטיה הישראלית ועל התקשורת החופשית גונן עליה אם בכוונת מכוון או באקראי. סופר טוב היה כותב ספר מרתק מחומרי גלם אנושיים כאלה.
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]
