יצאתי לסיור של המועצה לשימור אתרי מורשת אל רמת הגולן. הסיור לרמת הגולן הוגדר "לא בגדתי! - סיפורם של אורי אילן והחוליה". כשהאוטובוס התחיל לנסוע, הודיע המדריך, אהרל'ה ברינדט, שיש לו הפתעה ולכן שינה את המסלול: אנחנו נעצור ליד המקום, שבו היה עמוד תקשורת עם הטלפונים של הצבא הסורי. יש שם אנדרטה (אחת מארבע) לזכרו של אורי אילן ושם יישא דברים ח"כ לשעבר
רן כהן, שהיה צנחן וקצין בצנחנים והגיע לדרגת אל"ם.
אורי אילן התאבד בשנת 1955. הוא התנדב לצאת עם חוליה של צה"ל אל רמת הגולן, להחליף סוללות במכשיר האזנה שחובר אל רשת הטלפונים הסורית. מארב עצר את תשעת אנשי החוליה והם נחקרו באלימות קשה. לאורי אילן סיפרו חוקריו, שכל חבריו כבר נהרגו וממנו יוציאו את כל הסודות. אורי אילן התאבד. כשסיפרתי לבתי, שהיא כבר מזמן לא צעירה, שאני עומד לספר את הסיפור, שאלה אותי בתמיהה: מי היה אורי אילן? סיפרתי לה את סיפורו של חייל, שהקריב את חייו כדי לא לספר סודות, אמרה: "מגיע לו צל"ש על ההקרבה".
כשהגענו אל האנדרטה בגולן, סיפר רן כהן (צנחן ואל"ם במילואים) כי בצה"ל לא מזכירים את מורשתו של אורי אילן: "לא נתקלתי במצגת צה"לית לזכרו". את הדברים אמר בנוכחות כמה מחבריו של החייל, ובהם מיכל לנס מבית אלפא, שהייתה חברתו באותם ימים. רן כהן היה חבר קיבוץ גן שמואל, שבו נולד אורי אילן לשלמה אילן ולפייגה אילנית. עוד סיפר, כי בעת שהחוליה נחקרה בסוריה, הציעו נציגים שלהם לפייגה אילנית, חברת כנסת מטעם מפ"ם ואמו של אורי אילן: "אנחנו מוכנים לשחרר את בנך". אילנית השיבה: "או שאתם משחררים את כולם, או אף אחד".
הסורים לא הסכימו לשחרר את השבויים וגופתו של אורי אילן הוחזרה ראשונה. הגופה הועברה בתוך יום לישראל, בעוד ארבעת חבריו נשארו בשבי. כשהגיעה הגופה לקיבוץ משמר הירדן נמצא פתק, שהחביא בבגדיו ובו כתב "לא בגדתי, התאבדתי". הרמטכ"ל דאז, משה דיין, ציטט מהפתק רק את שתי המילים הראשונות "לא בגדתי", ומילים אלה הפכו לסמל של הקרבה אישית למען ביטחון המדינה.
בחיפוש על הגופה נמצאו עוד שמונה פתקאות. אורי אילן השתמש בכפיס עץ כדי לחורר בדפי נייר את הדברים שהשאיר לנו כמורשתו. סיפר רן כהן, כי בהיותו חבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, התקשר אליו אחיו של אורי וסיפר כי הפתקים, שהיו ברשות צה"ל, נעלמו. כהן עורר סערה בכנסת בעת שנציג צה"ל הופיע בפני הוועדה והפתקים אומנם נמצאו ונשמרים בידי הצבא.
מצידה האחורי של האנדרטה חרוט שיר שכתב המשורר
נתן אלתרמן שנה לאחר התאבדותו של אורי אילן:
"מן הגבול הצפוני, מן הגשר, הובא.
שב מוטל - על - גבו ורוגע כדין.
מי הבא? זה אחד נערי הצבא.
זהו אורי אילן.
זה אחד הילדים.
זהו אורי אילן שנלחם באין - עד
סחוף - אימים - וערמה ונפתל ונופל.
לא היה אולי קרב מר מזה ובודד
בקרבות מצורך, ישראל.
מן הגבול הצפוני על כפיים הובא,
מן הקרב שערך לבדו קבל - אל.
בין עזי לוחמים ויודעי אהבה
לו את שמו תזכרי, ישראל."
כשהגענו אל האנדרטה השנייה לזכרו, נמצאנו בשיפולי קיבוץ משמר הירדן. מצאנו במקום כמה מבני בטון מוזנחים ומלוכלכים. היה כאן מחנה צבאי וכעת הוא נטוש. הדלתות פתוחות וצואת יונים בחדרים בתוך ערימות אבק. בחדר אחד, בפינה, "מוזאון" - תמונות תלויות על הקיר לציין את החייל שהתאבד כדי לא למסור סודות. חבריו הקימו עמותה שדאגה לזכרו. צה"ל לא השתתף. בדקתי ומצאתי שאורי אילן לא היה השבוי הישראלי היחיד שהתאבד בכלאו. סגן אלוף מאיר (מקס) בנט, שהיה איש מחתרת בפרשת "עסק הביש" במצרים, התאבד שם אחרי עינויים קשים.