הפלת הממשלות הנוכחיות של עירק ולבנון איננה המטרה העיקרית של רבבות המפגינים בשתי המדינות בשבועות האחרונים. רבים מהם רוצים לשנות את השיטה שהביאה אותן לשלטון, סבור פייננשל טיימס (יום ב', 4.11.19).
הדמוקרטיות השבריריות של עירק ולבנון נולדו מתוך עימותים: מלחמת האזרחים ההרסנית בלבנון והפלישה האמריקנית לעירק. התוצאה בשתי המדינות הייתה יצירת מערכות סבוכות של חלוקת כוח, שמטרתן לאזן בין אינטרסים דתיים ואתניים, בתקווה ליצור ממשלות ייצוגיות ולמנוע שפיכות דמים נוספת. אלא ששיטות אלו הושחתו בידי המפלגות שהן עצמן העצימו, השלטון אינו מתפקד והאזרחים דורשים רמת חיים טובה יותר.
המפגינים – במיוחד צעירים משכבות הביניים, מתוסכלים כלכלית וחסרי ניסיון בעימותים הקודמים – מפנים את זעמם לעבר מפלגות מגזריות, אשר לתחושתם נאחזות בשלטון, בוזזות את משאבי המדינה ואינן מתייחסות לצרכי האזרח מן הרחוב.
בלבנון חולק השלטון בין הסונים, השיעים והנוצרים במסגרת ההסכם לסיום 15 שנות מלחמת האזרחים. המושבים בפרלמנט חולקו בהתאם למספרם של בני כל עדה, הנשיא הוא תמיד נוצרי, ראש הממשלה הוא סוני ויו"ר הפרלמנט הוא שיעי. בעירק, שם רוב התושבים הם שיעים, חולק השלטון בינם לבין הסונים והכורדים, עם כמה תפקידים המובטחים למיעוטים. החלוקה המקובלת היא ראש ממשלה שיעי, נשיא כורדי ויו"ר פרלמנט סוני. בשתי המדינות מוענקות משרות ממשלתיות על בסיס עדתי, מה שאומר שלעיתים קרובות הנאמנות גוברת על הכישרון.
המפגינים טוענים, כי חלוקה עדתית זו מעניקה לאליטות את משאבי המדינה ומעודדת שחיתות. הם יוצאים גם נגד חוסר היעילות שיצרו מערכות אלו: קבלת החלטות נתקעת בשל הצורך להשיג הסכמות רחבות, ויצירת רשתות של קשרים וחסויות בשירות הציבורי עולה ביוקר. מספר עובדי המדינה בעירק עלה פי ארבעה מאז 2003 ומגיע ל-3 מיליון. בעוד לעירק לפחות יש נפט שמזין את קופתה, לבנון סובלת מחוב המגיע ל-150% תוצר. ובמקביל, בשתי המדינות יש מחסור כרוני במים, חשמל ומערכות לטיפול בפסולת.
מערכות פוליטיות אלו, שנועדו ליצור אחדות, יוצרות בפועל פילוג – מסביר פייננשל טיימס. הפוליטיקאים העדתיים מטילים פחד על בני עדותיהם וטוענים שרק היצמדות אליהם תבטיח את שלומם. עם זאת, יש הטוענים שעם כל חולשותיהן של המערכות הללו – הן עדיפות על שלטון סמכותני, ובוודאי על פני רודן רצחני כמו
סדאם חוסיין.
המפגינים בשתי המדינות דורשים חוקי בחירות חדשים, אך יודעים שמדובר בדרך ארוכה ושהאליטות הקיימות יעשו כל שביכולתן כדי לשמר את המערכת ולהבטיח את שרידותן. אחד ממנהיגי ההפגנות בעירק אמר לפייננשל טיימס: "המפגינים מאיימים על האימפריות הפיננסיות של המפלגות. הציבור רוצה ממשלה של העם וזה מפחיד את המפלגות". המפגינים בעירק נתגלו בתגובה אלימה מבעיתה: לפחות 250 איש נהרגו בחודש האחרון בהתנגשויות עם כוחות הביטחון, פרץ האלימות הגרוע ביותר מאז הובס דאעש. חלק מן הפרשנים סבורים, כי היעד של החלפת השיטה אינו מציאותי. "זה איננו בית קלפים אלא מערכת איתנה, ויהיה צורך באסטרטגיה לטווח ארוך כדי להפיל אותה", אומר פרופ' באסל סאלח מהאוניברסיטה האמריקנית בביירות.
