עבודתם המשותפת של שחר פנקס ושיר גולדברג יצרה מחזות משובחים ומעמיקים שעלו במיטב התיאטרונים. התעניינותם של השתיים בדמותו של דויד המלך הייתה מוצדקת. המלך שהפך את ישראל ממלכות זעירה של שבטים ששכניהם מאיימים על קיומם במלחמות תמידיות, לממלכה מאוחדת של עם אחד, עם בירה מאוחדת, תחילה בחברון ולאחר 7 שנים - בירושלים במשך 37 שנים נוספות. תבונתו הרבה, עוז רוחו ויכולת תמרונו, היו הבסיס להצלחותיו בכיבוש כל שטחי כנען וסביבותיה בעבר הירדן. ישראל הייתה אז בממדיה המירבים, מאז כיבוש הארץ בידי יהושוע ובכלל. המחזה של פנקס וגולדברג עוסק בתקופת היות דויד שבע ימים ומלחמות, שרווה מלחמות ושאף לשקט לעמו. לאחר מרד בנו אבשלום שכשל והטרגדיה של אמנון ותמר, נשאר בנו הבכור אדוניה כמועמד לרשת את מקומו על כס המלכות. הבחירה בנתן דטנר כדויד המלך לא יכולה הייתה להיות טובה הימנה. שופע מלכותיות, מקרין נוכחות עוצמתית של הדמות ההירואית, שהותירה את "בית דוד" כשושלת שצאצאיה ידועים עד סוף תקופת הישוב היהודי בספרד במאה ה-15 לפחות. יצק דטנר בדמותו של דוד, עוז רוח טבול באנושיות של בשר ודם, שאינו רק מיתוס. לדטנר נסיון רב בגילום מנהיגים עוצמתיים, כמו גורודיש, אך הפעם זהו שיא נוסף בקריירה הכה מרשימה של אחד מגדולי השחקנים שלנו. הדרמות המתחוללות בארמון המלך נסבו על המצב הביטחוני הרעוע עם הפלישתים, עימם נלחם דויד מנעוריו, ומאידך-גיסא ביצר הקנאה בין בניו המועמדים לכס: אדוניה הבכור (תום אבני המגיע כאן לשיא ביכולת משחקו), המקנא באחיו שלמה, בנה של בת שבע (אורן כהן בקסם שלו, והמתאים בצורה המושלמת לתפקיד), שדווקא מתינותו וחכמתו הם שכנראה גרמו לאביו להעדיפו להיות ממלא מקומו, המלך הבא. התככים של אדוניה גורמים לו לחשוף בפני שלמה את פרשת דוד ובת שבע (אדווה עדני) שהמקלחת שעשתה בעירום על הגג שממול, גרמה לדוד לחשוק בה, ואת חטאו של דוד כששלח את בעלה, אוריה לזירת הקרב, מה שאיפשר לו לקחת אותה לו לאשה נוספת. המחזה מלא בתככים, בוויכוחים בין שר הצבא יואב בן צרויה (יונתן צ׳רצ׳י המרשים), הדוגל בכוחניות ובתקיפות כלפי האויבים הנצחיים, הפלישתים, בניגוד לרצון המלך העייף והמותש מעשרות שנות המלחמות, המנסה להידבר עם השונאים בפלשת. למרות שעל כל צרה, הוא מחזיק בכיסיו שני נאומים, בהתאם להתפתחות המשא-ומתן עם הזדים. כי דוד לא משלה את עצמו לגבי מה מתכננים לישראל הפלישתים. ההתפתחויות בתחום הביטחוני והויכוחים כיצד יש לנהוג עם הפלישתים, מצלצלים כה עדכניים, שזה מדהים. נראה כאילו התנ"ך הוא הטקסט-בוק של כל הזמנים, ובו מצויות התשובות לכל בעיותינו כיום. מדהים כיצד המחזאית צלחה לארוג את העלילה כך שתהפוך לבת זמננו. עוזר לה בכך השימוש בעיצוב התלבושות המודרניות של נטשה טוכמן פוליאק, שהוסיפה נגיעות של אביזרים מימי קדם המחברים את העבר עם ההווה למיקשה אחת. כך גם השימוש באמצעים אלקטרונים בני זמננו מעניק נופך עכשווי. כמו במחזאות היוונית הקלאסית, נשמרים כאן עקרונות אחדות המקום, הזמן והמעשה. כשאת הנעשה בחוץ מביא המשרת (רון ביטרמן, שבניגוד לדמויות האגרסיביות והכוחניות שהוא נוהג למלא, הפעם הוא כה שונה תוך הבעת הכניעות, וממלא את מקום המקהלה היוונית, בדווחו על "נציג העם" המבקש להתקבל אצל המלך ולהביע לפניו את טענות העם. תחושה של דז׳ה-ווי, כמו זעקת המעמדות הנמוכים המבקשים שיפור במצבם, שלא נהנים בימינו, משום שהכספים של המדינה העשירה כלכלית מחולקים לבכירים ברשות ובצורת הטבות לטייקונים המשחקים עם מחירי מוצרי הצריכה כאוות נפשם תוך קיום קרטלים. את הפילגש אבישג השונמית הבתולה היפה שסעדה את דוד בתקופתו האחרונה, ו"חיממה את יצועו לבל ייקר לו, אך הוא לא ידעה" ממלאה תוך צניעות והכרת מעמדה ענבר דנון הצעירה היפה. "אני רק דואגת שיקפיד לקחת את התרופות שלו" היא אומרת. מולי שולמן ממלא בהקפדה על מיקומו וחשיבותו את דמות נתן הנביא, שכמו הצרצר של פינוקיו מהווה היועץ מטעם היושב במרומים, למלך שבעצם בודד על כסאו, לאחר מות בנו המורד בו, אבשלום, ומות אמנון ותמר בגלל חטא אהבתם האסורה. היריעה המצויה בתנ"ך בספר מלכים קיבלה רוחב נוסף ותוספת פרטים שלא כתובים בספר, אך מעניקים אספקטים נוספים של דרמה ועוצמה לסיפור על המלך מספר אחד שהיה לעם ישראל אי-פעם. הדמות הכובשת כל לב, על כל שלל טיפוסי המחזה, אנשי החצר, מהווה עבור עם ישראל את זכרון הזוהר של ממלכת ישראל הגדולה, ש"ההיסטוריונים החדשים" מנסים כל העת להמעיט בממדיה בכל מחיר. המחזה מעורר את הרצון לחזות במחזה שיעסוק בפרק ב׳ של מלכות ישראל - מה קרה בזמן מלכות שלמה. הקריאה בשני פרקי הפתיחה בספר מלכים א׳ מצביעה על כך שיש עוד שפע של עלילות דרמטיות הטמונות בסיפור ההיסטוריה של עם הנצח. ונראה מי ירים את הכפפה ומתי. המחזה "הבא אחריו" הוא סמל לתאוות השלטון שאנו רואים גם בימינו, אצלנו ובכל רחבי העולם. תאווה הגורמת למנהיגים להתמקד רק במהפכות שתבאנה להם את כיבוש השלטון, ולא משנה מה המחיר שהעם נידון לשלם על כך, גם אם זו לא דמוקרטיה.. מחזה מדהים, משחק, בימוי ועיצובים משובחים ביותר, שלבטח יכבוש את מקומו ויהיה קלאסיקה ישראלית, כמו המחזות "אכזר מכל המלך" או יהוא" שקדמו לו בנגיעה בפלח היסטורי. נקווה שעוד מחזאים יקבלו מכך השראה לכתיבת מחזות ודרמות ישראליות תנכ"יות שהקהל כה צמא להן. ברכות לתיאטרון באר שבע, ליוצרים ולשחקנים.